הוא היה ילד של הפרעות קשב וריכוז קשות..
בכל פעם הוא מצא את עצמו נזרק מבית הספר, בתואנה להורים שהנה הוא לא יכול לשבת על כסא ולו לכמה רגעים בודדים..
אמא רבקה לא ידעה את נפשה מצד אחד, היא מאוד מאוד רוצה לעזור לבנה המתקשה ומצד שני שום דבר לא זז..
עוד באתר:
אז מה עושים?
עד שיום היא פגשה באחת מחברותיה המשמשת כיועצת חינוכית רבות בשנים, באחת מבתי הספר הגדולים בעיר מגוריהם, ושפכה בפניה את ליבה כשדמעתה על לחייה..
"מה את אומרת, יש לך אולי רעיון מה אני עושה עם חזקי שלי"?
"אולי תתני לו לעבוד על משהו"?
"למה כוונתך"? שאלה אמא רבקה.
"נראה לי שתקני לו שניים שלוש ערוגות, בין אם זה ירקות ובין אם זה פרחים, ותתני לו לעמול עליהם, להשקות, וגם בבוא העת לקצור את הפירות"…
אני חושבת שזה יכול לעזור..
ומה אתם אומרים? היא צודקת?
עמל בגשמיות עוזר לרוגע ושלווה בתוככי נפש האדם?
הבה ונראה:
"אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם" (כו,ג)
רש"י הקדוש פירש:
"שתהיו עמלים בתורה"!
בכל שנה, כשמגיעים לפסוק זה מחדש אנחנו שואלים את עצמנו, מה באמת הכריח את רש"י לבאר כך? הרי אדם שהולך כל ימיו בחוקות התורה, הוא משתדל בכל מאודו והוא גם עמל על כך? אז אם כן מהו הביאור שתהיו "עמלים" בתורה?
אלא אפשר לבאר בדרך נפלאה על פי דבריו הנפלאים של בעל המכתב מאליהו (ח"ג עמוד 96, המהדורה הישנה):
"האדם העמל בדבר מסוים, כמידת עמלו מתקשר הוא אליו, ואהבתו לדבר זה מתגברת והולכת עם הגברת היגיעה, אנו רואים כי אדם שעמל לנטוע עץ וטורח בגידולו, נקשר אליו, עד שמתחיל לאהוב אותו, כי על ידי שהשקיע בו את כוחותיו ועמל בו, רואה הוא בעץ חלק מעצמו, מה 'אני' שלו, ולכן מקושר אליו, ומשום כך מרבה הוא לטפחו וליפותו כדי שהעץ שלו יראה נאה וכו', על ידי העמל הדבר מתחבב על האדם".
וזה ההבנה והסוד המתוק של המושג "עמל", כמו שבדבר גשמי כך שאדם שטורח בעץ אז הוא נקשר אליו בכל מאודו ובכל נפשו, כך אותו הדבר גם כן ברוחניות ככל שעמל אדם יותר לזכות במעלה רוחנית הוא דבק בה יותר ויותר עד שהופכת להיות חלק ממנו ומנפשו ממש..
למה זוכה אדם כזה?
בואו יחד ותשמעו סיפור נפלא הנוגע בשיפולי גלימתו של מרן הרב שך זצוק"ל (הגדה של פסח – חשוקי חמד, לגאון המופלא ר' יצחק זילברשטיין שליט"א):
"שמעתי על משפחה המחזיקה בזוג נעלים קרועות ובלויות, כדי להיזכר תמיד באהבת התורה של מי שנעל את הנעליים הללו, הנעליים הללו מוחזקות בביתו של ראש ישיבת ליקווד באמריקה ר' מלכיאל קוטלר שליט"א, שעברו אליו בירושה מסבו ר' אהרן קוטלר זצ"ל שקיבלן מחמיו ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל.
סיפורנו מתחיל במלחמת העולם הראשונה בעת שההפצצות על ערי אירופה היו בשיאן ומאימת הסכנה נטשו רבים מבני הישיבות את בתי המדרש וחזרו לבית הוריהם, בחור אחד שלמד בישיבתו של ר' איסר זלמן, ארז אף הוא את חבילותיו והלך לביתו ברגל, משום שלא היה לו כסף לנסוע, למעלה משבוע היטלטל הבחור בדרכים, ומדי פעם נאלץ להסתתר ולתפוס מחסה בגלל ההתקפות עד שהגיע לביתו.
הוא דופק בדלת, והנה אמו ניצב בפתח, "מה לך בני כי חזרת הביתה?" שואלת האם המסורה.
"מה, לא שמעת, אמא, על המלחמה שפרצה בעולם ועל ההפצצות החזקות? תמה הבחור.
"שמעתי גם שמעתי, בני, אבל דווקא משום כך אני סבורה שמקומך בימים אלו הוא בהיכל הישיבה, ולא כאן בבית", השיבה האם הצדקנית.
הבחור שמע את הדברים, וכמי שמעולם לא המרה את פי הוריו, לקח את חבילותיו ופנה אל הדרך הארוכה שממנה הגיע, בחזרה להיכל הישיבה, כיון שעדיין היה עייף מהדרך הראשונה, התארכה לו עכשיו הדרך, ובמשך כמעט שבועיים לא פסק מללכת עד שהגיע לישיבה, אל ר' איסר זלמן, הנעליים שכבר היו קרועות לפני שעזב את הישיבה נקרעו עתה לגמרי.
ראש הישיבה שידע שהבחור הלך לביתו, התפלא מאוד על שובו, ומששמע את דברי אימו של הבחור חיבקו באהבה ובשמחה כבן יקיר, ביודעו שלגדולות נוצר, אבל לפני שהתיישב הנער בחזרה על ספסל לימודיו בישיבה, אמר לו ר' איסר זלמן:
"רואה אני שנעליך קרועות ובלויות הן, וכבר אינך יכול להמשיך להשתמש בהן, בוא ונעשה חליפין – אני אתן לך נעליים חדשות ואתה תיתן לי במקומן את נעליך הקרועות".
הבחור הסכים, והעסקה יצאה אל הפועל.
ר' איסר זלמן שמר על הנעליים הללו והחזיקן בביתו. ידוע ידע אותו גאון שנעליים אלו ספגו לתוכן הרבה אהבת תורה אמיתית, נעליים של בן תורה שחזר לביתו בצל ההפגזות הקשות ומיד חזר להיכל הישיבה בציווי אמו הצדקנית, הגאון ר' איסר זלמן הוריש את הנעליים הללו לחתנו ר' אהרון קוטלר והוא הורישן אחר כך לבניו אחריו.
מה שנותר לספר הוא שאותו בחור היה מרן הרב אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל ראש ישיבת פונוביז'..
וזה הסוד הכי גדול של העמל..
לא צריך לחקות אותו, אלא לבנות קנין אמיתי בנפש, וכשבונים בנפש קניין אמיתי של עמל, של נתינה, אז הוא יכול לעזור באהבה בראש ובראשונה לאדם עצמו ואחרי כן לשאר הסובבים אותו!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!!
המאמר נכתב לרפואת מורי ורבי
עטרת ראשי
ר' חיים שמעון פינטו שליט"א
בתושח"י
