פרקליטות המדינה ערערה לבית המשפט העליון על קולת עונשם של מספר נאשמים בפרשת הולילנד. הערעור מתמקד בהלל צ'רני ואביגדור קלנר, שני נותני השוחד העיקריים בתיק. בית המשפט מתבקש להחמיר "במידה ניכרת" בעונשי המאסר שנגזרו עליהם, וכן להחמיר בקנסות שנגזרו על החברות שבאמצעותן בוצעו העבירות.
כזכור, בית המשפט המחוזי בת"א (השופט דוד רוזן) גזר על יזם פרויקט הולילנד, הלל צ'רני, 3.5 שנות מאסר בפועל, וכן מאסר על-תנאי, קנס וחילוט רכוש. על היזם קלנר נגזרו 3 שנות מאסר בפועל בנוסף למאסר על-תנאי, קנס וחילוט רכוש.
בערעור שהוגש באמצעות מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, ג'ואי אש, סגניתו נעמי גרנות, ופרקליטת מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), ליאת בן ארי-שווקי, נאמר כי בפני בית המשפטי המחוזי "הוכחה תמונה קשה וכמעט בלתי נתפסת של מעשי נתינה וקבלה של שוחד חוזרים ונשנים ושל עבירות נלוות לעבירת השוחד – מעשים, שנעשו במהלך שנים ארוכות, בסכומי כסף גבוהים וחסרי תקדים במשפט הישראלי; מעשים, שנעשו בשיטתיות ובעקביות לאחר תכנון מוקדם; מעשים, שנעשו מול עובדי ציבור שונים ועל ידיהם – לרבות נבחרי ציבור בעלי דרג בכיר; מעשים שנעשו כדי לקדם פרוייקטים של נדל"ן שהיקפם הכספי עולה כדי מאות מיליוני שקלים".
עוד באתר:
בהתאם לתמונת השחיתות החמורה והמבהילה בהיקפה ובממדיה, הטיל בית המשפט קמא על מקבלי השוחד עונשים ראויים על פי עקרון ההלימה. בית המשפט תרגם את קביעותיו הקשות בהכרעת הדין ובפתח גזר הדין – באשר לחומרתן המופלגת של עבירות השוחד, ובאשר לנזקן הרב למערכות השלטון ולאמון הציבור במערכות אלה – לשפה עונשית הולמת.
ואולם, נטען בערעור, "לא כך נהג ביחס לנותני השוחד. באופן תמוה ובלתי נהיר בחר בית המשפט קמא להקל על נותני השוחד בפרשיות שלפנינו, והטיל עליהם עונשים שאין בהם כל הלימה למעשים החמורים ויוצאי הדופן שבהם הם הורשעו, ושחורגים בעליל ובמידה רבה מן הענישה הראויה להם בהתאם למקובל בפסיקתו של בית המשפט". בהתאם לכך, טענתה המרכזית של המדינה היא כי העונשים שנגזרו על המשיבים צריכים היו להיות גבוהים פי כמה, וכך לשקף את החומרה חסרת התקדים של המעשים בהם הורשעו.
המדינה טוענת עוד, כי טעותו העיקרית של בית המשפט המחוזי בגזירת דינם של צ'רני וקלנר טמונה בהכרעתו הא-פריורית, לפיה דינו של נותן השוחד הוא מחצית מדינו של המקבל. אכן, זו היתה הוראתו של המחוקק בעת ביצוע מעשי העבירה בתיק שלפנינו (מאז שונה החוק). אך הוראה זו הולמת סיטואציה, שבה קיימת זהות בנסיבותיהם של הנותן ושל המקבל.
לעומת זאת, נאמר בערעור, בנסיבות שלפנינו, שבהן חומרת העבירה של נותני השוחד היא ניכרת ביותר, היה מקום להחמיר עמם. כך למשל, לגבי צ'רני נאמר, כי נותן השוחד ביצע מספר רב של עבירות, בסכומי עתק, כשהשוחד ניתן למספר רב של מקבלים, במהלך שנים ארוכות – ועל כן ראוי להחמיר בעונשו אפילו מעבר למקבל שוחד, שהיקף מעשיו מצומצם יותר באופן משמעותי.
טעויות נוספות בגזר הדין להן טוענת המדינה בערעור נוגעות לקביעת מתחמי הענישה הראויים; כך, באשר להכרעה כוללת ואחת ביחס לאירועים השונים – אירועים, הכוללים כל אחד מספר עבירות; כך גם לגבי קביעת השופט כי המשיבים "הובלו" על ידי עד המדינה; וכך, באשר לנסיבות האישיות של המשיבים ולמשקלן במתן העונש.
בנוסף לעונשים שהוטלו על שני המשיבים, נסב הערעור הן על הימנעותו של בית המשפט המחוזי מחילוט מלוא היקף הכספים – שבגינם הורשעו נותני השוחד בעבירות של הלבנת ההון; והן על כך שבית המשפט הסתפק בהטלת עונשים סמליים בלבד על החברות, שבאמצעותן בוצעו העבירות. בהקשר זה נטען בערעור, כי התכליות של החילוט ושל ענישתן של חברות הן תכליות שונות מן התכלית של ענישתם של שני המשיבים. אין אפוא מקום לאזן בין עונשי המאסר והקנס שהוטלו באופן אישי על המשיבים לבין סנקציית החילוט שהוטלה עליהם וענישתן הכספית של החברות, כפי שעשה בית המשפט המחוזי ועל כן מתבקש בית המשפט לחלט את מלוא סכומי השוחד שאותם ניתן לחלט ולהגדיל מאד את הקנסות שיוטלו על החברות.
