התורה אומרת בעניין השמחה, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת השם אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
וְעָבַדְתָּ֣ אֶת־אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ השם בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃
עוד באתר:
פירש רש"י העונש הוא מדה כנגד מדה מאחר שלא עבד האדם את ה' בשמחה כאשר היה לך כל טוב תצטרך לעבוד את אוביך, וכך גם פירוש רבינו בחיי הם לא עבדו את הקב"ה מרוב כל לפיכך יעבדו את האויבים בחוסר כל.
כל זה ממדותיו של הקב"ה שהן מדה כנגד מדה.
אומר הרמב"ם שגם מצינו ביטוי למה שכתוב בתורה בפרשת כי תבוא, מצינו ביטוי לכך במשנה כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, כאשר היה טוב ונעים לאדם והוא כמגמת חיים ביטל את התורה, לא כאירוע נקודתי מידי פעם אלא הוא בחר כמגמה לבטל את התורה.
אז בסוף הוא יבטל אותה מעוני, ולמה? כי אחרי הצער של העוני הוא שוב ייבחר בתורה, וכך הוא עושה תשובה על כל הזמן שהוא ביטל כאשר הוא 'כן היה יכול להיות עובד השם'.
אומר רבנו בחיי צריך שיעשה אדם את המצוות בשמחה ואומר רבנו בחיי, השמחה בקיום המצוות, גם זו מצווה בפני עצמה! ולכן השמחה במצווה היא ערך כ"כ גדול עד כדי כך שגם הלווים צריכים להיות שמחים בעבודת השם, לכן הם שרים בעבודת השם שלהם השירה היא מעוררת השמחה השירה מעוררת את הלב.
אומר החת"ס מהי המצווה הראשונה שמקיים האדם?
המצווה הראשונה שמקיים הנער בר מצווה – זו השמחה!
הוא שמח בעבודת השם! ואי אפשר לצוות את האדם להיות שמח, בגלל שאם מצווים את האדם איך הוא יהיה שמח …? השמחה תלויה בכך שהאדם בוחר ולא מצווים אותו, ולכן הוא ייבחר להיות שמח, זו המצווה הראשונה של הנער בר מצווה, להיות בשמחה!
בספר חרדים כתב כל מה שהאריז"ל זכה להשגות מה שהוא זכה לגדלות מה שהוא זכה שנפתחו לו שערי חכמה, הכל הגיע בגלל שהוא היה כל הזמן בשמחה בעבודת השם.
וכמו שאומרת הגמרא במסכת שבת 'ושיבחתי אני את השמחה' שמחה של מצווה, וכתב הט"ז באורח חיים סימן מז, תקנו לחתום את ברכת התורה, 'נותן' התורה, נותן לשון הווה, לא נתן את התורה בעבר אלא נותן בהווה, מדוע נותן בהווה? כי אנו צריכים להתייחס לתורה כאילו היא כל יום ניתנה לנו, ועוד יותר, כל יום שעובר אנו מתרחקים ממעמד הר סיני ובכל אופן אנו אמורים להתייחס לתורה כרלוונטית ומתאימה תמיד, באותה מידה כפי היום שהיא ניתנה.
ועוד יותר עמוק, הקב"ה מחדש בטובו בכל יום, תמיד – כל רגע הוא מחדש את מעשה בראשית!
והמטרה שלמענה מחדש הקב"ה בכל יום כל רגע – תמיד את מעשה בראשית, זה נעשה למען זה שעם ישראל יילמדו תורה, כל רגע הקב"ה מחדש את מעשה בראשית, בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, מה זה בטובו? בזכות התורה, בכח התורה, שאין טוב אלא תורה!
לכן אנו מברכים כל יום בברכת התורה 'נותן' התורה לשון הווה.
כדי לזכות לעוצמת האין סוף של התורה, התורה ארוכה מארץ מידה, אנו צריכים להיות בשמחה.
ועוד יותר כדי לזכות ל'סוד השם ליראיו'
בוודאי שאנו צריכים להיות עוד יותר בשמחה!
עוד מצינו את עניין השמחה איך שהוא קשור לעניין הענווה כך מפרש את הדברים הרמב"ם.
