בפרשת השבוע,
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אתו".
כשבני ישראל נמצאים במדבר ,בשנה השנית לצאתם ממצרים, מצוה אותם הקב"ה על קרבן הפסח".
השאלה היא מדוע ?? מה פשר הציווי הזה במדבר ??
הרי רגע לפני יציאת בני ישראל ממצרים, שם מצוה אותם הקב"ה על קרבן הפסח שהם צריכים להקריב בארץ מצרים,
ומיד אח"כ מצוה אותם הקב"ה על מצות קרבן הפסח לדורות.
קרי – ישנו ציווי על קרבן הפסח שניתן בשעתו ביציאת מצרים וישנו מיד אח"כ ציווי על קרבן פסח ,מצוה שחלה לדורות..
במצות קרבן הפסח לדורות ישנו תנאי,
"והיה כי תבואו אל הארץ..", מצות קרבן הפסח שנוהגת לדורות מתקיימת רק כשבני ישראל יושבים על אדמתם בארץ ישראל.
עוד באתר:
א"כ מה פשר הציווי על הקרבת קרבן הפסח בשנה השנית.. במדבר ??
בהמשך מספרת התורה,
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל".
האנשים שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח באים למשה בטענה "למה נגרע".
אינני מבין, וכי הם אינם מכירים את "עבר זמנו בטל קורבנו ??
וכי באיזה מצוה ניתנת הזדמנות שניה ??
ומשה רבינו אכן פונה בשאלה לקב"ה שמחדש את עניין פסח שני, הזדמנות שניה בי"ד אייר.
מדוע נדרש משה לשאלתם??
שיאמר להם את הכלל הידוע שעבר זמנו בטל קרבנו ??
ובכלל.. מדוע אכן מקבל הקב"ה את טענתם ומחדש את פסח שני ???
מספרים על גוזל של נשר שנפל ללול תרנגולים. הוא גדל יחד עם כל האפרוחים, וראה את עצמו תרנגול לכל דבר ועניין.
הוא אכל יחד איתם זרעונים ותולעים, ומעולם לא ניסה לפרוש את כנפיו הגדולות והיפות.
באחד הימים הוא הבחין בנשר גדול המרחף הרחק בשמיים ממעל. התלהב הנשר הצעיר מאוד וקרא לחבריו התרנגולים:
"היי, הביטו, יש שם מישהו שעף גבוה, גם אני רוצה!" הוא אפילו פרש את כנפיו וניסה לחקות את תעופתו של הנשר. אולם חבריו התרנגולים מיהרו למשוך אותו חזרה לקרקע המציאות: "אנחנו תרנגולים" הם אמרו, "וגם אתה תרנגול, ותרנגולים לא עפים!"
קיפל הנשר הצעיר את כנפיו, הביט בצער וקנאה בנשר שריחף גבוה קרוב אל העננים, חזר לנקר זירעונים וגנז את חלומו…
אותו נשר צעיר כל רואיו יעידו עליו שהוא נשר,
המצער הוא שהזהות שלו היא תרנגול.
הזהות היא המסגרת שבתוכה אנחנו מתנהלים.
וההתנהלות היא נגזרת מהזהות.
ככל והזהות ברורה יותר, מדויקת יותר ,כך ההתנהלות תהיה יותר בהתאמה לאותה זהות.
אנחנו מורכבים, אנחנו מתנהלים בעולם עם מספר זהויות.
תשאלו מישהו 'מי אתה' והוא יענה מספר תשובות שכולם נכונות
הוא יאמר את שמו, המקצוע בו הוא עוסק, המצב המשפחתי, מספר הילדים, התחביבים ועוד.
ממחקרים שנעשו עולה שלסדר התשובות ישנה חשיבות מכרעת
התשובה הראשונה תעיד על הזהות "הקרובה" אלינו יותר וכך הלאה בסדר יורד.
באחת ההרצאות שעסקה בזוגיות ביקשתי מהציבור, כל אחד שיענה לעצמו על השאלה 'מי אתה'.
באופן לא מפתיע התשובה 'נשוי' כמעט ולא הופיעה אצל אף אחד מהציבור במקום הראשון.
קרבן הפסח הוא מצוה של זהות.
בני ישראל לאחר 210 שנים של שיעבוד נוראי במצרים כשהם במ"ט שערי טומאה,
מקבלים את מצות קרבן פסח רגע לפני יציאתם ממצרים, כמצוה שמגדירה את זהותם.
את היותם מחוברים לבורא עולם.
ה'כלי יקר' מבאר שבמילה פסח נמצא כל היסוד של יציאת מצרים
' "פסחתי" – כמו שמבאר רש"י "חמלתי"….רוצה לומר כי עכשיו תצאו מרשות המזלות…ותכנסו תחת כנפי השכינה…'
בני ישראל כשמקבלים בשנה השנית לצאתם ממצרים את מצות קרבן הפסח מבינים שזו מתנה נפלאה מבורא עולם, הם מקבלים את היכולת לברר ולדייק שוב את זהותם בדיוק כמו ברגע המכונן של יציאת מצרים.
מעצם העובדה שמצות קרבן פסח לדורות דורשת את ההמצאות בארץ ישראל והרי הם עכשיו במדבר, הם מבינים שזהו רגע מיוחד שניתן להם כעת כדי לברר ולדייק את זהותם.
על מתנה כזאת, על רגע שכזה הם אינם מוכנים לוותר.
אין המדובר בעוד מצוה, המדובר הוא ברגע מכונן של ברור הזהות.
הם מבקשים להיות נוכחים באותו הרגע.
הם זועקים מליבם "למה ניגרע".
ומשה רבינו שמבין את עומק בקשתם פונה לכך אל בורא עולם שמסכים על ידם ומחדש את פסח שני.
זה היה רגע מכונן, רגע של זהות.
שבת שלום.
אפרים אפשטיין.
האזינו:
