הרצון והכמיהה לשלמות במישור האישי והלאומי דורש עבודה רוחנית מתמדת, כזאת שמעידה על מי ששואף לשלמות ולא מוותר גם ברגעים הקשים.
על הכמיהה והתשוקה למקום האמיתי אליו אנו שייכים באמת מדברת פרשת מטות גם בפרשת הנדרים וגם בירושת הארץ:
ההגדרה של נדרים: האדם מורכב מרצונות שונים כאלו שגם סותרים זה את זה, האדם מוגדר לפי רצונותיו, וכאשר הם סותרים זה את זה או שאינם קבועים הרי שהאדם נהפך ל'רסיסי אדם' ונאבד מהאדם צלם האלוקים שבו.
עוד באתר:
יש הבדל מהותי בין בקשת ותפיסת עולמם של בני גד ובני ראובן לבין הרצון והירושה של חצי שבט המנשה:
חמדת הממון העבירה את בני גד ובני ראובן על דעתם משפחתם ועמם, הם חיבבו את הממון ואת כמויות הצאן ובקר עד כדי כך שדאגו לגדרות הצאן והבקר יותר מאשר לבני ביתם, בני גד ובני ראובן הקדימו בבקשתם את גדרות הצאן לערי התיישבות אנושית, מה שמלמד כי תשוקת הממון בערה בהם.
לעומת זאת שבט מנשה הוא השבט שערך אהבת הארץ היה הערך הכי חשוב בעינם, כפי שמצינו שבנות צלפחד היו בנות השבט היחיד שבקשו לרשת חלק ונחלה בארץ ישראל מתוך רצון עמוק וכנה לקיום מצוות ארץ ישראל.
זהו בדיוק לשון השבט 'מנשה' כפי שקראו לו יוסף הצדיק ' כי נשני אלוקים' נשני מזכיר את הגלות מחד ואת הכמיהה והרצון לחזור למקום אליו אנו שייכים, לבית הלאומי השורשי אליו העם היהודי נכסף תמיד.
זאת לעומת השם אפרים 'כי יפרני אלוקים בארץ עניי' מלשון פריה ורביה, מה שמלמד על הדברים הטובים שקרו לעם ישראל בגלות יחד עם כל הצער והקושי.
לכן שבט מנשה זכה בשתי נחלות: בארץ ישראל ובעבר ירדן, לא בגלל חמדת הממון כמו בני גד ובני ראובן, אלא להעלות את עבר הירדן לקדושת הארץ מתוך אהבת הארץ.
בחיים שלנו יש רצון טבעי לשלמות, מוטל עלינו לנווט ולווסת את את התשוקה לשלמות למקום טוב, לערכים, למצוות, ולעשות טוב בעולם, לא לתשוקת הממון.
היצר יושב בין מפתחי הלב, אנחנו רק צריכים לבחור באיזה מפתח ואת מה לפתוח.
