בתשעה באב, עת העם היהודי שרוי באבל על חורבן בתי המקדשות, נאסר, כידוע, לימוד התורה. האיסור נובע מפסוק בתהילים: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". חכמינו למדו מכאן שלימוד תורה מביא שמחה ללב הלומד, דבר המנוגד לרוח האבלות של היום. וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן תקנ"ד ס"א.
הזמנים בהם נוהג האיסור: לפי מנהג רוב האשכנזים, נוהג האיסור על לימוד תורה כבר מחצות היום של ערב תשעה באב, זאת בעקבות הראשונים – כמהרי"ל ומהר"ם מרוטנבורג, שהורו כן. למנהג הספרדים וחלק מן האשכנזים מתחיל האיסור מבין השמשות של ערב תשעה באב. לכולי עלמא נמשך האיסור עד צאת הכוכבים של מוצאי תשעה באב.
דברי תורה המותרים בלימוד בתשעה באב: למרות האיסור הכללי על לימוד תורה, חכמינו התירו לימוד של נושאים מסוימים בתשעה באב, בעיקר כאלה הקשורים לאבלות ולחורבן. בין הדברים המותרים ניתן למנות את ספר איוב, שסיפורו מתמקד בסבל ובאובדן. מדרש איכה ופירוש מגילת איכה – העוסקים בחורבן ירושלים ובית המקדש. תיאורי החורבן המופיעים בספר 'יוסיפון'. נבואות החורבן של ירמיהו – לא כולל דברי הנחמה שבתוכן. פרק "אלו מגלחין" במסכת מועד קטן – העוסק בהלכות אבלות. אגדות החורבן שבגמרא – המופיעות בפרק הניזקין במסכת גיטין ובפרק חלק במסכת סנהדרין. ועוד.