אומר הרמב"ם, השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הקל שציוה במצוות – היא עבודה גדולה.
וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו כמו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב.
וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא
וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא 'הגדול המכובד' העובד מאהבה כך היה בעניין דוד מלך ישראל שאמר והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'
בדברי הרמב"ם נראה שיש חידוש במה שהוא מקשר בין עבודת השמחה בקיום המצוות למדת הענוה.
הרמב"ם מפרש את מהות העבודה של שמחה בקיום המצוות שהיא לא רק בפנימיות הלב אלא גם בחיצוניות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
וגם כתב מי שנמנע מלהביע את שמחתו בפועל בגלוי משום שהוא מפחד שילעגו עליו הרי הוא בבחינת מגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו.
עוד בחר הרמב"ם לקבוע את ההלכה שצריך לשמוח בקיום המצוות בסוף הלכות לולב אחרי שהביא מה שהפליגו חכמי התורה לשמוח בשמחת בית השואבה עד כדי כך שאמרו בגמרא על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו
ולמה שמונה אבוקות?
כי יש שם השם יוד קא ואו קא, זה ארבע אותיות
ויש שם א דנות
שהוא אלף דלת נון יוד
גם ארבע אותיות
הראשון הוא החסד והרחמים
השני הוא הדין
והוא היה נוטל שמונה אבוקות כנגד מיזוג המידות של חסד ורחמים עם מידת הדין, אם אולי חלילה נגזר על האדם שמידת הדין תפגע בו, הגזירה הייתה עד יום כיפור, אז בסוכות אפשר לתקן!
בסוכות הוא מתקן את הגזירה הקשה!
זו משמעות שמונה אבוקות
וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן
אומר הרמב"ם מכאן אנו למדים שצריך אדם להביע את השמחה בעבודת ה' בפועל בלי שום בושה כמו שעשו התנאים בשמחת בית השואבה שביטלו את כבודם לפני הקב"ה
דוד המלך היה מפזז בכל עוז בשמחת עבודת השם ומיכל בת שאול העבירה עליו ביקורת, שהוא לא שומר על כבוד המלכות.
מיכל בת שאול היתה צדקת שהיתה מניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים.
לא כמו נשים שהיום מניחות תפילין, לא כי הן רוצות להתחבר להקב"ה אלא בעיקר כי הן רוצות לעורר פרובוקציה.
הפרובוקציה מעוררת הרבה מוטיבציה….וזה מביא להרבה כסף…וכך הן מרוויחות מהתפילין.
מפסידות את הקשר עם הנצח, מוכרות חיי עולם בשביל חיי שעה.
אז איך אפשר שמיכל בת שאול ביזתה את דוד המלך על שהיה מכרכר בכל עוז לפני ארון ה'?
אומרים המפרשים, מיכל בת שאול חשבה כי מצות השמחה בעבודת ה' היא דווקא בפנימיות הלב ולכן כאשר ראתה שדוד המלך גילה את שמחתו בריקודים התלוננה לפניו שהוא משפיל את עצמו כאחד הריקים על כך ענה לה דוד המלך שטעתה בפירוש השמחה בעבודת ה' כי זה לא מספיק להביע את השמחה בפנימיות הלב אלא צריך להביע את השמחה בפועל ממש עד כדי כך שישפיל עצמו לפני הקב"ה בשמחתו כאחד הריקים ומשום שביזתה את דוד המלך הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ונענשה שלא היה לה ילד עד יום מותה.
אומר הגאון הרב נבנצל למה נענש האדם שלא שמח בעבודת השם בעונש גרוע כ"כ?
כמו שכתוב:
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת השם אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
וְעָבַדְתָּ֣ אֶת־אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ השם בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃
למה?
התשובה היא, בשביל להעביר את היהדות את התומ"צ לדור הבא צריך האדם להיות עובד השם בשמחה.
אם אין שמחה – עבודת השם לא תעבור לדור הבא.
לכן השמחה חשובה אבל לא רק בלב אלא גם להביע אותה זה תנאי כדי שהתורה תעבור לדורות הבאים
גם מצינו בגמרא שבת אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, לא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצווה!
עוד , אומר הזוהר בפרשת תולדות, היצר הרע הוא מקור החדווה, וחדוות הלימוד זה מגיע מכח היצה"ר.
היצר הרע הוא כמו גשם לעולם, מה הגשם מצמיח מה שיש באדמה, כך היצה"ר מצמיח את האדם, כי היצר הרע הוא מקור החדווה, והחדווה המנוצלת ללימוד תורה וסוגיות בעיון, זה מקור התורה.
'ונתתי מטר ארצכם בעתו'.
בזכות התורה
עוד המהרח"ו העפר יסוד העצלות, האש יסוד הגאוה הרוח יסוד הדברים בטלים בנפש האדם והמים יסוד התענוג ודור המדבר שהיו שטופים בעבירות הקשורות לתאווה העונש היה במים, מבול בגלל שהם חטאו ביסוד המים שלהם לכן הם נענשו במים
וכתוב בעניין קריעת ים סוף וירא הים וינוס, מה ראה? ארונו של יוסף
הים נס מפני הנס משמעות הדברים, יוסף הצדיק הוא התגבר על יסוד המים שבנפש, יסוד התאוות, ולכן הים – נבקע הים בגשמיות נבקע בזכות מי ששלט על יסוד המים בנפש שלו, זה יוסף
עוד אמרו חז"ל אמרו חז"ל אם פגע בך מנווול זה – משכהו לבית המדרש!!
המנוול היצר הרע התיקון שלו – בביהמ"ד התיקן של היצה"ר בחדוות הלימוד בבית המדרש.
וכך כתוב בספרים מה שאמר רש"י בעניין אשת יפת תואר, 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר' – הכוונה היא בהבט עמוק
היצה"ר הוא מקור החדווה – הוא מקור השמחה ולכן התורה דיברה כנגד יצה"ר שניקח את השמחה שיש לאדם מעולם החומר, ומאויבי תחכמני.
התינוק הוא שמח מאכילה משתייה ממשחקים, ההרגשה של האדם בשמחה -שמחת החידוש הריענון השינוי… המאתגר כל הרגשות החיובים שמפתח הילד בעניינים הקשורים לעצמו עם החברים שלו תחביבים שלו ועוד ועוד… את הכל הוא יכוון וימקד למען התורה
לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר – איך להפוך את היצה"ר ליצר טוב
ועוד אומר המאור עיניים, השמחה בעבודת ה' הופכת את היצר הרע לטוב!
הילד הקטן, כשהוא נולד יש לו רצון של יצירתיות עשייה שמחה להרגיש לחוות ליהנות לצחוק, כשהוא שמח הוא רוצה עוד מאותו עניין שמשמח אותו.
ולעומת זאת כאשר רע לו הוא רוצה פחות מאותו דבר שמפריע לו.
כאשר עובד האדם את הקב"ה בשמחה אז הוא זוכה להפוך את היצה"ר לטוב!
הוא שמח בעבודת השם, כשהוא שמח בעבודת השם, היצר הרע מחפש להרגיש טוב, אם נותנים לו הרגשה טובה הוא גם 'שמח' והוא מתחבר לעבודת השם, כמו שכתוב ואהבת את השם בכל לבבך, בשני יצריך יצר טוב וגם יצה"ר.
וְאָהַבְתָּ אֵת השם בְּכָל לְבָבְךָ
היצר הטוב הוא השכל האמת הרצון לעשות את הדבר הנכון.
היצה"ר הוא רוצה להרגיש ולחוות, הוא רוצה לשמוח, עבודת השם זה לאחד בין השניים לאחד ולמזג בין הכוחות, שני המשאבים שיעבדו יחד, כמו שכתוב בזוהר:
לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, העבודה הגדולה היא עבודה של 'אהבת השם'!
אנו רוצים להפוך את הקטגור לסנגור, את היצה"ר ליצה"ט
איך לוקחים את היצה"ר לעבודת השם?
התשובה היא – על ידי השמחה!!
אומר הזוהר וגם המאור עינים ובעוד ריבוי מקומות, עיקר עבודת השם, שהאדם 'שמח' בעבודת השם, הוא שמח ואז גם היצה"ר שמח להיות עובד השם!
עבודת השם ביראה, יראת השם זו עבודה הקשורה לנשמה, עבודת השם של 'אהבת השם' זו עבודה הקשורה ליצר הרע, שגם הוא 'שמח' בעבודת השם.
וכך היו אומרים בעלי המוסר והחסידות, כאשר אדם מתפלל בלי התלהבות בתפילה, זה רק היצר הטוב מתפלל, היצר הרע הוא מקור ה'אנרגיה והחשק', גם הוא צריך להצטרף לתפילה!
והגמרא אומרת, מה מקור העניין להתפלל בשמחה? מקור הדבר, מקור העניין מה שכתוב 'ולעבדו בכל לבבכם', שני לבבות, בשני יצריך!! גם עבודת הלב – בשני לבבות, שני יצרים!
שהאדם יתפלל בהתלהבות וכך גם היצה"ר מצטרף לתפילה.
אומר המהר"ל, התפלה היא עבודה שבלב, ואנו רוצים להפוך את היצר הרע שבלב ליצר טוב, איך?
על ידי שהיצר הרע מתלהב מגדולת הבורא, שהיצה"ר מתלהב מהקשר עם הבורא.
השמחה הגדולה היא עבודת השם שגם היצה"ר מחובר לעבודת השם.
נלך צעד אחד קדימה
היצר הרע אומר לאדם …מתי תהיה שמח…?? כש… כאשר יהיה כאשר יום המזל ידפוק בדלת.
משמעות הדברים בשגרת החיים.
אנשים בהרבה מקרים מחפשים להגיע ל… כדי להרגיש מאושרים
אם יהיה לי בית אם יהיה לי רכב אם תהיה לי משרה – אז אני אהיה מאושר… אנשים בלא מודע מייצרים כללי חיים ואם כללי החיים האלה לא פועלים הם מתוסכלים
לאדם יש תכונה של שמחה ויצירתיות ואם נשאל את האדם, מה צריך להיות כדי שתהיה שמח ומאושר? הוא עלול לענות משהו בסגנון של, אם אשתי מפרגנת לי אם אני מצליח בעבודה אם אנשים מעריכים את מה שאני עושה, אם אני מצליח כלכלית, אז אני רענן מלא אנרגיה ושמח, כלומר יש לאדם נוסחה שעל בסיסה הוא חי
' אם אז' צריך שמשהו ייקרה כדי שהאדם הזה יהיה שמח כלומר האדם לא בוחר להיות שמח אלא הוא מחכה שמשהו ייקרה, הוא מחכה שמישהו ייתן לו שמישהו יעשה בשבילו, או אז – הוא מרשה לעצמו להיות שמח.
נוסחת ה'אם אז' אם ייקרה אז הוא ירגיש טוב.
הגישה הבריאה הנכונה היא 'האמונה בהשגחה פרטית' כל מקום שאליו הגיע האדם זה מקום נכון, המקום אשר אתה עומד עליו, הוא 'אדמת קודש' כל מקום שאתה עומד עליו הוא המקום הנכון היעיל והמדויק ביותר.
להגשים חלומות להיות בתנועה לשפר עשייה לשפר את האופי ואת המידות של האדם להתגבר על פחדים לפתח אומץ זה העיקר, התגמול הכסף והכבוד, זה פחות מעניין, ואם זה המעניין, אז החיים של האדם לא מעניינים, כי האדם, נפש האדם, היא יותר מאשר כסף וכבוד!
הכסף והכבוד הם חלק קטן בחיים של האדם, האישיות של האדם האופי של האדם זה 'עיקר האדם'.
תנאי החיים של האדם הם לא החיים של האדם, תנאי החיים של האדם נועדו כדי שהאדם יגשים את התפקיד האישיות וסוג האדם שהוא.
יש אנשים מכורים לעבודה, וזה מגיע מרצון לכסף ביטחון כלכלי, ויש אנשים שהם באמת רוצים לעבוד הרבה, 'אהוב את המלאכה', למה? בגלל ששם הם מבטאים את האישיות שלהם, את המידות שלהם, את התכונות שלהם.
שם המביאים לידי ביטוי את היכולות שם הם מתקנים את המידות שם הם מפתחים את האישיות שלהם.
מתי אדם מרגיש משמעות?
האדם ירגיש משמעות כאשר הוא יעשה מעבר לרגיל, מעבר לפחדים מעבר להרגלים יותר ממה שחושב האדם שהוא מסוגל לעשות, זו משמעות!
משמעות היא מערכת חיים שבה האדם פועל מעבר לרגיל מעבר להרגלים, החיים ותנאי החיים הם לא משמעות החיים, משמעות החיים צריכה להיות תמיד יותר מאשר החיים בעצמם. לשרוד לחיות זה טוב אבל זו לא משמעות החיים משמעות החיים מטרת החיים היא מעבר להרגלים מעבר לפחדים.
אם יש משמעות אם יש רעננות אם יש התלהבות יש כח אנרגיה ורצון.
נכון שלא יכול האדם לחיות כל היום ב'אידאילי' בערכים במשמעות כי צריך האדם גם לחיות לנשום לאכול ולהתנהל בשגרה, אבל שזו לא תהיה חזות הכל בחיים של האדם.
הבחירה של האדם היא מקור השמחה.
הנחישות וההתמדה למרות ההרגלים הקיבעון והפחדים של האדם.
אז לא בבת אחת אבל כן שתהיה תנועה.
התורה אומרת בעניין התשובה, השינוי של האדם בחיים שלו, 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'.
למה זה קרוב, לעשות שינוי קיצוני, לא!
זה לא קרוב, אבל להתחיל שינוי אפילו קיצוני, = צעד אחד זה כן קרוב. לאכול קצת יותר לאט, לאכול רק קצת פחות, לדבר קצת יותר נעים, לעודד ולהחמיא קצת יותר
פעם אחת ביום לוותר על ביקורת לילדים, ברכה אחת מתוך תפילת שמו"ע לכוון בה יותר מהרגיל.
ללמוד 10 דקות עם ספר לפני השינה, ברכה אחת ביום הוא מברך בכוונה.
זה מעשים קטנים, שהיום יכול האדם להתחיל אתם!
היום יכול להתחיל האדם לעשות מעשה קטן! היום יכול האדם להתחיל, ואם יכול האדם להתחיל, היום להתחיל בקטן אז הוא חייב להתחיל היום בקטן!
זו הגישה הבריאה והנכונה.
לכן כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, היום יכול האדם להתחיל שינוי, לא גדול קטן!
תנאי החיים הם רק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, תנאי החיים של האדם 'העשירות או העניות' לא ניתנו לאדם כדי 'ליהנות או לסבול', לא!
אמנם נכון שיש הנאה בעשירות ויש סבל בעניות, אבל התפקיד של האדם הוא יותר מאשר תנאי החיים של האדם, ולאדם ניתנו תנאי חיים כדי להוכיח שהוא יותר מאשר תנאי החיים שלו.
אבל כן צריך האדם חזון והתלהבות הם מקור להרבה כח ואנרגיה, חום התלהבות, 'כל יום יהיו בעיניך כחדשים'.
אמר האדמו"ר מקוצק
אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו צלם…האדם הקר, הוא מתייבש הוא נשחק, בלי תקווה בלי אמון בלי משמעות המעשים נעשים טכנים ויבשים.
האמת היא ידועה, וכמו שאמר האדמו"ר מקוצק האמת היא כבידה לכן נושאיה אם מועטים.
להמשיך להתמיד ולעשות, בשמחה בנחת בשלוה אבל להמשיך. כולם נולדים בלי הרבה חכמה ובלי ניסיון חיים, ההתמדה של האדם היא מביאה את האדם לתוצאות, ההתמדה מביאה אתה את החכמה
אבל ההתמדה לא אפשרית מבלי שהאדם פעם אחר פעם מזכיר לעצמו, מהי המטרה שלו, מהי המשמעות שלו, לאן ולמה הוא רוצה להתקדם.
אנשים אומרים אם הוא הצליח זה כי הוא כישרוני או כי הוא מיועד לכך אבל כל הגישות האלה בהרבה מקרים רק מפילים את האדם, זה לא נכון, האדם לא הצליח 'סתם' אלא 'אם אין אני לי מי לי' וכמובן וכשאני לעצמי מה אני… ירבה בתפילה לבורא עולם!
גם בשביל שתהיה לו הצלחה, ועוד יותר חשוב שתהיה לו הצלחה מבורכת, לא עושר שמור לבעליו לרעתו אלא ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה.
חשוב להזכיר עוד נקודה חשובה.
חשוב שהאדם יהיה סבלני עם עצמו, מסע החיים, מסע היצירתיות בחיים דורש הרבה מאד סבלנות.
מטרות שאיפות, כן! אבל גם לדעת להיות גמיש לדעת לסלוח לוותר ולהתקדם בעשייה.
מטרת החיים שיש לבני אדם מטרה
משמעות החיים שיש לאדם משמעות ואם האדם לא מצליח להגיע ולהשיג את משמעות החיים, הוא מוותר לעצמו.
כאשר האדם מוותר לעצמו על משמעות החיים הוא בקלות רבה נופל להתמכרויות הוא נופל להרגלים רעים הוא בטעות מאמין שההתמכרויות הן אלה שייתנו לו את השמחה והאושר.
השמחה היא כאשר האדם בתוך מערך החיים שלו, מוצא את האופי את העבודה שלו, את מערך החיים הבריא היעיל שלו.
איכות
אדם עם מרץ רעננות והתלהבות הוא מקור השראה ותקווה לאחרים.
יש הרבה אנשים נחמדים נעימים חכמים עם תארים רבים
האדם 'המעניין' הוא האדם החדשני האדם היוזם האדם שהוא ממלא אותנו באנרגיה בתקווה בהשראה.
כמו בקשר בין בני אדם, ההצלחה היא לא הנתינה הבלתי פוסקת של הבעל לאשה או הפוך
ההצלחה היא לא לתת כסף ההצלחה היא בקשר ההצלחה היא בשיתוף פעולה ההצלחה היא בעניין שמוצאים שני בני הזוג אחד בשני ההצלחה היא בשיתוף פעולה ההצלחה היא במה שחושפים שני בני הזוג את הצרכים רצונות וחלומות שלהם…
ההצלחה היא לא ב'לתת' אחד לשני אלא ההצלחה היא בלחיות אחד עם השני, לתת זה הרבה יותר קל, יותר קל 'לתת כסף ומענה לצרכים' , אבל הדבר הגדול זה לתת 'שותפות' לחשוב יחד לדבר יחד על הרצונות על השאיפות על הצרכים, על המחשבות זה השיתוף, לתת הרבה זה נחמד אבל זה לא ייחודי, הייחודיות זה השת"פ הקשר המחשבות המשותפות הדיבורים המשותפים השיח המשותף על דברים חשובים וגם על דברים לא חשובים
כך גם בחיים, יש הרבה אנשים שיש להם חלומות יש מעט אנשים יחסית שהם גם עושים ופועלים ומתרגמים את החלומות לעשייה, לא המדרש עיקר אלא המעשה.
ויש עוד יותר מעט אנשים שהם מעוררים אנרגיה, רעננות וחדשנות.
אף אחד לא חייב לספק לנו אנרגיה כח רעננות וחדשנות, רק אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אנחנו אחראים לכך, אנשים אומרים 'אם אז' אם יהיה לי חברה כבוד מעמד כסף אז תהיה לי אנרגיה, זו גישה שטחית רעה שמקבעת בני אדם, מחכים ל…כדי לעשות, טעות!
לא החלומות עיקר אלא המעשה, (על משקל לא המדרש עיקר אלא המעשה).
אז יש יצה"ר למען המוטיבציה יש יצה"ר למען האמת הערכים והמצפון – שהוא המצפן, השילוב זה 'לישרי לב שמחה'.
ההבדל בין אפשרי ללא אפשרי זה הרצון זו המוטיבציה הנחישות וההתמדה, עם ההתמדה גם יגיע הכישרון.
אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה אבל גם יתפלל למי שהעושר שלו (גמרא נידה)
אנשים רוצים להיות חלק מאותו אחוז אחד מהאוכלוסייה שהם יוזמים יצירתיים חכמים פועלים יוזמים רגועים שלוים ומצליחים בהרבה תחומים, אם רוצים להיות חלק מאותו אחוז צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר שם הם מוכנים לשלם.