לאחר תשעה באב: איך נקיים את המצוות בשמחה?

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י השם לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע השם לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ כלומר מלבד המצוות המפורשות שצווה השם לקיים יש עוד צווי. עשה מה שהוא הישר והטוב השם כמו לדוגמא, לפנים משורת הדין וזה עניין גדול שהרי אי אפשר להזכיר בתורה את כל ההנהגות הראויות שיהיו בין אדם לחבירו, בין אדם למקום.

אז אמר הכתוב בפרשת ואתחנן לאחר שצוה לשמור כל המצות 'ועדותיו וחוקיו אשר צווך' כלומר כל המצוות, ואז כתוב:  'ועשית הישר והטוב', כלומר חוץ  מעיקרי המצוות, נצטוונו לעשות לפנים משורת הדין ויש דעה בחז"ל שבגלל הפסוק הזה –ועשית הישר – כל ספר דברים קרוי – ספר הישר

הרמב"ן בפרשת ואתחנן כתב כמו שהזכרנו, התורה אומרת לא תלך רכיל, לא לדבר לשון הרע לא לשים לפני עוור מכשול, אבל יש פרטים רבים, ושלא יאמר האדם – אני עושה מה שכתוב ומה שלא כתוב אני לא עושה.

ולכן התורה דברה על המהות – על הפשרה על החסד על הרחמים על 'לפנים משורת הדין', האדם יקיש למקרים אחרים במהלך החיים שלו, שהאדם יחפש את רצון התורה…לא רק לחפש 'מה כתוב' אלא מהי המשמעות של 'מה שכתוב' מה רצון התורה.

כלומר חוץ מכל המצוות שבתורה האדם צריך לקיים גם מצוות רבות…שהן לא נמנו בתריג המצוות..

וכתב אחי הגר"א בספר מעלות התורה, שבתורה מצינו את התריג מצוות…

אבל אלה הם שורשים לרצון השם.

ורצון השם הוא מופיע בתורה שבעל פה  בפרטים הרבים.

 

לדוגמא:

במצוות כיבוד הורים

נחלקו הפוסקים אם מוטל על הילד לציית להורים רק במה שמועיל להם וטוב להם

כמו שכתוב בגמרא בקידושין.

מאכילו משקהו, כלומר כל מה שמועיל ישירות לרווחת ההורים, או שמא גם בדברים כללים גם שם אנו צריכים לכבד את ההורים,  וכתבו הפוסקים שמעיקר הדין אנו צריכים לעשות מה שמועיל להורים, זה כיבוד הורים. אבל מה שלא קשור ישירות להורים, זו לא המצווה.

ובכל אופן כתב החזו"א יו"ד סי' קמ"ט אות ח'

דמתוך מצוה זו ידענו שרצון ה', שההורים יהיו מכובדים על ידי הילדים. ורצון התורה שהילדים יכבדו את ההורים בכל מה שהם יכולים גם מה שלא קשור ישירות לצרכים שלהם.

 

וגם מצינו שהתורה כותבת לעשות מעקה לגג…

האם העניין הוא רק מעקה לגג?

לא!! כתב  החזו"א בחו"מ ליקוטים סי' י"ח

שממצות מעקה למדנו על  רצון ה' למנוע סכנה  – כלומר גם כשאדם נוסע בבטחה בכביש – הוא מקיים את רצון השם, לא לפגוע באחרים…

אם הנהג יוצא כמה דקות יותר מוקדם כדי לא למהר על הכביש, הוא מקיים את רצון השם!!!

לכן אמרו חז"ל  גמרא בב"ק ט"ו ע"ב, שלא יגדל כלב רע ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו

וזו גם הסיבה לאיסור מוקצה בשבת, כתב הרמב"ם   שלא יטרח אדם כל השבת בטלטול חפצים…

שהרי התורה רוצה שהאדם יהיה בטל ממלאכה בשבת כדי לחוות את המשמעות העמוקה של מנוחת השבת!

גם מצינו את ההדרכה של חז"ל

זריזין מקדימין למצוות את זה למדנו מההנהגה של אאע"ה, בפרשת העקידה שהשכים בבוקר לצאת לדרכו במצוות הקב"ה.

המאירי כתב – אינו חיוב גמור  – אלא ראוי לאחוז בדרכי אבות.

וגם מצינו בגמרא במסכת מנחות כתוב שם, שיש את רצון התורה, ולכן אם האדם מבטל מצוות ציצית, הוא לא חייב לשים ציצית – כי אין לו בגד ארבע כנפות אבל כאשר הזמן הוא 'עידנא דריתחא'

אם הוא לא מקיים מצוות ציצית. אם הוא מבטל את המצווה, מידת הדין עלולה לפגוע בו

כלומר אפילו שאין לו מצווה, אבל הוא יכול בקלות לקיים את מצוות ציצית, הוא ישים על עצמו בגד ארבע כנפות עם ציצית.

אם הוא בקלות יכול לקיים את המצווה והוא לא מקיים אותה.

אז מידת הדין יכולה בזמן של 'עידנא דריתחא לפגוע בו'.

ולמה – הרי זו לא מצווה אלא אם כן יש לו בגד של ארבע כנפות…?

אלא מכאן למדנו שיש מצווה, ויש את רצון התורה שהאדם יקיים את המצווה אפילו אם הוא לא מחוייב במצווה.

וכך מצינו גם שלא מפליגים בספינה סמוך לשבת

למה? כי אולי  אח"כ ייצטרך האדם לחלל את השבת כדי להציל את עצמו מההסכנה שישנה בהפלגה.

