ידידיה מאיר חוזר לשיעורו האחרון של מרן ראש הישיבה

"היום מציינים שנה לפטירתו של הרב גרשון אדלשטיין, זכותו תגן עלינו, תגן על לוחמנו, תגן על חטופינו, על עם ישראל", פתח ידידיה מאיר הבוקר.

"אני רוצה לצטט מתוך טור שכתבתי בעיתון 'בשבע' שאחרי פטירתו, קצת להזכיר את הדמות הגדולה הזאת ואת הדברים שכל אחד מאיתנו יכול לקחת ממנו אל החיים שלנו. אז הנה, מתוך הטור הזה: 'הדבר שהכי ריגש אותי בביקור בביתו הצנוע של הרב גרשון אדלשטיין, חוץ מהרב גרשון אדלשטיין עצמו, הייתה תמונה ממוסגרת של החזון איש, ותחתיה כיתוב בכתב יד, החזון איש שליט"א. החזון איש נפטר בשנת תשי"ד, לפני כמעט 70 שנה. אבל בבית של הרב גרשון אדלשטיין, הוא עדיין היה שליט"א, הוא עדיין היה חי. הוא חי קודם כל כי התמונה הזאת, מן הסתם, כמו עוד ראיתם בבית הסגפני הזה, נמצאת אצלו עוד מהשנים שהחזון איש היה חי. אבל בעיקר הוא חי, כי בעל הבית, תואר מוזר משהו לרב גרשון אדלשטיין, שכל כך לא מתחבר עם בעלות על משהו חומרי, אבל רב גרשון אדלשטיין עדיין חי יום יום את החזון איש, את רבו הגדול. האיש שבזכותו הוא נמצא כאן, על הגבעה הזאת בבני ברק'".

עוד באתר:

הדרמה בעיצומה

תיעוד אווירי מכביש 1: השריפות שנקלטו במצלמות התנועה

גדי פוקס

השריפה בעיר החרדית

האש מתפשטת במהירות: פונו בניינים בבית שמש

שמעון כץ

12 לוחמי אש נפגעו

9 מוקדי שריפה, 163 צוותי כיבוי פועלים בשטח • כל העדכונים

מערכת אמס

באופן שיטתי

הסיר שלטי חטופים - ונאלץ להתפטר מתפקידו

שמעון כץ

"הוא מלמד דורות של תלמידים צעירים, כבר כמעט שמונה עשורים. אלמלא החלטת החזון אי"ש, היה הרב צבי יהודה אדלשטיין, רבה של המושבה רמת השרון, ממשיך ללמוד בבית עם שני בניו, גרשון ואחיו הצעיר יעקב. כמו שהם עשו ברוסיה של שנות ה-20, כי בתי הספר היו אז של היבסקציה, ומי שהלך אליהם שכח את יהדותו והתבולל. ולכן אמא שלהם, הרבנית מרים, זייפה את גילם בשלוש שנים, כך שלא היו מחויבים בחינוך ממלכתי, והם למדו תורה בסתר מאימת השלטונות. ללמוד בבית כמו שהם עשו, הם היו ממשיכים לאחר שעלו לארץ בזכות הסרטיפיקט עם אותם אישורי עלייה שקיבלו בהשתדלות הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והתיישבו ברמת השרון של שנות ה-30".

"גם כאן מערכת החינוך לא חינכה לשמירת תורה ומצוות, אבל כאן זו כבר לא הייתה יבסקציה. ברוך השם, אף אחד לא אסר עליהם ללמוד תורה. ביום הראשון להגיעם למושבה, הלכו האחים אדלשטיין לאחד הפרדסים, קיבלו ארגזי תפוזים ריקים, מהם הם בנו את בית המדרש הארץ ישראלי שלהם. שני הילדים העולים הפכו את ארגזי התפוזים לכיסאות וגם לסטנדרים, אפשר לדמיין את המתיקות, לדמיין את הריח של התפוזים. וכשהם סיימו לבנות, אבא שלהם שהביא איתו באונייה מרוסיה כרך אחד של גמרא, שבו למדו כל הדרך, אמר להם, הולכים לבית הכנסת, להביא מסכת בבא-קמא. עכשיו בארץ ישראל אפשר ללמוד עם יותר מגמרא אחת, עכשיו אפשר ללמוד טוב יותר".

