יום דין או המלכה? פחד ושמחה יחד

ביום הדין ישנן שתי תכונות שהן סותרות אחת את השנייה.

מצד אחד השמחה, יום טוב מצד שני פחד, ועל המיזוג הזה אנו אומרים 'גילו ברעדה'. המצווה העיקרית של ראש השנה היא תקיעת שופר זו מצוה שסובבת סביב הפחד, אמרו חז"ל תרועה היא במשמעות של יללה וגם  במסכת ראש השנה (כו) אמרו חז"ל מצות שופר דווקא באיל  בגלל צורתה הכפופה של קרן האיל  זה מסמל  את לבנו ה'כפוף' בהכנעה ובחרטה, בבואנו להתייצב לפני ה' ולבקש להיחתם לשנה טובה ומתוקה

פירש רש"י : כמה שיכופף האדם את דעתו ויכבוש פניו לארץ טוב יותר.

גם תוקעים בשופר של איל שמזכיר את עקידת יצחק זה יום שאפילו מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין.

עוד כתוב בגמרא מסכת ראש השנה (דף טז)  אמרו חז"ל מדוע נקרא יום זה ראש השנה?

ראש מלשון רש!

כלומר אמרו חז"ל, כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה…

ראש השנה במשמעות של 'רש' במשמעות של "תחנונים ידבר רש"

לימדו אותנו חז"ל שאנחנו צריכים להרגיש ביום הזה, כמו 'דלים ורשים'

עוד מופיע בגמרא במס' ראש השנה (לב)  אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים?

אמר להם הקב"ה אם ספרי חיים ומתים פתוחים, איך אפשר לאמר שירה?

ראש השנה הוא יום דין גדול ועוצמתי כ"כ שכתוב בשולחן ערוך (תקצ"ז ב') דעה יש אומרים שמותר לצום בראש השנה ואף על פי שלהלכה אסור לצום ביום טוב כי יום טוב הוא יום של שמחה'.

בכל אופן יש כמה דעות שכן מותר לצום בראש השנה, יש אומרים מותר כל יום ראש השנה, יש אומרים בלילה אסור לצום אבל ביום כן, ומצינו בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תקצז סעי' א') פסק כשיטה הראשונה שאסור להתענות בראש השנה וכתב שאוכלים ושותים ושמחים ואין מתענים בראש השנה וגם לא בשבת שובה.

אמנם לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם!

אבל  בהשמך (בסעיף ג') הביא השו"ע את השיטה שמותר לצום וכתב  יש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה (תרומת הדשן ).

אז גם שבפועל לא צמים בראש השנה, אבל כן אנו רואים שזה לא כמו שבת ויום טוב, ויש דעות שמותר אפילו לצום זו חלק משמעות התשובה, של יום ראש השנה.

אז למדנו שביום ראש השנה עם ישראל הם כמו עני בפתח, 'תחנונים ידבר רש'. וצריכים להרגיש אימה וכפיפות השופר שמסמל גם כפיפות וגם יללה אבל מצד שני כתוב בחז"ל צריכים להרגיש ביום ראש השנה ביטחון

כי השופט אותנו הוא אבא שלנו, אבינו מלכנו.

בירושלמי ראש השנה  (א' ג') אמר רבי סימון כתוב 'מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו'.

איזו אומה כאומה זו שיודעת אופייה של אלוקיה.

אדם שהוא בתהליך של משפט, הוא עומד לפני גזר דין שעלול להשפיע על כל החיים שלום, הוא טרוד ולחוץ לא מתפקד לא אוכל הוא מאבד את 'טעם החיים'.

הוא טרוד, הוא לחוץ הוא לובש שחורים הוא מגדל שערו וציפורניו אבל עם ישראל, לא כך.

אלא הם  לבושים לבנים בגדי חג אוכלים שמחים בראש השנה, למה? מדוע?

כי הם יודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויטה את דינם לכף זכות.

וכך אנו אומרים בתפילה תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כלומר ראש השנה הוא יום חג!