ולכן שלא יכניס את עצמו למצב מסוכן שעלול לחלל שבת

הרי – בשבת מותר לחלל שבת למען פיקוח נפש

אבל שלא יכניס את עצמו למצב שייצטרך בעל כורחו לחלל את השבת.

אז אנו רואים שיש רצון התורה – שהאדם יחפש לקיים מצוות אפילו שהוא לא חייב בהן…

וגם שייברח מעבירות, ושלא יביא את עצמו למצב שהוא 'סמוך וקרוב למקום העבירה'.

זה נקרא – רצון התורה.

 

וזה אחד ההבדלים בין אנשים רגילים לאנשים צדיקים…

מתי אנחנו מגדירים משהו שהוא 'צדיק'?

כשהוא עושה – לפנים משורת הדין!

הוא מחפש לקיים מצוות הוא רודף אחריהן

הוא בורח מהעבירות, והוא חושב והוא מחפש שכל תנועה תהיה 'כפי רצון השם'.

 

וכך מצינו גם בחז"ל לעניין תלמוד תורה.

הלומד תורה בלי התאמצות להתקדש ולהטהר וללמוד תורה לשמה, אפילו הוא בקי גדול הוא לכל היותר

צנא מלא ספרים כך אומרת הגמרא במגילה (כח)

אומרת הגמרא על אדם שהיה בקי גדול בתורה.

אבל הוא לא שימש ת"ח והוא לא העמיק בתורה הוא נקרא – ארון מלא ספרים, אבל הוא לא התורה בעצמן שהרי נאמר – על התורה – כתבם על לוח ליבך.

כלומר הוא סוג אדם – שלא מחפש את רצון התורה .אלא רק מה שכתוב, כמו לדוגמא – אדם שאמרו לו איך מייצרים קשר בין בני אדם…?

תתעניין בחבר שלך – וכך תיצור אתו קשר…הוא מגיע לחבר ושואל אותו 'מה שלומך'…והחבר עונה ב"ה בסדר גמור…והוא לא מבין למה הקשר לא מתפתח…הרי הוא שאל אותו לשלומו, הוא התעניין בשלומו… מה הבעיה הוא 'טכני'…

יש אדם שאומר – אני לא שואל את האחרים 'מה שלומך' – למה?

כי אני יודע שהרי זו 'סתם' שאלה…אז למה שאני אשאל…זה סתם – זו לא באמת התעניינות…

ולכן הוא 'אדם אמתי'..הוא אומר – אני לא שואל 'סתם'…

אבל הוא לא מבין שיש מושג שנקרא 'אווירה' כמו שהקב"ה אומר לאדה"ר  – איכה – אומר רש"י לבוא עמו בדברים. כלומר לא להפחיד את אדה"ר שחטא  – באכילת עץ הדעת, אלא הוא מתחיל ב'איכה' איפה אתה. למרות שאין נסתר מנגד עיניו בכל אופן כך שואל הקב"ה.

אז יש מושג שנקרא 'להיכנס לאווירה' ולא בבת אחת להגיע ל'מטרה'.

כך היא הדרך אז אותו אחד חושב שהוא חכם הוא אומר – למה שאשאל,  מה נשמע, הרי בכל אופן – הצד השני לא יספר לי את סיפור החיים שלו… אז למה לשאול…? אבל זו לא חכמה…אלא בעיה הרבה יותר עמוקה…

האדם הוא 'טכני' מידי ומנותק ממערכת חשיבה גמישה…ממערכת חשיבה שהיא קשורה ל'אווירה'.

כמו שאנשים אומרים – אני לא מחמיא לאנשים…למה להחמיא לאנשים…

אם הוא טוב הוא יודע את זה – ואם הוא לא טוב – אז הוא צריך לדעת ולכן אני אומר לו ביקורת…

אבל אנשים טועים – שהרי אם אתה אומר מחמאה –אתה מרומם את הצד השני

אתה נותן לו מצב רוח – אתה ממלא אותו באנרגיה

אתה מעורר אצלו את הרצון

אנשים אומרים – אם תרצה אתה יכול…אז אם הרצון מעורר את כח העשייה של האדם

כמה חשוב הוא לא להיות 'טכני' אלא להיות מי שמייצר את 'המצב רוח'…

לייצר מצב רוח!!! לעודד לפרגן לחזק וכך לייצר מצב רוח אצל האדם האחר…

כלומר יש את ה"מעבר" – של המציאות… לא רק – שני בני אדם  …אלא חוויות

לא רק עשייה – אלא גם מצב רוח לעשייה

אנרגיה לעשייה…

מה שמעבר – לא מה ששטחי – לא רק מה שניצב מול האנשים וזהו…לא!

כך לעניין התורה, יש מה שהתורה אומרת, ויש מה שהתורה השאירה לנו לפענח וזה נקרא רצון התורה

רצון התורה הוא על בסיס כללי וחוקי התורה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

על בסיס זה התורה משאירה לבני אדם את הרצון שלהם את היוזמה שלהם

את האישיות  שלהם – שהם יהיו היוזמים עוד!!

על זה אומרת התורה 'ועשית הישר והטוב'

לכן כתב הרמח"ל ספר שנרקא מסילת ישרים…

מה שהוא לפני משורת הדין יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה…כך מתחיל המסילת ישרים כי הישר – הוא לא מי שעושה מה שכתוב ומה שאומר הדין, הישר – הוא זה שעושה לפני משורת הדין. מסילת ישרים – ועשית הישר והטוב מה שהוא לפנים משורת הדין.

כמו שפירש הרמב"ן בפסוק הזה  ועשית הישר והטוב –   כונת הפסוק שאנו נלמד מתוך התורה מה שמעבר.למה שכתוב בתורה…

לא רק מה כתוב – אלא גם מה התורה רוצה מאתנו…מה המעבר ממה שכתוב בתורה!

