נער צעיר צריך עצמאות; מה הגבול הנכון?

מי האיש החכם ויבן את זאת, על מה אבדה הארץ? הגמרא (נדרים פא, ב"מ פה) החכמים הנביאים ומלאכי השרת לא ידעו על מה אבדה הארץ.

אמר הקב"ה: על עוזבם את תורתי. שלא מברכים בתורה תחילה.

פלא, מי לא מברך ברכת התורה, יש אומרים שכן לא היו מברכים ברכת התורה אבל חכמים לא הוכיחו את העם, כי הם לא ידעו כמה חשוב לברך על התורה חשבו שזה חשוב אבל לא עד כדי כך שיש לזה משקל של 'אבדה הארץ'.

אומר רבינו יונה המשמעות של לא בירכו בתורה, שלא החשיבו את עסק התורה, החת"ס אומר שהם ראו בתורה אמצעי ולא ערך בפני עצמו.

יש ערך ללמוד תורה ויש ערך להכיר את המעשה אשר יעשון.

הם ראו בתורה אמצעי לקיום המצוות, אבל לא כערך בפנ"ע ללמוד תורה כי התורה היא בעלת ערך בפנ"ע.

אומרת המשנה באבות (אבות פ"ו), כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.

אמרת הגמ' (סנהדרין צט) אדם לעמל יולד, עמל פה עמל תורה.

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

אומר הנפש החיים (שער ד)  גם בתניא פ"ה שהקב"ה הוא וחכמתו ותורתו הכל אחד אורייתא וקוב"ה כולא חד, ואם האדם לומד תורה בין אם זה הל' הקשורות ליום יום או נושאים שהם באגדה או כל חלק אחר בתורה שאין להם תרגום מעשי בשגרת החיים.

בכל אופן שהאדם לומד ומה שהאדם לומד האדם מתחבר להקב"ה ב- עצם זה שהמח שלו עסוק בחכמת השם.

וכמו שאומרים חז"ל אדם קונה חפץ הוא משלם ומקבל חפץ הוא נפרד מהכסף והוא מקבל מוצר והמוכר מקבל כסף ונפרד מהמוצר.

אבל הקב"ה אינו כן, אם אנו 'משלמים',  ב'עמל תורה' אנו מקבלים תגמול את ה'תורה' זה המוצר שאנו מקבלים והמוצר הזה, המוכר לא נפרד ממנו, לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, כי המוצר הזה כשהוא ניתן לאדם, הוא ניתן והקב"ה לא נפרד מהמוצר, לא נפרד מהתורה.

האדם ישלם מחיר, התרחקות מחומריות ויקבל תגמול, את התורה הק' וככל שהוא נעשה רוחני יותר, הוא מקבל את קדושת התורה.

לכן אמרו חז"ל (במדרש מופיע בתוס' כתובות קד) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו, כדי שתיכנס התורה לתוך גופו, וצריכים לשלום מחיר להוציא את החומריות מתוך גופו.

אומר הגר"א (ביאור לאגדתא של רבה בר בר חנה אשתעו לי נחותי ימא) שהתורה נמשלה למים, מים מטהרים, כאשר יש 40 סאה וכל גופו בתוך המים, כך התורה מטהרת את האדם, שהמח הנפש המודעות והלב, מונחים בתורה!

עמל תורה מזכך את הגוף  ואז האדם מתחבר לקדושת התורה.

אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

לפעמים האדם רואה כמה ספרים ואומר לעצמו בדמיון, הלוואי וכל הספרים האלה יהיו בתוך המח שלי, זה יפה נשמע טוב, נשמע רצון טהור ויפה, ואכן רצון טוב, הלוואי וכל הספרים יהיו בתוך המח, אבל כעת בואו ונרשה לעצמנו לעלות כיתה, המטרה היא לא 'לדעת'.

אם המטרה היא 'לדעת' אז היינו אומרים, הלוואי ונמצא דרך שבה אנו יכולים להכניס את 'כל התורה לתוך המח שלנו'… אבל המטרה היא לא 'ידיעת התורה' אלא המטרה היא עמל התורה, הדרך לקניין התורה, הדרך היא 'ערך'.

אדם לעמל יולד.

יש שני גדרים בלימוד התורה, יש 'לדעת את התורה' וזה לדעת ולהכיר כמה שיותר, ויש להיות עמלים בלימוד התורה, להיות עסוקים רק בלימוד התורה.

לדעת לאמר "לא" לעולם החומר ולאמר "כן" לתורה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, ומהו השלום?

השלום זו התורה.

וכמו שאמרו חז"ל אין עוז אלא תורה, והפסוק אומר השם עוז לעמו יתן השם יברך את עמו בשלום.

כי התורה עושה שלום בין החומר לבין הרוח.

אז סור מרע ועשה טוב, בקש שלום (את התורה) ורדפהו

אמנם על כל המצוות נאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) אבל בתורה זה לא שלפי המאמץ השכר אלא המאמץ זו מהות המצווה.

ובאמת הקב"ה ברא את העולם עם צער קשיים ועמל.

כתב במכתב מאליהו (ח"א 195) יש לכל אדם קושי שנגזר עליו, לא בתור נקמה אלא הייעוד של האדם בעולם הוא מותנה ב'עמל'.

לפני חטא עץ הדעת האדם העמל היה ב'לעבדה ולשמרה' רק בעניין המצוות, לא היה 'עמל' בנושא בזיעת אפיך תאכל לחם אלא היה מיסב בג"ע ומלאכים צולים לו בשר ומסננים לו את היין (סנהדרין נט) .

והעמל היחיד היה עמל תורה (פרי צדיק פ' בא אות י) אבל אחרי החטא נגזר  'בזיעת אפיך תאכל לחם' ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון (פרקי אבות).

העמל תורה הוא במקום העמל של 'בזיעת אפיך תאכל לחם',  ייבחר האדם היכן הוא רוצה להשקיע כמו בשלום בית, האדם לא רוצה להשקיע בקשר בדיבורים באמירת 'סליחה' הוא מתבייש קשה לו לשנות את מידותיו, קשה, אפשר להבין אבל יש מחיר, שאין שלום בית, תמיד קשה השאלה איזה קושי נבחר, קושי היא לא מילה קשה היא מילה שמקופלת בה משמעות החיים, הקושי והעמל שם נמצאת משמעות החיים.

האדם אחרי חטא עץ הדעת יכול להתמכר לעבודה לעשייה לפרנסה לכבוד לעוד ועוד צרכים, אומר הרמב"ן  החריצות שקר, הוא בורח להשתדלויות, בזעת אפיך תאכל לחם, הרבה מאמץ ואדם לעמל 'יולד' מזמן הלידה הוא כבר במאמץ מזמן שהוא יצא לאוויר העולם.

גם היצה"ר מגיע לאדם מרגע שהוא יוצא לאוויר העולם (סנהדרין צא) והתורה היא תבלין (קידושין ל) התורה היא תבלין, כמו התבלין שנותן טעם כך התורה נותנת טעם למשמעות החיים, משמעות החיים היא 'אדם לעמל יולד'.

לאדם יש כ"כ הרבה צרכים קונפליקטים רצונות שאיפות מצבי רוח, קשרים עם בני המשפחה עם חברים, האדם הוא 'מורכב' יש לו חלק שמח חלק עצוב חלק רוצה חלק אדיש יש באדם כ"כ הרבה חלקים.

הוא מורכב… החיים מורכבים מכ"כ הרבה פרטים בין אדם לחבירו בין אדם למקום כל החיים מלאים בכ"כ הרבה פרטים, אדם עושה חוזה עם שותף מאות פרטים  איך נגיב ואיך נפעל  – במצב זה או במצב אחר, מאות פרטים מאות מצבים ואפשרויות

אדם בבית שלו יש מאות פרטים שצריכים לנהל.

וגם בתורה יש אין סוף פרטים והתייחסיות לכל מצבי החיים של האדם.

המורכבות היא 'הכנה' לתורה, התורה מעניקה התייחסות לכל מורכבות החיים של האדם.

וכעת לשלב הבא, הלוחות ראשונים ניתנו לעם ישראל והם היו כמו אדה"ר לפני חטא עץ הדעת, הלוחות ניתנו והיו אמורים לחיות לנצח, לא היו אמורים  למות, לא להיות משועבדים לאומות העולם, גם מבחינה רוחנית, פסקה הזוהמה שלהם הם היו אמורים להיות ללא יצה"ר.

