אב תשע״ח – קיץ, חופש.
שנה וחודש אחרי שאבא שלי נפטר, מספרת רבקי כץ שהיום היא אחת מהחונכות החשובות בארגון, אני ילדה בת 16 וחצי צעירה בגיל ומבוגרת כל כך בעול החיים
עוד באתר:
עד אז לא הגעתי לשום אירוע של "זה לזה". הייתי קצת בקשר עם הרבנית ועם מרים החונכת של המשפחה, אבל למרות שהציעו לי שוב ושוב ואפילו התחננו שאני אבוא למפגשים בסופ״ש, לשבת קבוצתית אצל הרכזת ואפילו למסיבת חנוכה – נמנעתי.
במחנה הקיץ הזה זה היה שונה. מרים, החונכת החכמה שלי, הבינה שקשה לי להגיע אז היא ביקשה ממני להיות ״מדריכה״. לי כמובן זה היה תירוץ מושלם לרדת מהעץ.
רק משהו אחד ביקשתי ממנה: אני מגיעה ישר ממחנה הסמינר אז לא יהיה לי זמן לעבור בבית לקחת בגדים חדשים, אני חייבת שם מכונת כביסה…
מה שלא סיפרתי לה והיא בטוח הבינה שבבית אין באמת מי שהיה מכבס לי את הבגדים…
אני זוכרת את עצמי מגיעה, שקטה, לא מכירה אף אחת.
כאב עצום דחוק לו בתוכי.
שנה וחודש שאני אוגרת כאב, חששות, פחדים, נקיפות מצפון ורגשות אשמה, ומה לא…
הגעתי ישר לארוחת ערב, קצת באיחור אחרי כולם. התיישבתי לאכול, סביבי עשרות ואולי מאות בנות.
ומיד משהו בי נרגע.
הכל היה מוגן, המרחב היה בטוח ואוהב.
לראשונה הרגשתי כמה טוב וכמה מרפא לי להיות בסביבה המתמודדת עם אותם קשיים כמו שלי.
אכלתי ולא שמתי לב שאני זולגת דמעות. הלילות האחרונות עם החברות צפו לי, הרגשתי שם כל כך שונה.
הן הצטלמו כל הזמן להראות אחרי זה לאבא ואמא.
כשאני חוזרת הביתה – אני האמא ל-6 האחים והאחיות הקטנים והמתוקים שלי.
בערב כשהן חייגו הביתה לספר חוויות, אני נכנסתי למיטה, התכסיתי בשמיכה וכשאף אחד לא ראה ושמע – בכיתי את נשמתי.
אה, אני נזכרת, בלילה הראשון התקשרתי כן לאמא. הקול שלה היה חלש היא כל כך פירגנה לי: "רבקי, אני שמחה שאת נחה, את עובדת כל כך קשה כל השנה", אמרה. אבל את השיחה איתה סיימתי כל כך מהר, מי כמוני יודעת כמה קשה לה בלעדיי, מעניין איך היא הצליחה להתרכז בעבודה.
נקיפות המצפון שלי דפקו בי בעוצמה.
תוך כדי שאני חושבת ובוכה, האולם נהיה חושך.
ואוו, שונה לחלוטין ממה שחשבתי וכל כך חששתי שיהיה.
הייתי בטוחה שאני מגיעה למחנה שכולם כל הזמן יסתכלו כמה אני סוג ב' וכמה אני מסכנה. ואוו, טעיתי בגדול.
המנחה עלתה לבמה, זיהיתי אותה – היא הייתה בשבעה, הביאה לי אז את המספר שלה ואמרה לי שאני תמיד יכולה לדבר איתה. שכחתי ממנה.
האולם היה שקט וחשוך, והיא התחילה לזמזם באומץ שאני לא מבינה מאיפה – את המנגינה הנוראית ההיא, מהבוקר הקשה והשחור משחור ההוא, את המנגינה שאני לא מסוגלת עד היום לשמוע.
בהתחלה זה היה בשקט ששבר את הדממה
"הלוויה של הפחד, החושך והבושה שלי – תצא בימים הקרובים מהלב שלי, להר המנוחות!" ככה היא חזרה שוב ושוב שלאט לאט הקול שלה הופך לשאגה
"הלוויה של הבלבול, הקושי והבושה שלי – תצא בימים הקרובים מהלב שלי, להר המנוחות!"
כולם סביבי בכו.
לחצו כאן לאמץ יתומה
זה היה בכי שונה, בכי של קבלה, בכי של הרפיה, בכי של עוצמה.
ואז, לאחר כמה פעמים, היא התחילה את המנגינה שאבא שלי האהוב ז״ל היה שר כל שנה בראש השנה. הוא אמר שזה של הצדיק ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב.
מנגינה ידועה עם מילים שהיא חיברה, עם מסר מלא עוצמה ואמונה – שאנחנו היתומות שבעולם מפסיקות להיות מפוחדות ומדחיקות. מילים מפוצצות עוצמה, ואז הגיע השיא:
"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!"
וכולנו זעקנו ביחד את המנגינה של החגים, אתם בטח יודעים למה אני מתכוונת: אי, אי אי, אי אי אי אי אי!..
ושוב פעם: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!", ושוב זעקנו את המנגינה וחזור חלילה…
אני יכולה לספר לכם עוד שעות על הערב ההוא, אבל אני רוצה להסביר בעיקר.
כמי שקרוב ל4 שנים השתתפה כ״מדריכה״ בארגון ומהיום אחרי חתונתה זוכה להיות ״חונכת״ בארגון הקדוש אמנם אני ב״מחוברות״ (שזה מערך החונכות לבנות בית הספר של ״זה לזה״) והסיפור שסיפרתי לכם זה מ״קשורות״ לבנות התיכון והסמינר מבית ״זה לזה״, אבל מה שקיבלתי ב״זה לזה״ מאותו מחנה ועד להיום שזכיתי להקים את ביתי, זה את כל החלל שהיה חסר לי.
החל מללמוד להתמודד עם החסר והטראומה, מפגשי העצמה וכלים רוחניים, חברה שמבינה ומקבלת אותי, ובהמשך הדרכה מפורטת לבניית הבית שלי עם קשר בריא ולא תלותי. איך אומרים? נתנו לי חכות, ולא רק דגים…
ברוך ה' לא היה לי אישית את הצורך, אבל חברות שלי (אנחנו כמו אחיות, החברות שנוצרת משם זה מכתב בפני עצמו) קיבלו טיפולים פסיכולוגיים. ו"זה לזה", בראשות הרבנית היקרה שהיא אמא ואבא שלנו, לא חסכו מעולם על שום דבר בשביל לבנות אותן נפשים רגשית ונשמתית!
גם כשהיו אלה עלויות מטורפות.
וזה מה שאני, בעזרת השם, נותנת כיום למשפחות שאני מלווה, יחד עם כל המעטפת המקצועית והמושקעת שנותנים לי ב״זה לזה״ – עם האירועים, הכנסים, הסדנאות, אנשי ונשות המקצוע, ימי הגיבוש, השבתות, הנסיעות, הברכות, התפילות והעידוד של גדולי ישראל.
אני מבקשת מכם:
החלל ענק.
תסתכלו ליתומה אחת בעינים, אתם לעולם לא תבינו את הכאב שלה
שלעולם לא תצטרכו להיות בצד המקבל
תשמעו לרגע את הזעקה שלה
אנחנו כאן כל השנה עושות הכל בשביל למלא אותו.
בבקשה, תעזרו לנו למלא את החלל.
אימוץ יתומה זה לתת לה תקווה לחיים!