לא לאמר – איפה זה כתוב…אלא לאמר – מהי המשמעות של 'מה שכתוב'…

כך מובן טוב סדר הפסוקים שכתוב בפרשת ואתחנן שמור תשמרון את מצוות השם אלוקיכם, עדותיו וחוקיו אשר צוך – ועשית הישר והטוב בעיני השם. כלומר שמור תשמרון את המצוות שנתן הקב"ה – ובנוסף לכך – אחרי שתבין את המהות של המצוות, גם 'ועשית הישר והטוב'…גם מעבר למה שכתוב בתורה – וזה רצון השם…ולא מה שכתוב בתורה.

ואת זה הצדיקים מלמדים אותנו להשתעבד להקב"ה בכל תנועה….לחשוב – מה הקב"ה רוצה שנחשוב נרגיש ונעשה…וזה תלוי בבחירה שלנו, התורה היא המסגרת…כעת איך יעשה את זה האדם…וכמה יעשה וכמה יהיה מרוכז באותה עשייה…

זה כבר רצון השם…אדם יכול לאמר: – "מה אתה רוצה התפללתי…אמרתי את כל המילים של התפילה"

אבל הוא גם יכול לאמר – לא רק שהתפללתי אלא התרכזתי וגם חשבתי איפה מילות התפילה פוגשות את הצרכים שלי ביום יום הוא מגיע הביתה הוא מחייך, כמו שאומר הרמב"ם שהבעל לא יהיה עצב, לא יראה שהוא עצוב, שצהלתו תהיה על פניו ואבלו בליבו, כלומר כלפיי חוץ הוא יראה את עצמו שמח, אבל אם יש לו קשיים והתמודדיות, את זה הוא ישאיר 'לליבו', דאגה בלב איש ישיחנה לחבירו מחוץ לבית, בבית יהיה עסוק ב'אווירה'.

כמו שהאשה מתקשטת כך הבעל מקשט את הבית באווירה!

הוא יטפל בזה בינו לבין עצמו…הוא לא יפגין את המרמור שלו כלפיי חוץ בתוך הבית.

וכך כתב במסילת ישרים, בפרק יח בעניין החסידות, שלא יאמר די לי במה שכתוב בתורה אלא יתבונן להרחיב בכל צד לדעת מהו חפץ השם… שלא יאמר: לא נצטוויתי יותר,  שלא יאמר: די לי במה שנצטוויתי בפירוש

אלא ממה שנצטוה =  ילמד את  דעת תוק=רה  וישתדל לעשות – מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת רוח להקב"ה. אומר המס"י, מי שאוהב את בוראו  אהבה נאמנת,  הוא יודע שהקב"ה אוהב קרבה בין הבריות, אז הוא מחפש להרחיב את המעשה הוא יודע שהקב"ה אוהב חסד, הוא מחפש להרחיב את הדבר הזה, הוא יודע שהקב"ה אוהב לימוד תורה הוא מחפש להרחיב את הדבר הזה

הוא יודע שהקב"ה שונא זימה הוא מחפש עוד ועוד גדרים וסייגים  =  וזה הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו, אומר הרמח"ל  "כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדים  והתנאים שראוי ושאפשר"

הנהגת  החסידות – היא  להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוות המפורשות להבין איך אפשר להוסיף. יש את המצווה ועשית הישר והטוב – שהאדם מרחיב את מצוות עשה…כמובן לא מוסיף עוד מצווה שהרי אסור להוסיף מצוות, אבל מדרבנן או הנהגות כלומר האדם עושה מה שיכול כדי שיוכל להזדרז יותר לקיום המצווה או עושה מה שיכול יותר כדי לברוח מהעבירה

וגם הרמב"ן כתב במצוות 'קדושים תהיו' שיילמד האדם, לא רק להגביל את עצמו ממה שהתורה אסרה אלא גם יוסיף על עצמו חומרות, והתקדשתם, אז כמובן במינון, מצד אחד חז"ל אומרים 'דייך מה שאסרה עליך התורה'.

ומצד שני כתוב :  קדושים תהיו…אז יימצא האדם את האיזון המתאים, לא להגביל את עצמו יותר מידי..אבל גם לא להיות 'נבל ברשותך התורה', ועל זה אמרו חז"ל, ברכות י"ז:

לעולם יהא אדם ערום ביראה לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר,

ולחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים רק לפי כללי החשיבה של התורה כלומר, נדרש מהאדם להיות למדן, ולשאול את עצמו, מה רוצה כעת הקב"ה מהאדם, על בסיס כל הנתונים שהוא מכיר בשלב הזה של החיים, מהתורה שבכתב ותורה שבעל פה, שיישאל את עצמו, מה כעת רוצה הקב"ה ממנו כעת.

וכתוב בספרים

כמו שיש את המעיים של האדם, הקב"ה ברא את המעיים, וזו מערכת מורכבת שיכולת לפרק את האוכל של האדם…ולשלוח לכבד מה שהוא צריך לכליות מה שהם צריכים…

כך הקב"ה נתן לבני אדם את המח…הוא לומד תורה…המח מעכל את הדברי תורה, והוא יודע להעביר אותם ממקום למקום…הוא שומע עוד סיפור, הוא שומע עוד רעיון הוא שומע עוד חידוד, הוא לומד עוד סברא.. הוא משם לומד מה רצון השם בכל מיני מצבים בחיים.

ועשית הישר והטוב – זה המח המעכל את המידע, ומתרגם אותו הלכה למעשה….מה עושים מיני בכל מיני מצבי חיים משתנים.