הלוחות הראשונים היו אמורים להיות רק הלוחות אין תורה שבעל פה!

יש רק את התורה שבכתב והכל, כל מורכבות הפרטים האין סופיים של התורה שבעל פה היו מובנים בתוך התורה שבכתב!

הייתה שלימות בעולם, ושלימות באדם, שלימות שאנו לא מכירים אבל מבינים שהשלימות היא כזו שמתוך התורה שבכתב היו מבינים את כל התורה שבעל פה!

גם בגלל מעלת התורה והלוחות הראשונים וגם בגלל מעלת בנ"י שפסקה זוהמתן.

לעתיד לבוא שיבולע המוות לנצח גם  הלוחות הראשונים יחזרו לקדמותן (רבי צדוק מחשבת חרוץ אות יב)

לפני חטא עץ הדעת אדה"ר היה בג"ע היו צולים לו בשר ומסננים לו את היין, לא היה נסיון עם הרוע… הקושי והצער נוצר אחר חטא עץ הדעת.

משה רבנו עלה למרום והקב"ה הראה לו את ר"ע, אמר משה רבנו יש לך אדם כזה, שורש התושבע"פ תתן את התורה על ידו!

אמר הקב"ה, לא! אתה תתן את התורה. שתוק כך עלה במחשבה שאתה מרע"ה תתן את התורה.

ועוד למה משה רבנו מוותר על הזכות לתת את התורה והוא אומר שהתורה תינתן על ידי ר"ע?

מלמדים אותנו רבותינו בעלי המוסר החסידות והמחשבה.  משה רבנו הוא שורש תורה שבכתב ור"ע הוא שורש תושבע"פ  כאשר עלה משה לקבל את התורה הוא בא לקבל תורה שהיא כולה קדושה, נפלא, אבל אין בא חלק לחכמי ישראל, היא מתנה הניתנת מלמעלה ומשפיעה מקדושתה וגם העולם מתרומם ומקבלים את הקדושה, מקבלים את התורה שבכתב, אבל זה לא החזיק מעמד כי זה עליון מידי גבוהה מידי מרומם מידי.

כמו נער שמסבירים לו מה צריך לעשות כמה צריך לעשות, אבל אם ניתן לו קצת עצמאות לעשות מעצמו

במקום לאמר לו כל יום תלך להתפלל, אלא הוא ילך מידי פעם מעצמו מיוזמתו, זה גדול וטוב יותר אפילו שזה פחות טוב בכמות אבל זה מעצמו, זה 'דיליה' זה שלו, הוא בחר בזה, הוא רוצה את זה. כעת לנמשל

התורה שהאדם רוצה אותה, היא בעלת ערך וחשיבות רבה יותר, הוא רוצה את התורה הוא מחפש אותה הוא מנסה להבין אותה הוא מפעיל את הנפש ואת היוזמה שלו = עמל תורה.

אנשים לא מבינים למה לא רוצים להתגייס למה לא רוצה לצאת לעבוד למה לא רוצים אינטרנט למה לא רוצים פתיחות…חושבים שאנו 'סגורים' וזהו.

זה נכון שיש הרבה פריצות וזה בהרבה מקרים אוסר איסור מוחלט ואפילו יש מקרים של ייהרג ואל יעבור.

זה בהחלט מהלך אחד.

מהלך נוסף , החיים של תורה הם חיים של 'עמל' של פת במלח תאכל, וזו ההנאה זה התענוג זו העוצמה, כלומר לקחת את כל כוחות הנפש, התשוקה ההתלהבות השכל הלב הרצון הדמיון כל הכוחות ולהבין מה רוצה הקב"ה מהאדם, התורה היא מורכבת היא מסובכת זה לא פשוט להבין זה מורכב מאד להבין, זה קשה להבין, כל הקושי הזה, דורש מהאדם את ה'יוזמה ובחירה' וזה 'האדם' האדם הבוחר!! לא האדם 'המקבל' אלא האדם ה'בוחר'.