 

וגם אנו אומרים.

ותיתן לנו באהבה את יום הזיכרון הזה יום של שמחה!!

 

בספר כף החיים (ראש השנה ק"פ ס') הביא בשם ספר הכוונות שהאריז"ל נהג לבכות הרבה בתפילת ראש השנה ולמרות שזה יום יום טוב, בכל אופן הוא היה בוכה, וגם ביום כיפור, ואפילו אם יום כיפור היה יוצא בשבת.

עוד אומר האריז"ל,  מי שאין בכייה נופלת עליו בימים הללו סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה!

 

עוד אומר האריז"ל, בשעה שהוא בוכה, טוב להעביר את הדמעות על המצח שלו, מדוע?

כי על המצח מסומנים העוונות של האדם.

לכן אמר האריז"ל  שטוב להעביר את הדמעות על המצח…

אבל מצד שני כתוב  בספר נחמיה (ח' ט') שעזרא הסופר הורה לעם ישראל ממש להיפך!

מה היה שם?

ראה עזרא את עם ישראל בוכים כולם בזמן קריאת התורה ואמר להם אל תתאבלו ואל תבכו! לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם! ואכן עם ישראל האמינו לעזרא ושמחו באותה שעה שמחה ואכלו סעודת יום טוב.

אז מותר או אסור לבכות, יום פחד או יום שמחה?

ההסבר הוא : לעורר את עצמו לבכות זה בוודאי אסור! כי ראש השנה הוא יום טוב יום שמחה!

אבל מי שמתעורר מעוצם קדושת היום ובוכה באופן טבעי כתוצאה מהתרגשות ממה שהוא חווה את היום, את עוצמת וקדושת היום, זה מותר! מי שמרוב דביקות בוכה בראש השנה.

כלומר האדם את עצמו אסור להביא לידי בכי! כי זה יום חג!

אבל מי שמתעורר מפני קדושת היום,  המתעורר מעצמו לבכות  מחמת ההתלהבות והרוחניות, יש בו הרבה דביקות, אם הוא מתעורר לבכות, בעקבות המחשבות על היום הק', אז אין בדבר הזה שום איסור!

קצת כמו שמצינו בהל' שבת או"ח סי' רפ"ח, כתב הרמ"א מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו מותר לבכות בשבת.

וגם כתב במ"ב (סק"ד בשם הט"ז) זה גם בסדר ואפילו עונג אם מרוב דביקות האדם בוכה כמו שמצינו אודות רבי עקיבא…

שהוא היה בוכה בשבת מרוב התרגשות בלימוד שיר השירים והבנת עומק סודות התורה!

ושאלו  תלמידיו את רבי עקיבא וכי מותר לבכות בשבת?

אמר להם לי יש עונג בזה!

מחמת דבקותו בקב"ה זלגו עיניו דמעות!

עוד מצינו בעניין בכי ההתרגשות ביום ראש השנה,  הגמרא אומרת  שחנה נפקדה ביום ר"ה! וכתוב 'ותתפלל על ה' ובכה תבכה'…

ואיך בכתה בר"ה?

אלא שזה היה באופן אוטמטי מתוך התלהבות והתקרבות להקב"ה בתפילה.

ועוד אומרת החת"ס (בדרשות ח"א דף לג) על מש"כ האריז"ל שמי שאינו בוכה בימים האלו אין נשמתו שלימה… הוא הסביר: בימים האלה ישלח עזרתו מקודש והתעוררות מלעילא! לכל איש הישראלי אשר נשמתו קשורה בחלקו העליון לכן תבוא לו בכיה ומי שאינו בוכה ש"מ שכבר נכרת מעץ חיים ר"ל…

אז מצד אחד ביום  זה דנים כל אחד ואחד מי לחיים ומי למוות מי באש ומי במים ומי לא ירא מיום דין הנורא…??!?!

אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!?!?

האם יכול האדם לשמוח ביום שקובעים את גורלו אם יחיה או ימות פרנסה בריאות ?!?!

והתשובה לכך היא  -שאנחנו קובעים מי יהיה השופט שלנו, אם אנו עבדים של המלך, אז המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול!!

אבל אם חזרנו בתשובה, אז הקב"ה הוא 'אבינו', אם הוא 'אבינו' אז אב שמחל על כבודו,

כבודו מחול – אנו נבחר האם זה אבינו או מלכנו!

אם אנו בוחרים אז אנו 'בשליטה' אם אנו 'בשליטה' אז אנו מפחדים שלא נעשה שינוי ונשאר עבדים ואנו שמחים על האפשרות להפוך לבנים!!

אם אנו ממליכים את הקב"ה, אנו עושים תשובה, אז אנו הופכים את מלכנו, ל'אבינו מלכנו', ואבינו יכול למחול על כבודו, אם כך אנו יכולים לקבוע שיום זה יהיה גם יום שמחה!! בגלל התשובה!!

וכך גם כתוב בעניין האריז"ל שהיה אומר מפורש באגדה שראו את רבי עקיבא בוכה בשבת שאלוהו תלמידיו וכי מותר לבכות בשבת אמר להם לי יש עונג בזה שכן מחמת דבקותו בקב"ה זלגו עיניו דמעות ולפי זה יאירו דברי מי שאין בכייה נופלת עליו מאליה זה סימן שאין נשמתו שלימה,  כי אסור לאדם ליזום בכייה ביום טוב אלא שתבוא מאליה.

יש שני סוגים של בכי, שני סוגים של צער. צער רוחני וצער גשמי.

יש בכי שלמשהו חסר משהו או שהוא איבד משהו ,הוא איבד כסף או משרה חשובה, האדם הזה 'עצוב ובוכה'.

אבל יש מי שהוא בוכה על כך שהוא מרגיש ריחוק מהקב"ה!

בוכים על המצב הרוחני, הבכי הזה מעורר צער, אבל גם משמעות לחיים, זה בכי של צער על הריחוק אבל זה גם בכי שיש בו שמחה, כי זה בכי שמיישר את לב האדם, זה מיישר את לב האדם לעבודת השם, זה הבכי המותר. זה לא בכי רק של צער, אלא זה צער, אבל זה שהאדם מרגיש צער, זו השמחה שלו, אם הוא מרגיש צער שהוא מרוחק מהקב"ה זו עצמה מהווה סיבה לשמחה אצל אותו אדם!!

הוא שמח שהוא מרגיש עצבות, הוא שמח שהוא מרגיש 'כאב' הוא שמח שהוא מרגיש שחסר לו, הוא לא מנותק והוא לא אדיש, הוא לא מנותק מהאמת, הוא רוצה את האמת, הוא אוהב את האמת הוא צריך את האמת והוא שמח שהוא מחובר לאמת לכן הוא שמח שהוא בוכה על כך שהאמת לא נמצאת אצלו בכי של צער ותקווה, בכי של משמעות.

קצת כמו שאמרו חז"ל בגמרא במסכת שבת (דף פ"ח) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ושמחים בייסורין עליהם השאלה היא  איך יתכן לשמוח ובו זמנית להתייסר?? הם שומעים חרפתם והם שמחים בייסורים, לכאורה זה תרתי דסתרי!!

אלא האמת היא שמדובר על שמחה רוחנית ועל הכרה ברורה שמפי עליון לא תצא הרעות ולכן אותו אדם מבין את דברי הרמב"ן  שכדאי להיות שמח בייסורים, כי כתב הרמב"ן שעדיף שבעים שנה של ייסורי איוב ר"ל ולא שעה אחת של גיהנם וכך הוא סובל… אבל יש משמעות לסבל שלו, ולכן הכאב זה הסבל והמשמעות היא השמחה!

זו המשמעות של 'שמחים בייסורים'!

עוד בהקשר הזה במסכת ראש השנה (לד) מבואר שסדר התקיעות מורכב תמיד באופן שיש תקיעה בהתחלה תקיעה בסוף ובאמצע תרועה אלא שחז"ל רק הסתפקו האם תרועה היא גניחה כלומר שברים או שהיא יללה שזו התרועה או שמא התרועה היא שניהם גם יחד לכן תוקעים תשר"ת וגם תש"ת גם תר"ת ותמיד תקיעה בתחילה ובסוף ומדוע תמיד התרועה חבויה באמצע למה צריך שהתקיעה תקיף אותה לפניה ולאחריה?

ההסבר הוא כך התקיעה היא ישרה, וכתוב 'ולישרי לב שמחחה' אז התקיעה בהתחלה היא 'השמחה'

התרועה הוא סימן יללה וצער

על התקיעה נאמר 'וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות'

בחג תוקעים תקיעה של שמחה!

מאידך על התרועה מפורש בנביא בספר יהושע (ו' כ') שכבשו עם ישראל את יריחו על ידי שסובבו את העיר שבע פעמים ותקעו בשופרות וכתוב שם 'ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה' זו 'תרועת מלך' כלומר תרועה היא סמל הדין הפחד והמלחמה

ולכן אומר הפסוק 'וגילו ברעדה', סדר התקיעות מלמד את המשמעות של  'גילו ברעדה'

תשר"ת, תקיעה – תקיעה ישרה, וזה כמו 'והאלוקים עשה את האדם ישר'! האלוקים עשה את האדם, זו התקיעה הישרה, אחר כך שברים, האדם עושה חשבונות רבים, זה על משקל הפסוק והאלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, האדם מבקש הרבה חשבונות, והוא נשבר, נשבר בגלל שהוא לא הולך בדרך הקב"ה, אח"כ הוא מתוסכל מעצמו, הוא סובל מ'תרועה', הוא בוכה…עד שהוא זוכה ל'תקיעה' שוב הוא חוזר להתיישר.

המילה תרועה היא גם במשמעות של תרועת מלחמה כמו שכתוב בפרשת בלק השם אלוקיו עמו ותרועת מלך בו, תרועת מלך הכוונה היא תרועת מלחמה, תרועה גם מלשון רעוע ושבירה, כמו תרועם בשבט ברזל, לשבור את האויב, כך פירש הרמב"ן.

רש"י פירש תרועה במובן של ריעות חברות, ולכאורה זה שני פירושים הפוכים לגמרי! פירוש אחד הוא שבירה והשני הוא חברות…?!? ההסבר הוא אחרי השבירה, האדם מרגיש שבור, אז הוא כמו חוזר להתחבר להקב"ה…  בבחינת אין לך לב שלם כמו לב שבור.

הלב שבור מבטא את החרטה וגעגועים למה שאיבד האדם… האדם שואל את עצמו למה הוא איבד האדם את הערכים שלו?

כי הוא לא היה מספיק מעריך ומייקר אותם וכעת אחרי שהוא איבד אותם הוא שוב חוזר לייקר אותם.

מצד אחד יש כאן שני פירושים הפוכים על תרועה אבל שניהם אמת ואדרבה הם משלימים זה את זה כי הרעות היא דווקא כזו שבאה מתוך רעוע שבירה של המציאות כדי להתחבר טוב יותר בהמשך, סותר על מנת לבנות

באופן כללי עניין השופר, מצוות השופר זה בנפיחה, קול השופר זו הוצאה הנשימה של האדם החוצה, כי זה סמל לכך שנשמת האדם היא 'ויפח באפיו נשמת חיים'.

אנו כמו מזכירים לעצמנו את הישרות, שאנחנו חלק אלוקה, ויפח באפיו נשמת חיים.

השופר מזכיר לנו 'שפרו מעשיכם, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה' (רמב"ם)

ישנה נקודה שהיא 'ישנה' בנפש האדם, אני ישנה וליבי ער.

ה'אני' האמתי של האדם מכוסה בכיסוי של ערלת הלב נקודת הלב נרדמה והשופר שהוא שופר של תשובה!

שפרו מעשיכם הוא  מעיר את הישנים השוגים בהבלי הזמן..

התרועה היא מעין 'סותר על מנת לבנות'…

ולכן הרעוע מיצר את הריעות = חברות.

המשבר מייצר הבנה, אם יש משבר בקשרים בין בני אדם, זה המפתח להבנה ביניהם בהמשך הדרך, מדוע?

לדוגמא יש להם משבר בנושא ניהול הכסף בבית, יש להם משבר בנושא איך להתייחס למשימות בבית, הבעל אומר צריכים לפעול במיידי כאן ועכשיו, והאשה אומרת לא צריכים להגיב במיידי אפשר להתעכב עם תגובות לא מיד כאן ועכשיו… וכך הם פועלים בצורות שונות אופי שונה, הם כועסים אחד על השני.

איך להתכונן לשבת הם כועסים אחד על השני איך להגיב לילדים הם כועסים אחד על השני איך להתייחס לכל מיני אירועים בחיים שבהם הם פוגשים את האופי השונה שביניהם.

יש להם משבר… התיקון יהיה כאשר הם ייקלטו ש'כן' יש משבר! יש קושי, והפתרון הוא לא לשנות את האשה או את הבעל אלא השאלה היא 'איך חיים יחד' זהו! זה הנושא

כמו שפעמים האדם עם עצמו, פעמים האדם מרגיש 'כעס' על עצמו, הוא כועס ומאוכזב מעצמו, ואז הוא כועס למה הוא כועס, מה הפתרון? האדם פעמים בטעות חושב או שהוא חייב לכעוס ואפילו להיות אגרסיבי, ופעמים הוא חושב שאסור לכעוס והוא חייב להיות שכלי ענייני קר מזג והוא לעולם לא אמור לכעוס ואפילו אם הוא מתחמם רגשית בכל אופן הוא חייב להיות ענייני ולפעול מקור רוח, פעמים חי האדם באשליה הוא אומר לעצמו, בפעם הבאה שאני מרגיש 'כעס' אני מתאפק ואני לא כועס! הוא אומר שהוא מבטיח שכך הוא יעשה וגם אם נבדוק אותו במכונת אמת, אכן יתברר שכך הוא חושב וכך הוא חווה וכך הוא בטוח בעצמו!

הוא באמת כך מרגיש!

האם באמת כך יהיה? לא! אלא הוא מרגיש שכך יהיה אבל זה לא אמיתי זה לא כך יהיה, למה? כי יש לו רצון אבל אין לכלים ואסטרטגיה איך מתרגמים את זה הלכה למעשה ביום יום.

הוא פשוט מלא התלהבות אבל באשליית מחויבות. אומר האור החיים הק' בפרשת שופטים, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך השופטים הם המחוקקים והשוטרים הם אחראים על יישום הדין, ואומר האור החיים הק' אם אין שוטרים אז אין חיוב לשים שופטים.

ובכלי חמדה (אות ב)  אומר שמצוות מינוי השוטרים היא בכלל מינוי השופטים בגלל שכל  תכלית מינוי השופטים זה לצורך קיום הדין ורק על ידי כפיית השוטרים מתקיימים דברי הדיינים ולכן במקום שאין דברי השופט מתקיימים אין מצוה למנות שופטים וכך מופיע גם בפסקתא אמנם בגמרא במס' סנהדרין משמע שזה שתי מצוות נפרדות

כתוב שם מנין שמעמידים שופטים שנאמר שופטים תתן לך בכל שעריך ומנין שממנים שוטרים שנאמר שוטרים תתן לך, ואפשר להבין מדברי הגמרא ששופט ושוטר זה שתי מצוות נפרדות .

אבל אפשר גם שזה אמנם שתי מצוות נפרדות אבל אלה הן שתי מצוות שהן תלויות אחת בשנייה

אפשר להסביר את הרעיון הפנימי של גישת האור החיים הק', אם אין שוטרים אין שופטים, השופט הוא קובע את החוק.  השוטר הוא אחראי על היישום, אם אין שוטרים אם אין יכולת ליישם את רעיונות אין מה לחשוב על רעיונות, קודם צריכים שתהיה מסוגלת ליישם רעיונות, רעיון שאין אפשרות ליישם אותו הוא לא רעיון הוא 'הבל' הוא בזבוז זמן והתעסקות עם חשיבה שטחית שמגבילה את האדם.

לכן אם אין שוטר אין שופט אם אין אפשרות ליישם רעיונות אין מה לנתח כל מיני תיאוריות

לעניינו  – האדם אומר – אני מפסיק לכעוס, זו החלטה זה השופט! אבל אם אין שוטר אם אין רעיון איך אפשר ליישם את הרגעת הכעסים, אין משמעות לרעיונות, אם אין יכולת ומסוגלות לתרגם הלכה למעשה אין משמעות לשופט, כך בנפש האדם צריך האדם למצוא רעיונות שיש להם תרגום הלכה למעשה שופט בלי שוטר, הוא לא שופט, חשיבה בלי הבנה איך מתרגמים את החשיבה הלכה למעשה זו לא חשיבה, זה סתם בזבוז זמן.

אמנם יכול האדם להתלבט ולחשוב עד שהוא מוצא את החשיבה הנכון שיש בה שופט ושוטר אבל אם מראש האדם מדבר רק בשם 'השופט בלי שוטר' אין משמעות לאותה מחשבה!

לכן לאמר כאשר יכעיסו אותי, אני לא אכעס אני אגיב באיפוק אני אגיב באורח רוח, זה שופט אבל אין פה הסבר איך מתרגמים הלכה למעשה את 'השופט' אין שוטר, אם כך גם הרעיון הוא לא נכון

אז יש לאדם התפרצות של רגש אומר האדם או להיות קר וענייני או להגיב באופן אימפולסיבי אפילו אגרסיבי

הוא חושב שיש לו רק שתי אפשרויות, כך הוא חושב, וזו הטעות הוא חושב שיש לו רק שתי אפשרויות, זה לא נכון, אין לו רק שתי אפשרויות, יש עוד אפשרות, אפשרות נוספת היא להבין שהרגש הוא כמו 'איתות' יש איתות שמאותת הרגש, האדם כועס, הוא ציפה שהוא העניק לבני המשפחה וציפה לקבל תגמול, הוא לא קיבל, הוא כועס. מה עושים? קודם כל אם האדם ינסה להילחם ברגש הכעס לא רק שהוא עתיד להיכשל הוא גם עתיד להתאכזב, להתאכזב מכך שהוא כועס על עצמו, הוא כועס על הכעס, הוא כועס על עצמו  למה הוא כועס, הפתרון הוא לקבל את הכעס להשלים עם הרגש, לאמר לעצמו 'כן אני כועס' זה לא אומר שהוא יכה יעליב או יקלל משהו אחר, זה לא!  אלא הוא מרשה לעצמו להרגיש הפרדוקס הוא שכאשר האדם מוכן לקבל את הרגש מבלי למהר לנסות לשנות את הרגש הוא ממוסס את הרגש

כלומר קודם לא להיבהל מהרגש, לא להיבהל מהכעס, לאמר לעצמנו בראש – 'כן אני כועס' אח"כ לצאת מהבית מהאיזור לנשום אוויר לקבל את הכעס, לשנות את המיקום שבו אנו נמצאים אותו מקום שהוא מעצים את הכעס

לצאת למקום אחר לא לפתור את הבעיה השורשית למה הכעס הגיע, אלא רק להתעסק בלהרגיע את הכעס, דבר ראשון מקבלים את הכעס ולא משועבדים אליו, אומרים לעצמנו, 'כן אני כועס' ואז הכעס תוך כמה דקות, לא שניות אלא דקות יורד, אח"כ אפשר מחדש להבין מה הייתה הציפיה של אותו אחד מהמשפחה מה הוא נתן מה הוא ציפה לקבל איך הוא ציפה לקבל, וכך הוא מייצר מערכת חשיבה הגיונית ומותאמת בין שני בני הזוג.

 

ואז מתברר שהמשבר הוא הכנה לקראת השינוי והצמיחה, המשבר הוא הכנה לקראת הבנת משמעות החיים בצורה נכונה ומדויקת יותר.

כך היא התרועה, האדם בוכה, על השברים, על המשבר, פעם הוא היה 'תקיעה' תקיעה ישרה, והאלוקים עשה את האדם ישר, אבל אז הוא נעשה 'שברים' משברים… ואז תרועה, תרועה מלשון רעוע, הוא בוכה קשה לו אבל הוא מקבל את המצב נרגע ומתחיל לחשוב איך מנהלים את המשבר את הקושי מה למדים ממה שהיה כדי לחזור לקשר, וכך התרועה היא גם מלשון רעוע וגם מלשון ריעות, חברות, כי כעת החברות תחזור באופן טוב ויעיל יותר, אח"כ תהיה שוב תקיעה, תקיעה ישרה חוזרים ל'והאלוקים עשה את האדם ישר' זו משמעות הסדר של תקיעה שברים תרועה תקיעה.

ונעמיק עוד,   בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים 'קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוקה מבלעדיך, ויגבה השם צבקות במשפט הקל הקדוש נקדש בצדקה'

מה הכוונה ויגבה השם? כתוב בספרים, כתוב בעניין סדום, אומר הקב"ה 'ארדה נא ואראה הכצעקתה באה אלי', מה הכוונה הרי הקב"ה יודע מה קורה בארץ הוא לא צריך לרדת…אלא ללמד את הדיינים שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובזוהר כתוב שזה משל אם כתוב שהקב"ה יורד הכוונה שהוא יורד לדון! הוא יורד לדון אותנו…אבל אם אנו דנים את עצמנו! אז 'ויגבה השם' הוא מתעלה כביכול אם אנו דנים את עצמנו הוא לא דן אותנו!

'בזמן שאתם משמרים את הדין הקב"ה 'ויגבה השם' הוא כמו עולה למעלה כי אנו מייסרים ושופטים את עצמנו ואמרו חז"ל טוב מרדות אחת בליבו של אדם מיוזמתו יותר מאשר מאה מלקויות חיצוניות שנותנים לאדם.

ולכן 'ויגבה השם במשפט' במשפט שישראל עושים לעצמם! כך בתפילת העמידה אנו אומרים השיבה שופטינו כבראשונה…ואז הסר ממנו יגון ואנחה, איך נסיר מאתנו את היגון ואנחה? על ידי שאנחנו נהיה השופטים של עצמנו, לכן לא 'אד"ו' ראש, ראש השנה לא יהיה א ד ו אלא שני וחמישי, למה ? כי זה ימי דין, בעבר בתי הדין היו פתוחים בימי שני וחמישי, כי אם יש דין למטה אין דין למעלה! וגם יום שבת, ויום שבת הוא כולו יום של תשובה, שבת במשמעות של שובה'!

האדם מיישר את עצמו, תקיעה ישרה ומגיע לוהאלוקים עשה את האדם ישר, ולישרי לב שמחה.

 

ולפי זה אפשר להבין טוב יותר מדוע ולמה  הזהיר הנביא את עם ישראל שלא לבכות בראש השנה.

ומצד שני האריז"ל ציווה לבכות…איך זה?

אם בוכים מתוך ייאוש אז אומר הנביא – לא! זה לא הזמן לבכות!

אם בוכים כמו 'אבל' ר"ל שאין לו תקנה, אז זה – לא! לא לבכות!

אבל אם בוכים בגלל ההתרגשות של השינוי והמלכת הקב"ה אז – כן! הבכי הוא בכי של צער על העבר חרטה תשובה, אבל בעיקר משמעות התקווה שכן יש תקווה אז אפשר לעשות שינוי!

זו בכייה רוחנית מותרת, זו שמחה! השמחה להמליך ולהיות קשור להקב"ה!