מי שאין לו את המח הזה…הוא כמו 'צנא מלא ספרים' ארון מלא ספרים, הוא נשאר עם הספרים בראש שלו…

אבל זה לא מתורגם אצלו הלכה למעשה איך מגיבים בכל מיני מצבים בחיים…

אם הוא רק יודע – ספרים הוא קרוי 'חמור' נושא ספרים

הוא קרוי ארון מלא ספרים

אבל אנו רוצים שהתורה תהיה כתובה על ליבו של האדם.

לא ש"לב" האדם יחליט מה עושים – ואז יחפש ראיות המתאימות למה שהוא רוצה…בהרבה מקרים לב האדם מחפש ראיות באוצר הספרים שלו…ובהרבה מקרים זה לא ראיות …אלא חלקי רעיונות שהוא מתרגם אותם – כפי שהוא רוצה וכפי שהוא מצפה וכפי שהוא חושב שזו הדרך לפתור את הדברים את הבעיות…המח הוא כמו 'כלי עיכול'…

אבל מי שיש לו לב טוב לב רוצה, לא אוהב אז המח שלו – הוא מח  כמו מערכת העיכול….המח יודע לתרגם את כל המידע שלו לכל מיני מצבים חדשים שיש בחיים של האדם.

יש מי שהדברי תורה שלו – הם פרים ורבים…הוא לא ארון מלא ספרים אלא לב מלא ספרים

כתבם על לוח ליבך.

רבי ישראל מסלנט בבין אדם לחבירו אומר

שאם אדם הולך עם פנים עצובות ברחוב – והוא מעציב אנשים אחרים – הוא כמו בור ברשות הרבים…

הוא נזק לרשות הרבים…

זה לא כתוב בשום מקום – זה הלב שמחפש על ידי מח איך אפשר שד"ת יהיו פרים ורבים.

הוא אומר שאם אדם עומד בכניסה לדלת בבית הכנסת הוא מונע מהאוויר להגיע לכולם…אז הוא גוזל את האוויר…זו הישרות, לחפש את הרצוי על בסיס כללי התורה.

 

עוד אומר רבי ישראל מסלנט התורה נתנה הרבה כח לחכמי ישראל…התורה נמסרה לחכמים

בקביעת המועדים במיתות בית דין

לפי מה שנראה לבית דין של מטה מוסכם ונפסק הדין בשמים להלכה ולמעשה!

ואמרו אין  לדיין אלא מה שעיניו רואות…

אבל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות…צריך שיהיו עינים אח"כ אפשר להמשיך לדבר  – מה הוא רואה –אבל קודם צריכים עינים!!

אם האדם לא השלים את עצמו בתיקון המידות, העינים שלו רואות מה שהוא רוצה לראות

כפי הלב שלו כפי הרצון שלו…אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בתנאי שזה עינים בלי שום נגיעה.

זו עבודה שלא תהיה לאדם נגיעה, וכאשר אין לו נגיעה, אז כן תהיה לו נגיעה, הנגיעה שלו , זה רצון השם…הוא מחפש מה רצון השם. עשה רצונו כרצונך כך אומרת המשנה באבות…

וכתוב בתהלים –

וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ

אדבר ד"ת תורה מול המלכים – ולא אבוש…

לא אתבייש לאמר את דבר השם!!

הוי עז כנמר גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

אומר המסילת ישרים  – כל זה נאמר – על גופי המצוות.

אבל אם יעשה האדם תוספת חסידות – שהמון העם יצחק על האדם, איך הוא עושה תוספת חסידות שכזו, אם הם יצחקו עליו על התוספת חסידות הזו.

לא נכון לעשות זאת – למה? כי הוא מכשיל אותם!

מה שחובה על האדם לעשות – שיעשה בלי שום בושה!!

אבל מה שלא חובה על האדם, אלא זו תוספת חסידות והוא באופן קיצוני יהיה שונה מהאנשים סביבו.

אז נאמר והצנע לכת עם השם אלוקיך!

שלא ייראה כיוהרא – שלא ייראה כמשונה – שלא יגרום לאנשים אחרים לצחוק עליו זוהי הישרות

וכך כותב המסילת ישרים :  כמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם,

משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר:

 

כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו:

אם כן החסיד, הוא אדם שפועל עם מערכת החשיבה שלו,הוא מחליט מתי כן ומתי לא.

אם הוא נעשה קדוש ופרוש יותר,  וזה יוליד יותר תועלת יש מקום להתחייב בדבר זה, ומצד שני אם זה יגרום לזלזול וחילול השם אז ישקול את העניין, עשה לך רב והסתלק מן הספק

 

ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ.

וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. אז אם צוחקים עליו אם יניח תפילין, יתלוצצו עליו…זו לא אחריות שלו – הוא יעשה את שלו. והם – זו בעיה שלהם

אבל בדברים לא רגילים שהם לא מצווה – שהם יפים וטובים לו – הוא בבית כנסת וכולם מתפללים רגיל והוא מתנועע באופן קיצוני…יש לבדוק אולי הוא גורם שאחרים ייצחקו עליו…והתועלת היא נמוכה מהרווח..

ואולי הוא במצב כזה בחיים שזה מאד עוזר לו להתפלל והוא לא יכול בלי זה…אז אפשר שכן ימשיך בהנהגה שלו אפילו שזה גורם לאחרים לצחוק עליו…

לא באנו לפסוק הלכה – אלא לאומר את הרעיון… כל מקרה לגופו,

כל אדם לפי הנתונים שלו…לפי הרקע שלו לפי המקום בו הוא נמצא!

 

צריך האדם מיוזמתו לפי כללי החשיבה שיש לו להחליט  מהו רצון השם  לפי כללי החיים הידועים לו

הוא יכול להיעזר – עשה לך רב והסתלק מן הספק…

אבל פעמים גם הרב לא תמיד יידע – למה?

בגלל שהשואל – לא שואל את השאלה באופן מדוייק אלא הוא מחסיר פרטים

הוא אומר – השכן לקח לי את מקום החניה מה עושים..

אבל הוא לא מספר שהוא לקח לו פעמים קודמות את מקום החנייה…

הוא מספר צד אחד של המציאות…

ולכן עשה לך רב קנה לך חבר והסתלק מן הספק  זה בוודאי

אך גם לזכור שפעמים האדם נוגע בדבר ולא מספיק מתאר  – אפילו  – לעצמו את המציאות באופן אמתי.

 

מצינו רעיון שאומר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: (בשו"ע או"ח סי' קס"ג וסי' קס"ט)

נפסק להלכה

שיהודי שאינו מברך על המאכל והמשקה אסור להושיט לו מאכל או משקה, למה?

כי הוא מכשיל אותו  – בלהנות מעוה"ז בלא ברכה,

ואמר הגרשז"א: שאם עי"ז יגרום לו שנאת ישראל,

נמצא שבכל אופן הוא מכשיל אותו ב'לפני עוור' לא תתן מכשול – שהוא אומר – הציבור שהם יראי השם, אין להם דרך ארץ.

מגיע פועל הביתה אין לו כיפה אם נביא לו כוס מים ונאמר לו – בתנאי שהוא מברך…הוא עלול לא להיות מברך אלא מגדף אותנו…ואת החברה שאנו מייצגים, הוא עלול להגיע למצב של 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ועוד יותר התרחקות יתר מעולם היהדות.

ויש כאן מהלך שהוא גרוע יותר מאשר, מה שהוא לא מברך…אז המהלך הזה לא כתוב בשולחן ערוך

אלא במח ובלב של הגרש"ז אויערבאך  וזה על בסיס 'ועשית הישר והטוב בעיני השם'.

 

עוד מצינו שהיו גדולי ישראל – שאפילו כלפיי עבריינים ורשעים היו מתנהגים באופן חיובי…

היו נחמדים אליהם ונעימים אליהם…למה ? איך? מה המקור לזה?

הם למדו את זה מפרשת משפטים, שם כתוב שיש אדם שהוא גנב כסף או חפצים הוא בזבז את הכל..

אין לו איך להחזיר – ונמכר בגניבתו, הוא עבד שנמכר בגניבה שלו… למה הוא גנב את הכסף?

לפני שהוא נמכר לעבד, מה הייתה הסיבה שבגללה הוא גנב את הכסף?

אולי הוא חיפש להמר, או שהוא חיפש לקנות דברים ממכרים…ומסוכנים.

אולי הוא עשה עם זה טיול במקומות משונים בעולם, רצה לראות פלאי תבל

או פלאי בני האדם…בכל מיני בתי תיאטרון…

ובכל אופן אותו גנב…התורה אומרת לכבד אותו!

כעת  אין לו מה לשלם, עד שמכרוהו בית דין – בגניבתו…הוא חייב כסף…אז הוא יהיה עבד – בגלל הגניבה שלו…והקב"ה מצוה לכבדו, ולא להעבידו בדרך מבוזה,

וכמו שכתב ברמב"ם שאסור לומר לעבד עברי  – אני הולך לבית המרחץ – אתה תחזיק לי את כל הבגדים…זה מנהג בזיון , זה לא יעשה בו, אלא מתנהג אתו כמו שכיר, שהוא מכבד אותו!

וחייב לכבדו במאכלו ומשקהו בכסות ומדור, צריכים להביא לו את המנה המכובדת ביותר…

אם אפשר שהמנה של העבד תהיה פחות מהמנה של האדון שלו.

אם האדון מקדש על יין יקר…שווה 400 ש"ח…גם העבד …צריך לקבל כזה יין…

 

משם למדו אותו רבותינו , מהו 'הישר והטוב בעיני השם'…

סיפורים על גדולי ישראל מלמדים אותנו , את התרגום של התורה בשגרת החיים.

ספר דברים כתוב – ספר הישרים – למה?

לא רק בגלל הפסוק הזה – לא!!

אלא בגלל שהספר הזה מיישר את לב בני אדם, זה ספר התוכחות!!

הוא מישר את ליבו של האדם, וגם האבות הקדושים – הם קרויים ישרים …

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה…למה יש שמחה לישרי לב…

כי ישרות הלב היא כאשר האדם יודע איך להכריע – לבד במקרים מורכבים בחיים, מקרים שעליהם התורה לא מדברת אבל הוא מכריע בשיקול הדעת על בסיס הנתונים שהוא יודע…

אור זרוע לצדיק – לצדיק יש אור – זו התורה – תורה אור!!

אבל לישרי לב שמחה – מי שהוא עם אותה ישרות – הוא השמח…

ומהי שמחה – אין שמחה כהתרת הספיקות!!!

וכתוב שהאבות הם הישרים

אברהם אבינו מדבר עם הקב"ה ומגיעים אורחים הוא יודע לאמר – להקב"ה  – שהוא הולך לקבל אורחים…

ומזה למדנו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה…

הוא עשה את השיקול והגיע למסקנה  -שהעולם הזה הוא עולם העמל והעשייה

לדבר עם הקב"ה זה תגמול – להכניס אורחים זו עשייה

ויפה שעה אחת של תורה מצוות תשובה ומעשים טובים בעולם הזה – עולם העשייה

יותר מכל חיי העולם הבא…כי בעולם הבא – כיוון שמת אדם נעשה חפשי מהמצוות…

אבל בעולם הזה הוא יכול להתייגע ולעבוד בעבודת השם!!

