בפרשת השבוע ישנו רעיון מופלא שמצאתי בפרושו של הרש"ר הירש.
בלעם הרשע שנשכר כדי לקלל את עם ישראל,מוצא את עצמו מדבר בשבחם.
בתחילת דיבורו הוא אומר את הדברים הבאים :
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ…"
על המילים "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו",
מבאר רש"י : 'אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו,ע"י אבות ואימהות'.
בלעם הרשע,שנשלח לקלל את עם ישראל,עומד בפיסגתו של ההר כדי להשקיף ולהתבונן בהם,
ולפתע… הוא רואה משהו אחר.
הוא אינו רואה את העם כפי שהכיר אותם,
הוא רואה שם את האבות הקדושים ,את האימהות הקדושות.
עוד באתר:
שימו לב למילים המופלאות של הרש"ר הירש :
כדרך שמקומות מרוחקים מתקרבים זה אל זה לעיני הצופה ממרום, כך הדבר גם בזמנים. המתבונן בהיסטוריה – תוך כדי התעלות על תקופתו – סוקר מאות שנים בסקירה אחת. העם הזה עתיד להשיג את חזון ייעודו. הדבר לא יהיה בעתיד הקרוב, אבל במסגרת התפתחות העתים, העתיד איננו רחוק.
תתארו לכם את אחד מציוריו של ואן גוך שנחשב מגדולי הציירים בתרבות המערבית.
אם נעשה זום אין לתמונה ונתבונן באחד מכתמי הצבע, לא נבחין במשהו מיוחד.
אבל אם נרחיק את הראיה ,נעשה זום אאוט, ככל הנראה לא נבחין באף אחד מכתמי הצבע,
אנחנו נראה ציור מרהיב ומיוחד.
כתם הצבע שרק לפני רגע היה כמעט חסר משמעות,הפך לחלק מאותו ציור מיוחד.
בלעם מציין את את שהורהו בלק :
"לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל".
ישנו עם שבנקודת הזמן העכשווית, לך ותקלל אותו,תמנע את קיומו…
ובלעם חושב שזה אפשרי.
אבל כשהוא מביט מלמעלה,פוקח ה' את עיניו ולפתע הוא רואה שם יצירה מרהיבה.
לעם הזה ישנם אבות ואימהות ואין אפשרות לנתק את נקודת הזמן הרגעית מהתמונה הכוללת.
אל מול אותה יצירה, הוא מבין שהוא לא יכול.
זה חזק ממנו.
(אם תרצו.. זה בדיוק מה שהתרחש עם אתונו בדרכו למואב.
האתון רואה את המלאך והוא רוכב כסומא.
עד שפותח ה' את עיניו וכל התמונה משתנה.)
השבוע יחול יום פטירתו של אבי ז"ל,
וזאת ככל הנראה הסיבה שהדברים של הרש"ר הירש הידהדו אצלי.
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
מדוע מגלה לנו התורה את השכר על כיבוד הורים ??
ובכלל… מהו הקשר בין מצות כיבוד הורים לבין השכר של "יאריכון ימיך" ??
ההבדל בין מי שחי את חייו לשעתו לבין מי שחי את חייו בזיכרון ובהקשר להוריו ולדורות הקודמים, הוא כמו ההבדל בין ההתבוננות באותו כתם צבע לבין ההתבוננות בתמונה המרהיבה.
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" זה לא רק שכר על המצווה, אלא סיבה ותוצאה.
מי שרוצה שהיום שלו יהיה ארוך, קרי – משמעותי, מלא, מרהיב, אז שיכבד את הוריו.
כי אז היום שלו מכיל בתוכו את כל שרשרת הדורות שלפניו.
ישנם מחקרים שמראים כי הורים שמשתפים את ילדיהם בחוויות שלהם (כמובן שבהתאמה לגיל ולתוכן), אותם הילדים גדלים עם יותר בטחון עצמי והרגשת קיימות.
ילד שעולמו בנוי מהכדורגל שלו ועוד כמה חברים, אינו דומה לילד שבעולמו נשזרים גם הוריו. זהו קיום שונה לחלוטין.
אבא ז"ל שימש לי כדוגמא חיה לדברים.
כיבוד ההורים המיוחד שלו,
זה לא התבטא רק במעשים טכנים,זה היה ממש חלק מחייו.
אבל לא רק…, מי שהכיר אותו ידע שזכר הדורות – שלשלת הדורות,היוו אצל אבא השראה לחייו שלו.
בין שתי האפשריות,לחיות סתם ככתם של צבע או כציור מרהיב,
הוא בחר באפשרות השניה.
ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
שבת שלום.
אפרים אפשטיין.
להערות והארות אפשר במייל