התורה שבכתב והלוחות הראשונים הפכו את האדם ואת בנ"י ל'מקבל' אבל אז לא הייתה מספיק יוזמה ובחירה של העם…ולכן אם אין 'השקעה' והקרבה למען הקב"ה אז  המצב הזה לא יחזיק מעמד, האדם חוזר לגודל ה'טבעי' שלו, אל עולם היצרים שלו, והם חזרו תוך פרק זמן קצר לחטא העגל.

הם חזרו לגודל הטבעי שלהם, למושגים שהעניקו להם בטחון שלווה ורוגע במצרים, ולכן אח"כ מגיעות הלוחות השניים עם כל התושבע"פ, עם כל המושג שנקרא עמל תורה.

הלוחות הראשונים הם לוחות שעליהם נאמר 'הלא כה דברי כאש'  באש אי אפשר לגעת, בתורה שבכתב אנו לא נוגעים ולא מתערבים, רק מקבלים, התורה של הלוחות הראשונים זה כמו אש, א"א לגעת!

אבל בתורה שבעל פה, הקב"ה נתן תושב"כ וגם תורה שבעל פה, והתורה שבעל פה היא ניתנה עם הרבה מחלוקות, הקב"ה נתן מ"ט פנים טהור והיתר ומ"ט פנים טומאה ואיסור, אמר משה רבנו, איך פוסקים? אמר הקב"ה, חכמי ישראל בכל דור, הם הקובעים מהי ההלכה.

כלומר הקב"ה אומר 'נצחוני בני נצחוני' אתם תקבעו, את התורה נתתי לכם, אומר הקב"ה 'אני ובית דין של מעלה' נרד לשמוע מה פוסקים בבית דין של מטה.

וזה חיי עולם 'נטע בתוכנו' כלומר את התורה הוא נטע ושם בתוכנו, וזה צומח מתוך האדם.

כמו שעל בעל תשובה נאמר 'אם תוציא יקר מזולל' (ירמיהו טו יט)  אומר התרגום אם תשיב רשע להיות צדיק, אומר רש"י אם תוציא אדם הגון מאדם רשע, שתחזירו למוטב, כפי תהיה, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה'. אם תוציא יקר מזולל, זולל הכוונה אדם שרודף אחרי תאוות (מצודת ציון) הרבה מקרים את הפסוק הזה, באיזה הקשר הוא נאמר?  בפרק יד (ירמיהו)   כתוב שתהיה פורענות קשה מאד נגד עם ישראל, בצורת ביהודה, וירמיהו מתפלל להסיר את הגזירה הרעה, והקב"ה אומר לו, אם לא ישובו בתשובה הוא לא רוצה שיתפלל עליהם, אז ירמיהו הנביא מסביר למה עם ישראל לא חוזר בתשובה, כי נביאי השקר אומרים 'הכל טוב, והכל יהיה טוב'. ירמיהו מתפלל תפילה נוספת, והקב"ה אומר לו אפילו אם משה רבנו ואהרן יתפללו אני לא יתייחס לתפילה שלהם, זה בפרק יד, ואז בפרק טו בירמיהו כתוב שהקב"ה אומר לירמיהו הנביא לא רק בצורת תהיה אלא גם תהיה מלחמה תהיה החרב יהיה הרעב ויהיה השבי, וחית הארץ תאכל את בשרם, הקב"ה מדבר גם על הגלות, שהם יצאו מארץ ישראל, לירמיהו הנביא יש הרבה אויבים, אומר ירמיהו הנביא מה אעשה איך אוכל להינצל? אומר לו הקב"ה  אם תוציא יקר מזולל, אם תצליח להחזיר בתשובה מעם ישראל, אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, הם ישובו אליך ואתה לא תלמד מהם, אז תינצל מכל האויבים שלך.

נחזור לעם ישראל, אחרי מעמד הר סיני, אחרי שעם ישראל קיבלו 'שפע' רוחני, אבל הם רק 'קיבלו' שפע ולא היו שותפים אליו' ולכן הם לא השתנו.