"ויעקב בן השמונה, לימים – הרב יעקב אדלשטיין, צעד ברחובות המושבה הצעירה עד לבית הכנסת גאולת ישראל, ביקש את רשות הגבאי ואז ניגש לארון הספרים ונטל שני כרכים של מסכת בבא-קמא בהשאלה, בראיונות שהיה לי הזכות לערוך איתו ביחד עם אשתי ופורסמו בביוגרפיה שלו. סולם יעקב, הוא סיפר שבאותם רגעים ראשונים בארץ ישראל נחרט בו ובאחיו הגדול גרשון, מה עיקר ומה תפל, מה קודם למה. נכון, אין מיטות, אין רהיטים, אבל קודם כל ללמוד. "אבא לא היה מדבר הרבה, אבל המעשים שעשה היו הלימוד הכי טוב. זה עשה עלינו רושם גדול. ראינו מה עם סדרי העדיפויות הנכונים, מה סולם הערכים. לפני כיכר לחם, לפני כל הסידורים הרבים והמתישים שעוד יגיעו בימים הקרובים, צריך גמרות בבית. כזאת שמחה הייתה לנו שיש לנו שלוש גמרות בבית בארץ ישראל", אמר מרן.

"והרב גרשון אדלשטיין נכנס לימים, אחרי שהוא למד בבית עם אחיו בבית ברמת השרון, לימים נכנס לישיבה שהוקמה זה אתה בבני ברק. היו בה שישה תלמידים, כולל האחים אדלשטיין קראו לישיבת פונוביז'. הוא נכנס אליה בחורף תש"ד כבחור צעיר, ועד מהרה הטיל עליו מייסד הישיבה והעומד בראשה הרב יוסף שלמה כהנמן את המשימה ללמוד. הוא נכנס ללמד, ולא סתם ללמד, אלא תלמידים צעירים שזה עתה עלו לארץ מאירופה, פליטי שואה על כל המשתמע מכך. אלה היו תלמידיו הראשונים, והוא המשיך ללמד באותה ישיבה, את אותה תורה, כשמונים שנה, עד יומו האחרון, היום, לפני שנה בדיוק, בגיל מאה וחודש. וכשאני אומר עד יומו האחרון, הכוונה עד ליום האחרון ממש".

"הרב אדלשטיין אושפז במרכז הרפואי מעייני הישועה בליל חג השבועות, במהלך הלילה חלה הטבה במצבו והוא ביקש להתפלל במניין את תפילות החג. ביום החג ובשבת שלאחריו הוא ישב ולמד בחדרו עם הסטנדר והכיסא שלו שהובאו לבית החולים. ולמחרת ביום ראשון בבוקר, הוא ביקש למסור את השיעור היומי הקבוע שלו. באישור הרופאים הוא התיישב להכין את השיעור, כדרכו העלה את הדברים על הכתב. לקראת הצהריים נכנסו לחדרו המשיבים, אלו שתפקידם בימים כתיקונם לחזור עם התלמידים על השיעור אחרי מסירתו. הפעם הם הגיעו כדי לשמוע את השיעור היומי, להעביר אותו למאות התלמידים בישיבה. הם ישבו מול הרב ושמעו, אבל בלי לשאול שאלות, בלי להקשות קושיות, מחשה שההתלהבות תפגע בבריאותו הרופפת של הרב".

"ובכתבה שפורסמה אחרי פטירתו, תחת הכותרת מישיבה של מטה לישיבה של מעלה, תוארו לפרטי פרטים הרגעים האלה. במחלקת טיפול נמרץ, הרגעים האחרונים של הרב גרשון אדלשטיין היום, לפני שנה, וכך תואר: 'הם נוכחו לראות בעליל, כי למרות חולשתו של החומר, הרוח איתנה ונושבת ורק הנשמה מדברת, משל היו הגוף והנפש של שני אנשים נפרדים. למחרת בשיעור של יום שני, כבר הייתה הסכמה רפואית שאפשר לשאול ולהתווכח, הכבשן התלמודי החל להתחמם, ומרן זכר צדיק וקדוש לברכה, שקל וטר, רוחו סערה, השיעור נאמר באותם בהירות, צלילות ועומק העיון שבהם נאמרו השיעורים בשנים האחרונות. גם כששעון הגוף כבר תקתק בקצב שאין ממנו מנוס, הוא לא יכול היה למנוע את צלילות הראש לאורך הזמן האמיתי, שבו אין לשום טרדה דריסת רגל. הרב גרשון אדלשטיין שקע בעומק העיון עם המפרשים הראשונים והאחרונים, וכשהעקוב היה למישור, עלתה על פניו נהרה'. תיאור מרטיט של הרגעים האחרונים בחייו של יהודי בן למעלה ממאה, שיושב מחובר לחמצן בחדר טיפול נמרץ וממשיך לחדש חידושי תורה עד הרגע האחרון ממש, הרגע האחרון לחייו שהיה לפני שנה".

