תמיד שווה יותר; ממתק לשבת פרשת ואתחנן

בס"ד.

תמיד שווה יותר / פרשת ואתחנן התשפ"ד.

נושא: איך דומה כוס סודה קרה ביום קיץ חם, ללב מתרונן בתפילה? ומדוע התאחר הגה"צ מרן המשגיח ר' דן סגל שליט"א מלעלות לטיסה?

קיץ זה קיץ...

לא משנה מה יקרה, הוא תמיד יחפש משהו שירגיע...

קחו לדוגמא בקבוק סודה קר, תפתח אותו, יהיה לו גזים בין 5 ל10 דקות, עד שזה יהפוך למים רגילים לגמרי...

כשאדם מתפלל לפעמים אולי זה אותו הדבר?

אדם מתפלל בצורה של: "שיהיה לי טוב, לילדים שלי, למשפחה שלי, לכל הסובבים אותי", אני מתפלל על כך יום יומיים שלושה, אבל אולי אני מתרגל?

איך מתגברים על ההרגשה הפנימית הזו, שאומרת לעצמנו: "תמיד אנחנו רוצים שתפילתנו תהיה יותר", ולא מצליחים?

הבה נפתח יחד יד ביד את פרשת השבוע וננסה להבין מהותם של דברים:

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך" (ג, כג-כד)

כותב רש"י הקדוש: "אין 'חנון' בכל מקום אלא לשון מתנת חינם – אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם", וכו'.

ואני רוצה ברשותכם לשאול שאלה – אם זה מתנת חינם, 515 תפילות כמניין 'ואתחנן', וזה מתנת חינם, מדוע משה רבינו לא הבין לכאורה כבר בתפילה מספר 100 שיש כאן גזירה מאת ה' שלא יכנס לארץ אפילו לא כציפור ואפילו לא כרמש האדמה, זה מתנה שה' נותן לך, אבל תבין ה' רוצה אחרת מדוע משה רבינו התפלל עוד ועוד, אולי באמת יחוס הקב"ה וירחם עליו ויכניסו לארץ ישראל, עד שהקב"ה הוצרך בסופו של עניין לומר לו 'רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'?

בשביל לענות על השאלה הזו, יש להקדים את דברי המדרש בויקרא רבה (ויקרא רבה טז,ט): "ר' יהושע בן לוי אמר, אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה, יהא מובטח שנשמעת תפילתו, מאי טעמא 'בורא ניב שפתיים שלום שלום (ישעיה נז,יט), ר' יהושע בר נחמני אומר אם כיון ליבו בתפילה הוא מובטח שנשמעת תפילתו, שנאמר (תהלים י,יז) 'תכין ליבם תקשיב אזנך' וכו'".

יש שני תנאים לאדם שרוצה תמיד שהתפילה שלו הוא ירגיש אותה כשווה לפני ריבונו של עולם:

א. להניב, היינו לתת ללב להשתפך, כמו שברגע שאנו בשיחה עם משהו שאנו רוצים להבהיר לו איזה עניין, אנו נשתדל לדבר בשביל לכלות את העניין עד תום, כך בתפילה שאנו רוצים לבקש משהו מריבונו של עולם, אנו צריכים להרחיב ולבאר כוונתנו ככל שנידרש, ואז מבטיח המדרש מובטח לנו שתישמע תפילתנו.

ב. לכוון את הלב בתפילה – היינו לא לתת לכל מיני מחשבות זרות בתפילה, להשתלט לנו על מוחנו, כי אם ניתן להם בסופו של דבר להשתלט, הם לא יעזבו אותנו כלל וכלל.

משה רבינו אחרי כל מה שעבר עם בני ישראל במדבר, מהוצאתם מארץ מצרים, עבור בעשרת המכות, נתינת התורה, עדת קורח, וכו', שהוא רואה שעוד רגע ונכנסים לארץ ישראל, הוא מבקש מאוצר מתנת חינם והוא נותן ללב שלו להשתפך, 'אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך', ,'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן', כאן משה רבינו מכוון את ליבו בתפילה לבקשה הספציפית שרצה, להיכנס לארץ ישראל.

ובכל זאת..