ואז חטאו בעגל, הם נפלו, הם נעשו כמו בעלי תשובה, וכעת מתקיים אם תוציא יקר מזולל, להוציא את היקר מהזולל, התושבע"פ היא תילמד על ידי בנ"י, הם אלה שיילמדו, הם אלה שישקיעו, הם אלה שצריכים לבחור ללמוד ובהבנתם להבין ולהכריע לפי כללי התורה, וכללי התורה כמה יבין אותם האדם, זה תלוי באדם.

וכדי לממש את כללי התורה צריך האדם להשקיע הרבה בעבודת המידות שלו, וזו הכוונה שהתורה נתנה לעם ישראל, שאצלם היא התורה.

וזה 'היתרון' שמחטא העגל, יש יותר עמל תורה וזה יותר 'שלהם' כלומר הם מזדהים אוהבים ומתחברים, כי זה שלהם! וזה בזכות עמל תורה

גם רבי עקיבא שהוא שורש התושבע"פ גם הוא מגיע מצאצאי יעל וסיסרא. התורה של רבי עקיבא נתנה ביום הכיפורים, לוחות שניים, שהרי רבי עקיבא הוא שורש תורה שבעל פה, והתורה שבעל פה נתנה בלוחות שניים, וזה ניתן ביוהכ"פ, ועוד ביום הכיפורים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ואז הוא אמר שמע ישראל מסר את נפשו ואמר לתלמידיו, שתמיד אמר מתי יבוא לידי ואקיימנו.

התורה שבכתב היא התורה שניתנת מלמעלה למטה. ותורה שבעל פה, היא התורה שחכמי ישראל גם מביעים שם דעה איך להבין את התורה לפי כללי התורה. יש בתורה שבעל פה את הממד האנושי, האדם בוחר איך להבין להסביר. ואת התורה שבעל פה זכינו אחרי שנעשו בנ"י בע"ת, אחרי חטא העגל. בעלי תשובה שהם כובשים את יצרם.

ונעמיק בעניין כיבוש היצר ונקדים.

אנו אומרים כל יום שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, ואהבת את השם אלוקיך בכל מאדך, בכל מידה ומידה שהקב"ה פועל עם האדם.

וכמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות (נד) חייב אדם לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה אמנם אומרת הגמרא זו לא אותה ברכה, אבל כן לקבל בשמחה, זה כן אותו דבר. אז מה שאמר רבא חייב לברך על הרעה כמו על הטובה לא הכוונה אותה ברכה, לא הטוב והמטיב, לא שהחיינו לא ברכה שמבטאת שמחה, לא. אלא ברכה שמבטאת כאב – ברוך דיין האמת! ובכל אופן את הברכה הזו לברך בשמחה. (רמב"ם הל' ברכות פ"י שו"ע סימן רכב)

רבי יהודה במשנה אומר חייב אדם לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה שנאמר ואהבת את השם בכל לבבך – מה זה בכל לבבך?

בשני יצריך , מה הקשר בין לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה ובין זה שצריכים לאהוב את הקב"ה בשני הלבבות של האדם.

אומר הזוהר הק' 'אודה השם בכל לבב – בכל לבב – בכל הלבבות לא רק יצה"ט אלא גם יצה"ר בגלל היצר הרע מגיעים לאדם עונשים

העבירות מביאות לאדם 'רע' ולכן  יש להודות להקב"ה על הרעה, ולמה? כי זה כפרת עוונות, ולמה? בגלל שיש לאדם יצה"ר

והייסורים מיישרים את האדם מכוונים אותו לעזוב את עולם החומר ולהידבק בעולם הרוחניות, לכן ואהבת את השם בכל לבבך בשני יצריך

ביצר טוב מובן וגם ביצר הרע, גם כאשר רע לאדם זה מגיע בגלל היצר הרע שלו, ולכן יודה להשם על הרעה כמו על הטובה שהרי העונש הוא מדוקדק לטובת האדם! ועוד נקודה בהקשר הזה, אומר האדם למה יש לי יצה"ר ואח"כ עונשים…זה לא כדאי זו לא עסקה משתלם, המוצר שמקבלים הוא לא שווה את המחיר, המוצר זה יצה"ר אבל משלמים הרבה מאד עליו, הוא מוצר שמביא הרבה חובות, אז למה אני צריך את 'היצר' הרע?  וההסבר הוא

