כולו לב: הכלב הוא יד ימינו של כל לוחם עוקץ. מהרגע בו מצוותים בין השניים – הם הופכים לגוף אחד, במיוחד בעומק שדה הקרב. לכן, כל אחד חושש מהרגע הכואב בו ייאלץ להיפרד מאחיו לנשק בטרם עת.
רס"ל ב' ורס"ל ע', התגייסו לפני ארבע שנים והכירו אז את צ'רלי וגנדי, כלביהם הנאמנים, שמונה חודשים לתוך השירות שלהם. הם עברו כל כך הרבה זה עם זה: מההכשרה המשותפת, דרך האימונים, המבצעים ועד לקרב האחרון יחדיו.
קשה להתעלם מהדיסוננס שהקשר עם הלוחמים על ארבע יוצר. "מצד אחד, הכלב מסכל איומים ומציל חיים, ומצד שני, הוא ממש האח הקטן שלי", מעיד רס"ל ע', ורס"ל ב' מיד משלים את דבריו: "זה מין פחד בלתי נמנע שהוא יהיה הגיבור בסיפור, אבל עכשיו כשזה קרה – אני הכי גאה בו".
עוד באתר:
שניהם זוכרים את הרגע בו חוו את האובדן הקשה, כאילו קרה אתמול. "היה יום שישי", מתאר רס"ל ע', "יום גשום ברצועה, הלכנו על החוף ואז פתחנו את האיתור הראשון. צ'רלי שם לב לאירוע חשוד בקומה התחתונה, ירד במדרגות, ופתאום – נשמעות 3 יריות ויללה. כבר שם הרגשתי כאילו נפרדנו. הבנתי שהפרק שלי ושל צ'רלי נגמר ולא יחזור".
"היינו בג'באליה עם גדוד רותם", משחזר רס"ל ב', "איתור של 8 קומות. גנדי נכנס לדירה הראשונה מימין. ברקע שמענו מהכיוון צרור ירי מחבלים – הזעקתי אותו שיחזור, אבל זה כבר היה אבוד". במותו, הזהיר הכלב את הלוחמים שיש איום מתקרב – מה שהציל אותם בדיעבד.
גנדי וצ'רלי אינם, אך הם עדיין מלווים את השניים בכל מקום אליו הם פונים. "כשחזרתי ליחידה, שמתי לב שיש עליי שני מחסומי פה של כלב", משתף רס"ל ע' בכאב, "אחד לצ'רלי והשני עליי. אבל כבר אין לי על מי לשים אותו".
ובסגירת מעגל מסוימת, שניהם כעת מאלפים את הכלבים שבדיוק נכנסים לעוקץ. בכל נובמבר מגיעים החדשים שנחתו בארץ, ורס"ל ב' ורס"ל ע' אחראים ללמד אותם כל מה שנדרש מאפס – לשבת, לתקוף, להריח ולשרוק.
"אנחנו רואים בזה שליחות", הם מסכמים, "ככה אפשר להשפיע על הכלבים הבאים, שכולם יהיו טובים כמו החברים האהובים שאיבדנו".