 

וכך אומר הפסוק והאלוקים עשה את האדם ישר, כך הוא האדם בטבע שלו.

אלא שהמה – בני אדם בקשו חשבונות רבים…והם לא עושים את הדבר הישר

לא מוותרים על הפחות חשוב בשביל להתרכז בעיקר

מתרכזים בסרק בטפל ולא בעיקר ובמהותי!!

וכתוב בספרים שזו סיבת החורבן, לא בגלל שלא היו עובדי השם…לא!!

הם היו בבחינת 'אור זרוע לצדיק'…

וכמו שאומרים חז"ל  לא נחרב הבית אלא בגלל שהעמידו דבריהם על דין תורה…

מה החסרון?

הם אמרו – איפה זה כתוב…אם זה לא כתוב…אני פטור ולא צריך לעשות או כן יכול לקחת…

הם ראו את התומ"צ כמו עול – ולכן – מה שכתוב עם זה אי אפשר להתווכח…אבל מה שלא כתוב…לא כתוב!!

זהו…העמידו דבריהם רק על דין תורה ולא יותר!!

הם היו צדיקים אבל לא ישרים!!

הישרות הייתה חסרה! השיקול דעת הבריא לא היה

כלומר היה רק שיקול דעת – על פי דין!!

על פי דין מה אני חייב ומה לא!! ולא יותר…זו הייתה הבעיה!!!

זו סיבה לחורבן, אומר המרה"ל:

בוודאי שהיו להם חטאים נוספים…. וחרבה ירושלים…בגלל חטאים נוספים

אלא שהם לא זכו ל'לפנים  משורת הדין'…למה?

בגלל שגם הם לא נהגו 'לפנים משורת הדין'…

ובעצם כאשר אנשים אומרים – אני פועל רק לפי מידת הדין…הוא עקום..למה?

כי הרי תמיד הוא נוגע בדבר, בבין אדם לחבירו…מי יאמר שהוא פועל לפי מידת הדין, חזקה היא – שהוא לא פועל לפי מידת הדין, חזקה היא – שהוא פועל למען עצמו ולטובתו!!

חזקה היא – שהאדם שפועל לפי מידת הדין, זו אשלייה, זו אמירה שהוא אומר לעצמו, אך באמת, הוא לא פועל לפי מידת הדין אלא לפי ההרגשה שלו, הוא משלה את עצמו שהוא פועל לפי מידת הדין.

ולכן – כשאומרים חז"ל שעם ישראל חטאו – למה? כי הם העמידו דבריהם על דין תורה

לא רק שהם עשו בדיוק מה שהדין אומר…לא!!

אלא הם חשבו שהם פועלים לפי הדין, כי אם האדם חושב שהוא פועל לפי הדין – זה לא נכון…

שהרי יש לאדם נטייה,  לא להיות כפי הדין, יש לאדם נטייה לסטות מהדין… ולכן הוא צריך לעשות לפנים משורת הדין, כדי להיות כמו 'הדין'!!

ולכן כתוב בספרים שהיה מריבה בין רועי הצאן של לוט לרועי הצאן של אברהם…

לוט היה בארץ ישראל, והרועי צאן שלו היו אוכלים מכל מיני שדות…אמרו רועי הצאן של אברהם – זה גזל!!

זה אסור!!

הם אמרו…אבל לעתיד לבוא – לוט הוא יורש את אאע"ה…והארץ היא ירושה לאאע"ה אז כבר כעת אפשר לאכול מאותם שטחים …אפילו שהם רשומים בטאבו על שם משהו אחר…

אמר אאע"ה…אם יש טעות…אפשר להעמיד את האדם על טעותו…אבל כשהוא הופך את הטעות לאידיאולוגיה…אז אנחנו בבעיה גדולה מאד!!

אז האדם חושב שהטעות שלי היא ערך…

הוא הפך את השקר – למידת הדין!!

פה – אין עם מי לדבר…זו השקעה לא נכונה…זו השקעה שאין בה שום תועלת…פה כבר אין עם מי לדבר…טעויות אפשר לתקן

אבל כשהאדם הופך את הטעות לערך…פה אין עם מי לדבר.

בפרשת האזינו ישנו פסוק:

'שיחת לו לא  — בניו מומם', כלומר – כוונת הפסוק היא כך:

על ידי החטא נגרם קלקול לחוטא בלבד, כשעם ישראל השחית וקלקל על ידי חטאים רעים אזי ידע שלא קלקל כלום להקב"ה …אלא רק לעצמם

שיחת – לו – לא! אלא בניו מומם – זה מום  של עצמם!!

כלומר לא נגע הפגם וההשחתה בו אלא מומם — המום הוא בהם בלבד!!

ידעו החוטאים שהם דור עיקש – ועקום

ושהמעשים הלא ישרים שלהם… הם פוגעים בעצמם!!!

והרמב"ן אומר – דברים נוראים…שיחת לו  – לא בניו –

אם הם שחתו – ואיבדו את הישרות שלהם..הם כבר לא 'ישרים'…אז הם כבר לא בניו…

ולכן אין מחילה – כי ההורים מוחלים לילדים, אבל המלך לא מוחל לעבד שלו…

אז הם חטאו – הם כבר לא בניו – שזוכים למחילה אלא הם עבדים…שלא זוכים למחילה ולכן יש חורבן..

במה שיחת?

דור עיקש ופתלתול…כלומר, שהחוטאים הם דור עקום שאין מעשיהם ישרים, הם דור פתלתול – דרכים מפותלות עקומות ולא ישרות. ומהו שורש העניין למה צריך האדם להיות ישר…

ומהי הישרות – ללכת לפני משורת הדין…מעבר למה שהקב"ה אמר, שהאדם יהיה ישר ויבין לבד מהי הציפיה ממנו…למה צריך האדם להיות ישר

מה עומק הרעיון?

אומרים המפרשים בגלל סיבה פשוטה…

כי בעצם גם אנחנו – כל מה שיש לנו בעולם…זה לא בגלל מעשינו הטובים

הכל זכויות, הכל מתנות משמים שום דבר הוא לא מוכן מאליו, שום דבר לא חייב להיות כך

כל דבר יכול להשתנות שום דבר לא חייב להיות, על כל נשימה ונשימה הוי מודה לו

באמת האדם צריך לזכור לדעת שהוא מצד עצמו, לא מגיע לו…הכל זכויות הכל מתנות משמים

הכל שפע שהקב"ה נותן לבני אדם, ואם זה שפע שלא חייב להיות…

אז מידה כנגד מידה הציפיה שגם הוא לא יהיה רק לפי הדין…אלא גם לפנים משורת הדין.

כתוב בשו"ע (סימן מו סעיף א) וכן בגמרא (ברכות ס)

כשהברכה שעשה לי כל צרכי היא על הנעליים של האדם.

ומצינו חשיבות רבה בעניין הנעליים כמו שכתוב בגמרא שבת (קכט) לעולם ימכור אדם את קורות ביתו ויקח מנעליים לרגליו, בגמרא פסחים (קיג) כתוב: המונע מנעלים מרגליו הוא מנודה לשמים…

מה הקשר בין שעשה לי כל צרכי לבין הנעליים שלובש האדם כל יום?

בחכמת שלמה (הגר"ש קלוגר) כתב בפירושו לשולחן ערוך (סימן מו ס"א)

היות והגמרא אומרת ימכור האדם את קורות ביתו ויקנה נעליים, משמע שאם אין לאדם נעליים אפילו את הבית ימכור לקנות נעליים, לכן אם יש לו נעליים, הוא לא צריך למכור את הבית שלו ואת שאר החפצים שלו, לכן הוא יכול לברך בלב רגוע ושקט, 'שעשה לי כל צרכי'…. זה פירוש אחד – שאם יש נעלים הוא לא צריך למכור את הבית שלו, ולכן הוא יכול לברך שעשה לי כל צרכי, על הנעליים ועל הבית שהוא לא מוכר, עוד מצינו בשל"ה הק'  (סידור השל"ה) וגם באמרי נועם ,

שעשה לי כל צרכי , המשמעות היא שהבורא נתן לאדם שליטה על הבריאה,

היות והקב"ה אמר לאדם, 'ויאמר להם אלוקים, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ', והנעליים הם מעור הבהמה ועליהם הוא דורך, לא כי הוא בעל גאווה אלא כי זה סמל לשליטה שלו על משמעות הבריאה!!

והמטרה של האדם היא לקחת את הבריאה ולרומם אותה, שהרי אומרת המשנה באבות פרק ו

כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו

ובלבישת הנעליים, מעור בהמה ניכרת השליטה של האדם על הבריאה, אם יש יתרון לאדם על הבהמה הוא לא אמור להיות מופשט באוויר אלא הוא אמור להיות ברור מוחשי ובא לידי ביטוי, אז  – כל צרכי – כל הצרכים של האדם – הם למען המטרה והתכלית – קידוש ש"ש בעולם.

ועוד

הנעליים הם המבדילים בין האדם לבין האדמה, וכתב באגרא דפירקא  (סימן דש) הביא בשם המהר"ם חאגיז למה אנו לובשים נעליים?

בשביל להבדיל בין האדמה שנתקללה בחטא עץ הדעת לבין האדם…

לבישת הנעליים שהרגליים שלו לא ייגעו באדמה, ולכן במקום קדוש נאמר, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, ולכן ביום כיפור מורידים נעליים, כי השטן לא מקטרג ביום הזה, וזה יום קדוש ולכן אפשר לדרוך על הרצפה בלי נעליים.

וכן בבית המקדש עובדים בלי נעליים בגלל שהאדמה לא נתקללה שם…

ולכן שעשה לי כל צרכי, דווקא הנעליים, כי כל עוד האדם הוא נפרד, מופרד מהאדמה שנתקללה בחטא הנחש הקדמוני, אז הוא יכול להיות שמח בחלקו, כי כדי להיות שמח בחלקו צריך האדם להיפרד מחטא עץ הדעת

שזה היה חטא הנחש הקדמוני שהוא שכנע את חווה ואח"כ גם אדם, לא להסתפק להיות מי שהם אלא לנסות להיות יותר ממה שהם, 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע'

אז הלובש נעליים הוא  מעל האדמה ==  שהיא נתקללה בגלל החטא של 'אין לי מה שאני צריך'

אלא אני רוצה יותר ממה שיש לי… ולכן מברכים שעשה לי כל צרכי על הנעליים כי כך אנו נפרדים מהאדמה שנתקללה בגלל חטא הנחש!!

באגרא דפרקא הוא אומר שלכן ביום כיפור אנו לא הולכים עם נעליים בגלל שביום הזה אנחנו מעל האדמה שנתקללה בחטא עץ הדעת, וגם ביום תשעה באב אנו בלי נעליים כי ביום תשעה באב נולד מושיען של ישראל, ביום תשעה באב נולד המשיח, ובימות המשיח האדמה תתוקן ולכן גם ביום זה אנו הולכים ללא נעליים.

וברוח חיים (ר' חיים פלאג'י אורח חיים סימן תקנד אות ב) הוא אומר שלכן נעל נוטריקון

נ ע ל – נחש עפר לחמו לרמז שתכלית ומטרת לבישת הנעל היא להפסיק בין האדם לעפר האדמה שהוא לחמו של הנחש…

ולכן חנוך היה עסוק בתפירת מנעלים, כלומר הוא היא עסוק בעשיית החציצה בין האדמה לארץ , לארציות להשפעות מאז חטא עץ הדעת.

ולכן גם כתוב על כנסת ישראל – 'מה יפו פעמיך בנעלים' מה יפה היא כנסת ישראל שהיא יודעת לייצר חציצה בינה לבין האדמה.

ולכן מברכים על הנעלים שעשה לי כל צרכי- כי על ידי שלובש נעלים הוא חוצץ בינו לבין האדמה

בינו לבין הגישה שאומרת, 'לא טוב לי בחיים' אין לי מספיק מה שאני רוצה…רע לי…אדם שלא יודע לייקר את הטוב והיפה בחיים.

ואפשר לאמר שזה עומק הרעיון של חז"ל: ימכור אדם את קורות ביתו בשביל נעלים למה?

בגלל שהנעליים הם סמל החציצה של האדם מהאדמה שנתקללה.

 

ומצינו בכלי יקר ==  שקין היה גם לא מסופק ממה שיש לו, 'ויהי בונה עיר כשם בנו חנוך'…

מה הכוונה?

התורה בספר בראשית פרק ד אומרת =  אחרי שקין הרג את הבל, סיים הקב"ה לדבר אתו על העונש שלו

כתוב 'ויצא קין מלפני השם', השם סיים לדבר עם קין,

'וישב בארץ נוד', זו ארץ שכל הגולים הולכים אליה

מלשון נדידה, רש"י אומר שהכוונה לארץ שהייתה נדה ומזדעזעת בכל מקום שהוא היה הולך שם.

אז קין הלך לארץ נוד קידמת עדן שזה גם המקום שאדה"ר הלך לשם אחרי שהוא חטא

ואז נולד לו בן, חנוך וכתוב: 'ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך'.

מדייק ומעיר הכלי יקר, למה כתוב 'ויהי בונה עיר' לשון הווה היה צריך שיהיה כתוב ובנה עיר כשם בנו

מה הכוונה ויהי לשון הווה?

אלא ללמד שכל ימיו היה הולך ובונה הוא לעולם לא הפסיק לבנות…

וכך הם הכסילים, לעולם לא מפסיקים לבנות…הם ממשיכים עוד ועוד לבנות…לא מפסיקים…כי כך דרכם יש להם מנה רוצים מאתיים, מאתיים רוצים ארבע מאות, אין להם מנוחה כל ימיהם…כך הוא נע ונד כל ימיו הוא רודף אחרי העושר.

וכך האדם מוכן גם לסכן את עצמו והוא בונה לעצמו ערי מסכנות, ערי המסכנים, ואת נפשו גופו וחינוך ילדיו הוא מניח לאחרים, לאחרים יעזוב חילו, הוא כל הזמן בונה, כמו שכיום אנשים יש להם מאות מליונים והם בני 80 ויש להם תוכניות לעוד 40 שנה קדימה…וזה יפה מצד אחד אנשי חזון אנשי רוח אנשי עתיד…אבל מצד שני

המחיר, המחיר הוא חיים ללא משפחה ילדים או כן ילדים אבל שגדלו בלי הורים או כן גדלו עם ההורים אבל ילדים מפונקים… מחיר של חיים ללא ערכים וזה בשביל עוד כח שליטה עוצמה תחרות שנאה עוינות…

אז יש לו דירה ענקית אבל רוב הלילות הוא יושן במטוסים אפילו שזו מחלקה ראשונה, אבל מחלקה שמחלקת בינו לבין המשפחה שלו שאליו הם מצפים…והרבה הרבה בדידות, כי לרוב לאנשים כאלה אין חברים, אלא יש סביבם הרבה חנפנים…

אז נכון לא כולם…אבל הרבה מדי…גם יעקב היה עשיר גדול אבל למקנהו עשה סוכות, סוכת עראי, לכל המקנה שלו הוא עשה סוכת עראי מה שמסמל את הזמני ולא הקבוע, דירת עראי.

ולכן לפני האותיות כסף זה אותיות עני

לפני האות כ – האות י לפני האות ס – האות נ לפני האות פ האות ע עני לפני כסף…

מי שהוא עני בדעת ובערכים הוא בורח לעולם הכסף והעשירות.

כך היה קין, הוא לא שמח בחלקו והוא הורג את הבל הוא לא שמח בחלקו והוא תמיד בונה, 'ויהי בונה עיר'.- אין בידו די מחסורו, יש לו מנה רוצה מאתיים.

וזוהי הקללה לקין שהוא נע ונד בארץ, אין לו מנוחה לעולם

זו הקללה של קין, 'ויהי בונה עיר' הוא לא מפסיק…הוא התמכר לבנייה…

זה לעומת בנייה אחרת לשון הווה, 'בונה ירושלים' בכל עשייה ערכית אנו בונים את ירושלים

הלפנים משורת הדין – שורשו הוא ההכרה שהקב"ה מעניק לנו מתנות חינם, שפע ברכה וחיים, זה ניתן בחינם. ולכן יש לנו להיות שמחים בחלקנו…ועוד יותר להודות להשם ולהיות ישרים, לפנים משורת הדין, ועשית הישר והטוב בעיני השם.