אומר לו הקב"ה – מתוך התפילה הזו שלך אני רוצה שתאמין בי, 'רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', ייעדתי לך משהו אחר, שבבוא העת תכניס את כל מתי מדבר לארץ ישראל..

אדם שמתפלל כמו שמשה רבינו התפלל, יידע תמיד שהוא שווה יותר, התפילה שלו שווה יותר, הוא ירגיש מרומם יותר ומחובר למלך מלכי המלכים..

בואו ותשמעו סיפר שסיפר הגה"צ ר' שמשון פינקוס זצ"ל (אש להבה עמוד ש"ו):

"פעם עמדתי פעם בשדה התעופה באחת מערי אירופה, הייתה זו שעת חניה בין טיסה לטיסה, בעוד כעשר דקות היה המטוס אמור להמריא, מרבית הנוסעים היו כבר בתוך המטוס, והאחרונים שבהם עשו את ההכנות האחרונות לעלות.

והנה הבחנתי לפתע בדמוות של יהודי חרדי, שגם הוא טס איתנו לפני כן מארץ ישראל, העומד בפאתי בית הנתיבות ומתפלל שמונה עשרה של מנחה. המחזה היה כל כך מפעים שגם אני נעמדתי והתבוננתי בו בשלווה שניכרת על פניו בעת עומדו בתפילה, עד מהרה זיהיתי אותו כהגה"צ ר' דן סגל שליט"א. הייתי בטוח שגם הוא יודע שעוד מעט קט המטוס ימריא לדרכו, ואם לא יסיים את התפילה תתקלקנה כל התוכניות, הוא יאלץ להמתין לטיסה הבאה.

אבל ר' דן ממשיך לעמוד בתפילתו, משל נמצא הוא בעולם אחר, לא בשדה תעופה אירופאי, גם כאשר כבר נשמע קולו של הרמקול המכריז שהטיסה שלנו תצא בעוד שלוש דקות לא נע השגיח ולא זז ממקומו. עמדתי כמסומר למקומי, ועכשיו גם אני לא יכולתי לזוז... אמרתי לעצמי, אם המשגיח עומד כאן אשאר איתו, ומה שיקרה לו יקרה לי...

שלוש דקות הללו חלפו והמטוס היה אמור כבר להמריא. רק כעבור עשר דקות נוספות סיים המשגיח שליט"א את תפילתו, וכמו נחת מעולמות עליונים שבהם היה... הוא הביט בשעונו, הבין שאין כבר מה להפסיד ופנה לומר עלינו לשבח בדביקות. שתי דקות נוספות עברו, ואז הבחין בי ר' דן, תפסני בזרועי, ושנינו צעדנו לעבר המקום בו היה אמור המטוס להמתין.

לפליאתנו, המטוס היה עדיין על מקומו, כ"מסומר". עכשיו כבר מיהרנו, שנינו, לעבר כבר המטוס, טיפסנו על הפתח, ובדיוק באותו רגע נסגרו הדלתות והמטוס יצא לעבר מסלול ההמראה.

לאחר מעשה התברר שאחד הנוסעים העיר את ליבם של אנשי הביטחון לעבר חפץ חשוד הנמצא באחד המדפים, איש הביטחון לא רצה לטפל בזה לבדו והזעיק צוות, ובעשר דקות הטיפול שטיפלו בחפץ החשוד זה היה אותם העשר דקות שהמשגיח עמד בתפילה.

ליבי יצא למראה ההשגחה הפרטית, וניגשתי אל ר' דן ושאלתי: "הכיצד? האם זו הדרך הראויה לעמוד שמונה עשרה בשדה התעופה מבלי לשים לב אל השעון? הרי אם כבודו היה מפסיד את הטיסה הדבר היה כרוך חוץ מעוגמת הנפש גם בביטול תורה מרובה!"

ר' דן חייך והשיב במשפט אחד: "מה אעשה, ידידי, היה לי כל כך נעים בתפילה שלא הרגשתי שהזמן עובר"...

וזה כל הסיפור, קחו אותו לאיפה שאתם רוצים.

 

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

המאמר נכתב להצלחת כל בני הישיבות והכוללים עמלי התורה

שיצאו לחופשת בין הזמנים..

יהי רצון שיתקיים בהם: "וקווי ה' יחליפו כח"!!
אמן ואמן!!!