"כתוב בפרשת השבוע 'אלה מוצאיהם למסעיהם'", אומרת הרבנית ימימה מזרחי. "חז"ל שואלים, הרי צריך להיות כתוב הפוך, קודם כל נוסעים, אחר כך יוצאים מהמסע, למה זה כתוב ככה? והסיבה היא שרק ביציאה מהמסע, רק במוצאי המסע, אפשר לראות שכל המקומות בהם חנינו לא היו לחינם. אומר המדרש – לא חנית, נחית, 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרון', נחית זה ראשי תיבות ניסים עשית לנו, חיים נתת לנו, ים סוף בקעת לנו, תורה לימדתנו. זאת אומרת – לכל שלב יש סיבה ומשמעות".
"הייתי אתמול בשבעה של החייל הגיבור יונתן אהרון גרינבלט שהיה פצוע ממש הרבה זמן, ואז נקטף לבית עולמו. כשיצאתי משם, אמא שלו יצאה אחריי ושאלה אותי ככה בשקט: תגידי, אני בסדר? היא לא שאלה 'העוד בני חי', היא שאלה 'העוד אני חיה', האם אני נראית לך בסדר במצב הזה? אמרתי לה: את לא מבינה כמה את נפלאה, את לא הגיבורה שיכולה הכל, ואת גם לא האישה הממוטטת שלא מסוגלת לקום, את בדיוק מתאימה למצב שאת נמצאת בו, באבלות לא עלינו, ולכן את גם תצאי מזה".
"אני כל הזמן אומרת שהתקופה של שלושת השבועות הולמת בדיוק את המצב שבו אנו נמצאים. כל השנה, בכל החגים והמועדים, אילצנו את עצמנו להתאים את רוח החג לסיטואציה שלנו, וזה לא ממש התאים, קוראים לזה דיסוננס קוגנטיבי. ופתאום, שלושת השבועות מתארים את המצב שלנו בדיוק. יש הלימה. פינוי מבתים? יש לנו. איכה ישבה בדד העיר? יש ערים שיושבות בדד, קריית שמונה ומטולה. עולליה הלכו שבי לפני צר? שני הג'ינג'ים הקטנים שעוד נמצאים בעזה. ופה בדיוק נכנס הסיפור על רבי עקיבא, כשהוא רואה את החורבן, הוא רואה בכך אות וסימן שגם הגאולה בוא תבוא, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
עוד באתר:
האזינו לדברים המלאים מתוך 'עניין משפחתי' עם רחל פסטג:
