בתחילת הפרשה בפסוק הראשון :
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר"
ומיד אח"כ בפסוק השני :
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם"
רש"י על הפסוק הראשון שמתאר את הזמן והמקום בו נאמר הציווי אומר :
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה,כשיצאו ממצרים מנאן,וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים,וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם,באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם."
רש"י מלמד אותנו את הסיבה לספירת בני ישראל, מתוך חיבתן לפניו,מרוב האהבה שאוהב הקב"ה את בנ"י הוא מונה אותם מספר פעמים,
כשיצאו ממצרים,כשנפלו בעגל,וכאן אצלנו בפרשה.
עוד באתר:
השאלה היא,
אם כך,אז מדוע רש"י לא אומר את דבריו ש'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם", כבר שם בחומש שמות, כשמנה אותם הקב"ה ביציאה ממצרים ?
מדוע רש"י לא אומר את הדברים בפסוק שמתאר את הספירה שספר אותם הקב"ה לאחר חטא העגל ?
מדוע מחכה רש"י עם הסברו עד לחומש במדבר,
וכי את "מתוך חיבתן…" לא ראוי שנדע כבר שם בחומש שמות ???
ובכלל…מדוע מביא רש"י את הסברו אצלנו בביאורו לפסוק הראשון בפרשה ששם הרי רק מתואר המקום והזמן בו נאמר הציווי,
מדוע לא אומר רש"י את פרושו בפסוק השני שמתאר את הציווי ממש "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" ???
ועוד שאלה אחת,
כשיצאו ממצרים הדבר מצויין בפסוק אחד,
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף".
כשנפלו בעגל,שוב מצויין הדבר בפסוק אחד בלבד,
"בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העובר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים".
אבל אצלנו בפרשה ,סיפור מניית בני ישראל נמשך על פני 47 פסוקים,ולא בסיכום של הדבר בפסוק אחד, מדוע ???
באחת ההרצאות ביקשתי לשאול שאלה את הציבור.
'מי שאוהב את הילדים שלו שירים בבקשה את היד', כולם הרימו את היד.
'מי שאוהב את בן/בת הזוג,את מי ששותף עימו לחייו,שירים בבקשה את היד', גם כאן כולם הרימו את היד.
'כולכם הרמתם את היד בשתי השאלות', כך המשכתי,
אבל..האם יש מישהו שיכול להוכיח לי את זה ??
הרי אני איני יכול לראות אל תוך ליבכם,האם יש למישהו הוכחה ??'
האם ישנו מדד שאפשר לבחון אותו,האם יש מדד לאהבה ??
כמה מהמשתתפים הסכימו לנסות…
'הלילות שנשארנו ערים בשבילם,התמיכה והעזרה שהענקנו בשעת משבר,הדאגה שמילאה את ליבנו בזמנים של אתגרים בריאותיים ועוד'.
אלו היו מקצת מהתשובות שקיבלתי וכולם נסבו על אותה הדרך.
אני שתקתי רגע ומיד המשכתי,
אני לא אוהב לאכזב..,אבל נראה לי שהתשובות שקיבלתי,שהן אכן "ההוכחות" המידיות שעולות לנו בראש,
הן אינן מדד לאהבה.
וכי לא ברור שנישאר ערים בשביל הילדים שלנו ? וכי נשאיר אותם בוכים מרעב או מכאב שיניים כל הלילה ?
צריך לאהוב בשביל זה ? זו הרי תנועה נפשית פשוטה שמתעוררת אצל כל אחד.
וכי לא נתמוך בשעת משבר או נדאג בשעת חולי ?
מי שלא יתנהג כך הרי הוא אכזר,ואני הרי מחפש את המדד לאהבה ולא את המינימום המתבקש.
זה בדיוק כמו שאבקש את מדד העושר ומה שאקבל זה הוכחה לאי עניות.
נו..אז מה הוא מדד האהבה ??
מדד האהבה נמצא בזמנים שבשיגרה.
האהבה נמדדת בזמנים שבשיגרה,
בזמנים שבהם אין דחף מובנה להעניק,שם נבחן האוהב,שם נמצא מדד האהבה.
כמה פעמים חיבקת,נישקת את הילד שלך סתם כך באמצע היום,בלי סיבה,רק בגלל שאתה אוהב.
כמה פעמים התנהלתם לבן/בת הזוג ,סתם כך באמצע היום במילים שמחממות את הלב,
ממש סתם ללא סיבה ש"מכריחה" את אותה התנהלות .
שם,בזמנים האלו,שם נמצא מדד האהבה.
בזמנים האלו אנו נבחנים כמה אנחנו מעניקים, בזמנים האלו היקרים לנו מרגישים כמה הם באמת חשובים לנו.
עכשיו נוכל לענות על שלוש השאלות בהן פתחנו.
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם" זהו דבר ברור ביציאת מצרים.
לאחר מאות שנים של שעבוד מוציא הקב"ה את בניו מאותה גלות איומה.
גילוי האהבה שם הוא ברור.
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם" זהו דבר ברור לאחר המגיפה בחטא העגל.
לאחר האובדן הנורא של בניו,מגלה הקב"ה את אהבתו בספירתו את הנותרים,
שם גילוי האהבה הוא ברור.
אבל בפרשה שלנו ,בני ישראל כבר יצאו ממצרים,קיבלו את התורה,ובנית המשכן והשראת השכינה כבר לאחריהם.
הם נמצאים כפסע מלפני הכניסה לארץ ישראל,
(באותה העת הרי חטא המרגלים עדיין לא התרחש).
אין סיבה הנראית לעין שבגינה יש צורך להראות בפניהם את אהבתו של הקב"ה אליהם.
ולכך,דוקא משום שאין סיבה,
דוקא משום כך זה המקום להראות את אותה האהבה.
כי מדד האהבה נמצא "בזמנים שבשיגרה".
זאת הסיבה שרש"י כותב את הסברו דוקא אצלנו בפרשה,דוקא במקום שהוא "זמן של שיגרה".
זאת גם הסיבה שביציאת מצרים ולאחר חטא העגל מספיק פסוק אחד לגלות את אותה חיבה.
כי שם זה ברור ומובן.
אבל אצלנו בפרשה, שאין סיבה מתבקשת,כאן מעניק בורא עולם 47 פסוקים,47 פסוקים של גילוי אהבה.
כי את החיבוקים שמבטאים יותר מכול את האהבה נותנים "סתם כך".
זאת גם הסיבה שרש"י כותב את הסברו על המילים של הפסוק הראשון בפרשה שמדבר על הזמן והמקום של הצווי ולא על הפסוק השני שמדבר על הציווי עצמו,
כי הדגש הוא אכן על הזמן והמקום שהם ההוכחה לאותו גילוי של חיבה.
זמן ומקום שבהן "אין סיבה" לאותו גילוי של חיבה.
נו…ואולי הדברים רמוזים בתוך דברי רש"י,
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה".
הקב"ה אינו מונה אותם רק "כשצריך" אלא "כל שעה".
כי זהו מדד האהבה.
שבת שלום.
אפרים אפשטיין.
להערות והארות אפשר במייל
a0527632660 @gmail.com