כתוב בזוהר תולדות  היצר הרע נצרך לעולם כמו מטר לעולם, כמו שמטר לעולם מחיה את העולם כך היצר הרע ולמה? כי היצר הרע הוא מכניס לאדם חיות והתלהבות מחומריות אבל כאשר האדם מכוון את אותה אנרגיה אדירה הוא מתלהב מהלימוד, חדוותא דשמעתתא לכן חייב אדם לברך על הרעה כמו על הטובה

האדם צריך לברך על הייסורים שמגיעים מהיצר הרע, והיצר הרע מגיע כדי שלאדם יהיה טוב יותר, איך? על ידי שהוא מקיים מצוות בשמחה ובהתלהבות!

לכן חייב אדם לברך על הרעה כמו על הטובה!

וכעת נחזור לעניין הבע"ת, איזהו גיבור הכובש את יצרו, ואומר הרמב"ם לבע"ת הרבה יותר קשה לכבוש את היצר הרע, כי הצדיקים שלא חטאו רק מדמיינים את ההנאות, ואכן קשה להתגבר על דמיונות.

אבל הרשעים, הם צריכים להתגבר נגד ההרגלים שלהם, הם כבר חטאו וצריכים כעת להתגבר, זה הרבה יותר קשה!

קשה יותר להתגבר על הרגלים רעים.

איזהו גיבור הכובש את יצרו ומהי משמעות 'כיבוש היצר'? המשמעות היא: להפיק את המירב ממה שיש  לא להרוג ולא לדחוק אלא לכבוש, כמו שמדינה כובשת מדינה אחרת, היא הופכת את האויב לאוהב, היא הופכת את האויב לחלק מהמשאבים שלה. כך גם הבע"ת הוא כבש את יצרו, הוא הפך את הרע לטוב הוא משתמש ברע לתועלת. הכיבוש זה להפוך את העניין שכבשנו לחיובי יותר, איך זה נעשה? על ידי התורה שבעל פה, התורה שבעל פה היא 'תבלין', תבלין לתורה ליצר הרע, להפוך אותו לטוב ומתוק.

ורבי עקיבא הוא הפך את היצר הרע לשיא אהבת השם, עד כדי מוכנות לוותר על הקיום ועל ההישרדות  למען הקב"ה, זה שיא 'הכיבוש' של יצר החיים של האדם למען הקב"ה.

אז עמל התורה שבעל פה, התורה שניתנה בלוחות שניים, הלוחות שניתנו ביום כיפור, הלוחות שאתם הגיע התורה שבעל פה, התורה שבעל פה שהיא סמל 'עמל' התורה, ועמל התורה הוא במקום עמל האדם 'בזיעת אפך תאכל לחם'.

כמו שכתוב בעניין הלוחות השניים, כתוב בילקוט שמעוני  (פרשת כי תשא) בעניין הלוחות השניים, שניתנה התושבע"פ ואז גם נגזירה גזירה שילמדו את התושבע"פ מתוך  עמל ויגיעה מתוך הטלטול וטירוף הדעת מתוך הצער והשיעבוד, מתוך הדחק והקושי, ואשרי מי שעמלו בתורה.

כעת נחזור לנקודה שאתה התחלנו, הייתה התלונה על עם ישראל

'על מה אבדה הארץ'? התשובה היא – על עוזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחילה. לא מספיק החשיבו את התורה , וכמו שאומר קהלת 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' (קהלת ט, ט) אפילו בשעת מלאכה שיהיה מהרהר בתורה, וכתב בנפש החיים גם בשעת עיסוקו במלאכה יחשוב ויהרהר על התורה.

זו המשמעות על עוזבם את תורתי, היו עוזבים אותה הרבה, היו מתנתקים ממנה הרבה, כי לא היו מספיק מחשיבים אותה.

לא מספיק היו מחשיבים את עומק משמעות עמל התורה גם אם קשה ונמצאים  בעיסוקים שלהם, בצרכים שלהם.

יפה ת"ת עם דרך ארץ גם בזמן הדרך ארץ לא שוכחים את העיקר את התורה

ומקיימים את דברי המשנה באבות, הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה

כך ניצלים מבזיעת אפיך תאכל לחם ומשקעים בעסק התורה.