"ואני רוצה לסיים במסר שאנחנו יכולים לקחת בימים קשים כל כך, מאתגרים כל כך, שקשה לשמור באמת על יציבות, אולי אפילו לפעמים על שפיות, והנה מסר שהרב גרשון אדלשטיין שהיום יום פטירתו חזר עליו שוב ושוב ושוב, הוא דיבר על להקדיש זמן בכל יום לתיקון המידות. זאת הייתה מורשתו החינוכית, זאת הייתה צוואתו, הוא דיבר המון על תפילה, נהג לומר שכל תפילה מועילה, אבל בעיקר בעיקר תפילה על רוחניות, לבקש מהקדוש ברוך הוא להיות יהודים טובים יותר, לבקש להיות מחוברים יותר לתורה ולמצוות, לבקש על הילדים שלנו, על המידות שלהם, הוא אמר זה תמיד התפילה הזאת עובדת, היא לא חוזרת ריקם".

"אני חושב שבלי גוזמה לא הייתה שיחה אחת שהוא לא חזר בה על הדברים האלה של רבי ישראל מסלנט, 'בדוק ומנוסה שתפילה על רוחניות מתקבלת' ותמיד הוא הזכיר שבבקשות האישיות האלה מספיקה אפילו תפילה בלב, לא חייבים להזכיר את הבקשה בפה, זאת לא תפילת שמונה עשרה או קריאת שמע שחייבים לבטא בשפתם. והוא אמר עוד שחזר שוב ושוב על כך שאדם שתורתו לא אומנותו והוא עמל לפרנסתו, אם הוא מקפיד כשיש לו זמן פנוי לקבוע עיתים לתורה, הדקות המעטות הללו ביום נחשבות לו הרבה בשמיים, כי העניין הוא לא הכמות דווקא, אלא הקביעות בנפש".

"בשיחה האחרונה ממש שהוא מסר בערב חג השבועות, ימים ספורים לפני פטירתו, הוא דיבר על אלו שלא זכו לשמור תורה ומצוות. 'ברוך השם אנחנו עוסקים כל הזמן בתורה ובמצוות, אבל מה עם כלל ישראל? יש חלק מכלל ישראל שעדיין אין להם את השלמות הזאת, אין להם את האשריך בעולם הזה'. שימו לב, מה הבעיה בלא לשמור מצוות? עולם הבא? גיהנום? לא, בראש ובראשונה, אין להם את האשריך בעולם הזה, והוא המשיך, 'אנחנו מתפללים ומבקשים רחמים עליהם, מבקשים בלשון רבים על כלל ישראל, השיבינו אבינו לתורתיך, שוב בלשון רבים, סלח לנו בלשון רבים כי חטאנו, וזה תלוי עד כמה הכוונה של כל אחד שמתפלל על כלל ישראל, לפי הכוונה יש סיעת הדשמיא'. צריך לבקש על כלל ישראל, לא רק על עצמנו, אלא גם על מי שלא זכה להכיר את התורה. טוב, אני חושב שמאז שהוא נפטר עם ישראל, לצערנו, בנסיבות מצערות, התקדם הרבה יותר לתורה, לתפילה, ונקווה שביום הקשה הזה, אחרי השבת הקשה הזאת, זכותו של הרב גרשון אדלשטיין, שהיום הוא יום השנה הראשון לפטירתו, תגן עלינו שוב. על לוחמנו, על חטופינו, ועל עם ישראל כולו עכשיו".

האזינו לדברים מתוך תוכנית הבוקר 'התעוררות':