בשום מצב: הכעס לא יפתור את הבעיות שלכם

מה קורה בזמן הכעסים

הכעס כמו נותן אור ירוק ש'מותר' הכל, או 'מותר לפרוץ גבולות'.

בזמן כעס יש לאדם תחושה חזקה והיתר שהגיוני טוב יעיל ומקדם לכעוס להתעצבן להעליב לפגוע.

האדם מאבד את הגבולות שלו, ולא רק שהוא מאבד גבולות זה גם נעשה אצלו 'כהיתר', מותר לאבד גבולות.

ופעמים הוא אפילו חושב שזוהי מצווה לאבד גבולות כך הוא מרגיש בזמן הכעסים.

כשאדם 'כועס' הוא מלא באנרגיה בכח בעוצמה האדם מדלג מעל כל מערכות החשיבה מדלג מעל כל מערכות השכל, והוא מרשה לעצמו להיות 'אגרסיבי רע ופוגע'

אם האדם מרגיש כעס – הוא מרגיש צודק, הטוב ביותר אם הוא היה מרגיש שכעת הוא 'מעוות', כעס זה עיוות

בשער רוח הקודש' למקובל האלקי המהרח"ו כתב כל מי שהוא בעל כעס אי אפשר לו כל ימי היותו בעל מדה זו להשיג שום השגה אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, למה? בגלל שהוא הורס כל מה שבנה בכל זמן שהוא כועס.

רבותינו אמרו, כל הכועס מיני גיהנם שולטים בו (נדרים) וגם אמר שלמה המלך 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל' ועוד אמר 'כעס בחיק כסילים ינוח'

עוד אומרים חז"ל אדם שהוא כועס, אפילו שכינה לא חשובה כנגדו

ועוד יותר מצינו בזוהר ובספרי המוסר והחסידות רעיון נפלא.

לא תמיד מצליחים אבל לפחות להכיר את הרעיון.

אדם שמכעיס אותנו, לא רק שלא להשיב לו כגמולו, אלא עוד יותר, להיטיב עמו.

ואת זה למדנו מיוסף הצדיק. ומה נרוויח מהגישה הזו?

יוסף אמר לאחים שלו שוב ושוב 'אתם חשבתם לרעה אלוקים חשבה לטובה', הוא אמר להם, 'אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה' אפילו שמכרתם אותי עדיין הרגשתי שאני 'אח שלכם' (אור החיים הק')

אפילו שנדמה שהאחרים מזיקים ליוסף בכל אופן יוסף לקח את הדברים למקום אחר, יוסף בחר לא לשנוא את האחים לא לחפש להתנקם באחים שלו.

הוא בחר עם כל הקושי לאמר פעם אחר פעם , שאלוקים שלחני למקום הזה, שאני בשליחות במקום הזה, שאני בוחר להפוך את ברירת המחדל למקם שהוא 'לכתחילה'!

הוא בחר לאמר – 'שהכל לטובה'!

האמונה והגישה הזו – היא הפכה את הכאב ל'כאב משתלם עם משמעות עצומה'.

ויוסף אמר להם שהוא כאן 'בשליחות' מתוך בחירה!

ועוד אמר להם יוסף 'התחת אלוקים אני', מה שאתם חשבתם לרעה, אני לא יכול להפוך לטובה!! לא אני!! אלא זה רק מעשה אלוקי!!

כלומר מי שיכול להפוך את הרוע לטוב זה רק מי הקב"ה, מהאדם נדרש להאמין ש'הוא בשליחות'.

זה לא קל, זה קשה, קשה להזכיר לעצמו יום יום, שהוא בשליחות, הוא מקבל מכות, מתעללים בו,בטח הוא לא מקבל ארוחות כל יום, צוחקים עליו מזלזלים בו, כל יום הוא לא פוגש אף אחד ,הוא בודד במצרים, אין לו חברים וחברה מה הוא יכול לעשות שם…אין הרבה מה לעשות.

הרבה לבד…ואם הוא עם 'חברה', זו מן הסתם חברה מזלזלת בו, והוא תדיר עלול לעשות השוואה בין החיים הטובים שהיו לו שהוא היה בן זקונים ליעקב אבינו לבין מי שהוא כעת במצרים…

זה לא רק לאמר משפט אחד  אני בשליחות ואני בוחר להסתכל על המציאות בעין חיובית, זה קשה זה דורש התמדה יומימית למרות ה'סטירות' הרבות שיש כל יום!!

אבל כן, האמונה של האדם ההתמדה והנחישות מייצרת את יחסי הגומלין שהקב"ה הופך את 'הרע לטוב', העבד הופך למלך.

ואז אמר להם יוסף, אתם עשיתם לי רעה שבסוף התהפכה לטובה! זה רק הקב"'ה יכול לעשות!

לכן אמר להם יוסף אל דאגה אני לא ייפגע בכם, שהרי אתם מכרתם אותי, אבל בסוף היה תגמול אדיר!

ו'התחת אלוקים אני' אני לא כמו הבורא שיכול לתת עונש ורע ומזה תצמח טובה, לכן אני אפילו לא יכול להחזיר לכם כמו שאתם פגעתם בי, כי הפגיעה שלכם בי הייתה כמו שורש שנרקב באדמה ואח"כ צומח, צמח טוב מאד, ועוד שזווית הראייה של יוסף היא זו שהפכה את הרע לטוב מי יתן טהור מטמא טוב מרע? רק הקב"ה ובמקרה של יוסף זה היה בזכות הגישה של יוסף, הגישה החיובית היא ההכנה והכלי שהקב"ה יהפוך את הרע ביותר לטוב.

נחזור לכעסים, מתי האדם 'כועס' ? כאשר הוא מרגיש 'איום' הרי גם אם יש שלום בית או קשר טוב בין השותפים, מידי פעם הצד השני יעשה מעשים או יאמר אמירות שהן 'מאיימות' על הערכים.

מעשים או אמירות שמאיימות על האמון ההגינות השגרה הערכים על המצב הכלכלי, ועוד.

ואז חווה האדם 'כעס' מה שיוצר תחושה של 'דחיפות' אני חייב דחוף להגיב, חייב דחוף לאמר 'אי אפשר ואסור לשתוק.

ובמקום שההרגשה החזקה של הכעס תהווה שלט 'עצור'!!! אל תמשיך לדבר!!!

האדם מתבלבל והוא מפרש את התחושה של הכעס כ'צפירת אמבולנס' שהוא חייב דחוף ליסוע ולהגיע לאן שהכעס רוצה הוא חייב להיות משועבד לכעס ולעקוף את כל כללי הדיבור שיח הגיון והתנהלות.

אזעקת הכעס במקום שתתפרש במח, כאמירה שאומרת, 'כן יש משבר' ולכן חייבים להגיב באיפוק בקור רוח כי משהו השתנה במערכת הקשרים.

לדוגמא בני הזוג בקשר טוב עם משפחת המוצא, יום אחד הבעל מתחיל להתווכח עם חמותו, ואשתו כועסת עליו!! איך הוא מעיז?!?! הרי אמא שלה היא כ"כ נחמדה טובה עוזרת להם כלכלית הבת גם מפחדת מאמא שלה, כי היא אשה מאד חזקה ואפילו שתלטנית וכעת היא מרגישה שהיא 'מאויימת'!!

היא מייד מגיבה ! בכעס! היא לא יכולה לעצור את עצמה…

הכעס השתלט עליה כמו 'צפירת אמבולנס' שהיא כביכול 'חייבת' לשנות את בעלה להשתיק אותו לכעוס עליו כדי לשלוט עליו כדי לעצור אותו.

אבל ההיגיון והיעילות יאמרו אחרת, ההיגיון והיעילות יאמרו 'רגע' לא למהר, אדרבה כנראה קרה פה שינוי, בעלה כבר לא מוכן לשמוע ביקורות…

בעלה כבר לא מוכן עוד לשאת את המילים הלא נעימות, הוא לא גדל בבית של אשתו ולכן הוא רוצה לצאת ממאסר 'הביקורות וההשפלות'. לא אמרנו שהוא צודק בתגובה, לא אמרנו שהיא צודקת, אמרנו שאם יש סיבה לכעס זה אומר שיש כאן כנראה שינוי בשגרה יש כאן מהלך חדש יש כאן ניסיון חדש של הבעל בעשיית שינוי בקשר בינו לבין המשפחה של אשתו לבין חמותו, הוא עושה שינוי אשתו מרגישה איום, הטוב ביותר היה אם היינו מגדירים את הכעס לא כצפירת אמבולנס אלא כשלט עצור שאומר, קרה פה משהו, איך מגיבים בצורה יעילה…?

אבל הכעס בהרבה מקרים משתלט על האדם ולוכד את תשומת הלב שלו, וגם של הקרובים אליו.

ועוד יותר הכעס בדרך כלל מייצר חוסר פרופורציה.

רוב הבעיות פתירות או שאפשר לחיות אתן.

אלא  שבזמן הכעס האדם חווה עוצמה של רגשות בלי פרופורציה, אמנם נכון שמשהו חדש השתנה, משהו חדש התגלה משהו חדש קרה

או משהו ישן שלא טיפלו בו

בעיות של חוסר תיאום ציפיות

בעיות של חוסר הגדרות או שינוי הגדרות בקשר

פתאום הוא רוצה יותר להיות עם חברים

היא רוצה להיות יותר עם חברות או משפחה

היא רוצה סגנון אחר מבחינה רוחנית או הוא מחפש סגנון חדש מבחינה רוחנית, זה קשה, זה לא קל, פעמים הם מרגישים איום בגלל השינוי.

אבל בכל אופן בהרבה מאד מקרים אחרי 'המריבות' הכעסים והעונשים שמענישים האחד את השני, אח"כ הם מגיעים למצב של 'תיאום ציפיות'.

אז האם השינוי שהוא או היא רוצים לעשות הוא שינוי גדול? אפשר שכן.

אבל בסוף כן, בני הזוג מגיעים לפרופורציה וסדר ניהול נכון של הבית…. אז הכעס והמאבקים לא היו נצרכים היה אפשר לפתור את הבעיה גם בלי הכעס.

לא שהמידע הזה מרגיע כעס במיידי… אבל לפחות זה שהאדם יודע שבסוף הוא יפתור את הבעיה אם או בלי כעס זה יכול להקל עליו את ההבנה והמוכנות לחפש איך להתגבר על הכעסים…ובגמישות ובגרות למצוא גישות אחרות.

בהרבה מקרים עוצמת הכעס מבלבלת את האדם הכועס והוא עצמו חושב מאמין ומבין שהכעס כ"כ חמור שאין לו פתרון, האדם עצמו חושב ומרגיש שאין פתרון לאותו כעס.

הוא מאמין ומרגיש שזה כעס בלי שאפשר לפתור אותו, לא בגלל שהבעיה לא פתירה אלא בגלל שהכעס מעצים את הבעיה!

הכעס מעניק משקל לא מדתי, לא פרופורציונלי לבעיה, לרוב אם נסתכל לאחור נראה שהבעיות הן לא היו גדולות, אלא שבשעת מעשה האדם חווה את הבעיה בעוצמה הרבה יותר ממה שהיא באמת.

יש עוד נקודה, האדם צובר רגשות

לדוגמא האיש הלך בגשם והנעליים נרטבו לו, לא נעים לו, נוסיף לכך עוד שמשהו דרך עליו ברחוב לא נעים

ועוד שהוא מגיע הביתה לקחו לו את מקום החנייה לא נעים

ואז אשתו לא הכינה לא ארוחה, יש כאן הצטברות של אירועים, האירוע האחרון שהוא מעורר את הכעס, הוא אירוע שמקבל תגובה לא מדתית, בגלל שהאדם צבר תסכולים מצטברים.

התסכול המצטבר מוביל את האדם למסקנה לא נכונה על החיים.

ולכן אם אנו רואים את יוסף הצדיק שהוא מתנהל בשלימות מול האחים שלו

לדוגמא אפילו כאשר יוסף רוצה  להתגלות לאחים שלו

כתוב 'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו'

אומר רש"י: לא רצה יוסף להתגלות לאחים שמכרו אותו למצרים מול המצרים הוא לא רצה לבייש את האחים שלו מול המצרים, שלא יידעו המצרים שהאחים האלה, מכרו את המשנה מלך. ולכן הוא נשאר לבד עם האחים שלו.

המדרש אומר שהוא אפילו קצת סיכן את עצמו, שהרי הוא היה המשנה למלך והוא העביר מסר לאחים שלו שהוא חושד בהם שהם מרגלים!

הם היו יכולים להרוג אותו מבלי לדעת שזה יוסף!

ובכל אופן הוא לא מתגלה לאחים לפני שהוא מוציא את כל המצרים, הוא לא נהג בפזיזות אלא בשיקול הדעת.

ואז יוסף אומר להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה  אל תרגישו רע, אני עדיין יוסף אני פה לעזור לכם! איך מגיעים לזה? לא בגלל רגע הירואי!! לא!!

אלא בגלל שנים רבות של כל יום ויום, כל יום יהיו בעיניך כחדשים כל יום להתרענן בעבודת השם

כל יום להתרענן בשמחה כל יום לרענן את המודעות

כל יום לרענן את המידות כל יום להתרענן ולא להיות יבש אלא עם לחלוחית.

כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים.. אם האדם לא מתרענן לא מאפס את החוויות השליליות, הוא צובר, אם הוא צובר הוא עתיד להגיב לא בפרופורציה לא במידה הנכונה לא באופן היעיל, אשתו תאמר לו הערה קטנה והוא יגיב בכעס גדול, לא כי ההערה ראויה לתגובת כעס, לא. אלא בגלל שהוא צבר הרבה חוויות שהוא לא מטפל בהם, עד שמגיע האדם ל'הצפה' של רגשות ותחושות.

האדם כבר מאבד יכולת לקלוט מידע לנתח מידע להבין מידע לחשוב על מידע, הוא מאבד את החשיבה שלו.

וכך אמרו חז"ל (נדרים כב) בעניין האדם הכועס, הכעסן הוא אדם שהוא  משכח תלמודו ומוסיף טפשות כמו שנאמר כי כעס בחיק כסלים ינוח וגם כתוב  ובעל חמה רב פשע ופירש"י   הכעסן משתטה והוא רב פשע, כלומר שפשעיו מרובים וגם  נאמר בספר אורחות צדיקים (שער הכעס): הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים אין העולם למדים ממנו.

עוד הכעסן לא יהיה חכם גדול ולמה? כי הכעס מבריח מלבו חכמתו שלא יכול לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן וכל דבריו לא בהשכל.

עוד אומר האורחות צדיקים שהכעס מעורר באדם את 'העזות והחוצפה' שהוא הצודק ואז הוא בורח ממידת האמת, הוא לא נכנע לאמת אלא נעשה מקובע בדעה ובתפיסה שלו. לכן צוו חכמים שהאדם יברח מהכעס, לכן  ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שיעקור הכעס מלבו וזו הדרך הטובה ודרך הצדיקים הם נעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים ועליהם הכתוב אומר (שופטים ח' ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו

(שבת פח: )  ולכן גם מצינו בגמרא ברכות ( כט) לא תרתח ולא תחטא.

הכעס הגדול העוצמתי או הקטן שמתחיל להצטבר, הוא משנה אצל את האדם את התפיסה ואת המודעות הוא נעשה יותר ביקורתי פחות נעים פחות מצחיק פחות זורם יותר עם זכוכית מגדלת.

בזמן הכעס משתנית ההשקפה של האדם על העולם, הוא נכנס לקטנות המוחין מתגבשת אצלו דעה של 'הסתערות קדימה' להשיג מה שהוא רוצה בכל מחיר, הוא הופך אווירה נעימה ללחץ מתח כעסים ועוינות.

נכון שאפשר למצוא בבסיס הכעס דברים טובים, הוא לא 'סתם' כועס, הוא כועס כי הוא מרגיש מאוים, הוא כועס כי הוא מרגיש שהוא מאבד את הקשר הוא מרגיש כעס כי הוא מאבד את הערכים שהוא חי על פיהם.

הוא מרגיש איום שהוא מאבד את הקשר המשפחתי או את הפרנסה שלו, כלומר הוא באיום בהרבה מקרים בדמיון של איום שהוא מאבד משהו או מישהו חשוב ולכן הוא מגיב בכעס, זה שהאדם כועס זו עדות שמפריע לו ואיכפת לו.

אבל כפי שאמרנו הוא חווה יותר מידי חוסר צדק, הוא חווה את הבעיה יותר מידי.

האדם גם יכול לזהות שהכעסים שלו, הם לא רצוניים בכך שבהרבה מקרים אם האדם רואה את עצמו כועס והוא אומר לעצמו, ש'אסור לכעוס, זה רע לכעוס' באותו זמן הוא גם עלול לאמר לעצמו בראש בדמיון במחשבות בינו לבין עצמו, שאמנם זה רע לכעוס אבל הוא נזכר איך ההורים שלו, אמא או אבא היו כועסים ורבים, או שהוא נזכר בדמויות חשובות שכעסו וזה כמו נותן לו לגיטמציה להמשיך בכעסים.

אם ילד ראה את ההורים שלו כועסים הוא עלול ללמוד להיות 'כועס' ואגב גם הפוך אם לדוגמא אחד ההורים היה מרבה לכעוס, והשני היה יותר מופנם שותק ומסתגר

גם הילדים חלקם יילמדו לכעוס יותר וחלקם יילמדו להפנים לשתוק ולהכחיש.

אבל מה שהיה בעבר זה לא תירוץ, מה שהיה בעבר לא מגביל את האדם, מה שהיה בעבר משפיע על האדם אבל לא מגביל את האדם, חובה על האדם לקחת אחריות ולהשתמש בכח הבחירה שלו, במידת הרצינות שלו ולעשות מעשה, לקחת אחריות ולשנות גישה ותפיסה.

ואם האדם לא מצליח אסור לו להיות אדיש, הוא חייב גם לקחת תרופות, ואם יאמר האדם אני לא רוצה תרופות, נאמר לו אז אל תכעס אבל אם אתה כועס שוב ושוב ולא בשליטה, עדיף לשלם את מחיר התרופות מאשר את מחיר הכעסים ובמקרים רבים את הרס המשפחה עד כדי בעיות שאי אפשר עוד לתקן, והאדם הכעסן חי באשליה של 'אחטא ואשוב' אכעס אח"כ אומר סליחה ואחזיר את האווירה למקום טוב ובריא, זו אשליה, זה לא עובד, וזה לא אמתי!    מהיר לכעוס ומהיר לרצות יצא שכרו בהפסדו (משנה אבות ד)

הוא יותר מזיק לעצמו ולאחרים עם האשליה שהוא יוכל לרפא ולרכך את האווירה בעתיד, זו אשליה רעה ומסוכנת, לכן אם הוא לא מצליח לטפל בעצמו לא מצליח לעצור את עצמו, שייקח כדורים! לא שיפחד שמא הוא יצטרך לקחת ואז הוא אומר אני לא כועס כי אני מפחד לקחת כדורים…לא!! זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן, אולי זה יחזיק מעמד שבועיים או חודשיים אבל אח"כ שוב תחזור ההתפרצות והנזקים לא ברי תיקון, אם הוא לא מצליח לעצור את עצמו, בינתיים במיידי כדורים, אולי אם הוא ייקח כדורים כמה שהוא לא רוצה בזה הוא מגדיל סיכוי להפנים כמה הוא נזק לאחרים.

ועוד נקודה הקשורה לילדות, ככל שאנו ההורים נציב גבולות לילדים באופן בריא

זה לא אומר שנעשה הרבה גבולות כל יום, אבל כן הגדרת ציפיות, תגובות נכונות של סמכות יחד עם זאת הרבה שמחה וקירבה, ימין מקרבת=  ואח"כ שמאל דוחה

ככל שזה יהיה בקשר בין ההורים לילדים, הילדים גם יידעו להפעיל אצלם את המשמעת, אם יש משמעת חיצונית של ההורים כלפיי הילדים אנו מגדילים סיכוי שתהיה משמעת פנימית של הילדים כלפיי עצמם.

עוד נקודה מהותית בעניין זה יש לבני אדם כל מיני 'דעות ומחשבות' אומר האדם  לעצמו אם אני מרגיש או חושב משהו אני חייב  – חייב לאמר אותו!!

אבל זה לא נכון, אם יש לאדם נושאים שמפריעים לו, בהחלט אפשר לדבר עליהם, אבל הכעס מוציא את האמירות כפי שהם בצורה הגולמית שלהם, לא בצורה הבריאה והיותר מדויקת שלהם.

כלומר, לא חייב האדם להתאפק ולצבור כן שידבר, אבל מצד שני איך לדבר.

עוד נקודה, בני זוג פעמים אומרים ש'דרמה וכעסים' מכניסים את מערכת הקשרים לשינוי מרענן הם כועסים רבים מתרחקים וזה בטווח ארוך מוסיף… אבל זו טעות

הפיוס אמנם הוא נחמד ונעים אבל בינתיים מצטברות תחושות קשות, תחושות רעות שלא תמיד מצליחים לתקן אותן, אם בני הזוג רוצים ריענון, אז עושים את זה בצורה קונבנציונאלית, מוציאים עיסוקים משותפים עשייה משותפת ועוד, אבל דרמה של מריבה עם הרבה כעסים היא מחיר גבוהה מידי לתגמול של ריגושיי הפיוס שאחרי המאבקי כוחות.

האדם אומר אולי אם אני אכעס אז אני משיג יותר תשומת לב, אמנם זה נכון אבל זו לא סיבה למריבה, יותר תשומת לב אפשר להשיג בדרכים יותר בריאות ונכונות לטווח ארוך.

האדם אומר שהכעס מכניס אנרגיה, וזה נכון יש אנרגיה, אבל גם בסמים יש ריגושים, לא כל ריגושים הם טובים לטווח ארוך פעמים המחיר הוא עצום וגדול

אם רוצים אנרגיה שיתגבר על פחדים שיעשה יותר פעילות גופנית שיכתוב ספר אבל לא כעסים. אם מחפשים אנרגיה יש הרבה  תחומים אחרים שעניקו אנרגיה.

אדם אומר שהוא לא יכול לשלוט, אז שייתאמן במשמעת עצמית הרבה לפני שהוא מגיע להתפרצויות שייתאמן במשמעת עצמית בתחומים אחרים…

 

האדם לא מודע מה קורה אתו בזמן הכעס, הוא חושב שהוא ירוויח אבל הוא מאבד את דעתו והוא מאבד את זכרנו, הוא די מהר שוכח שהכעסים לעולם לא מתגמלים ולא מביאים אותו לידי מצב יותר טוב של אשמה תסכול ואכזבה, הוא כל פעם בטעות מאמין שכך הוא יצליח ליישב את המחלוקות שיש לו עם אשתו, אנשים מרגישים מתוסכלים מאוכזבים הם מרגישים שזה טבעי הגיוני ואולי אפילו יעיל להתעצבן, הוא שוכח כמה הוא התבייש מעצמו בפעם הקודמת… הוא שוכח כמה הוא היה נראה לא נורמאלי בכעסים הקודמים…הכעס מוסיף טיפשות לאדם, והחכם הוא זה שרואה את הנולד, והוא לא רואה את הנולד, הוא באיבוד עשתונות קיצוני.

אנשים בטעות חושבים שאחרי הכעס…נגמר הכעס..וזהו…אבל לא!

אחרי הכעס…הכעס אולי הסתיים המילים שנאמרו לא נאמרות עוד בחלל אוויר

אבל במח של האדם ששמע את המילים, שם המילים ממשיכות להיאמר.

המטרה היא שבני הזוג ימשיכו בשיח של חברות של שת"פ, של אחד כל אחד עוזר לשני לפתור את הבעיות.

אנשים בטעות חושבים שכעס זה  'לשחרר קיטור' אבל זה לא נכון…כעס לא משחרר קיטור, כעס מייצר עוד ועוד תסכולים ואכזבות.

כעס אולי מוביל לאילוץ האחר לעשות מה שמבקשים ממנו, זה אילוץ ולא תיקון בטח לא רצון.

הכעס גורם לאדם לשכוח כל מערכת חשיבה הגיונית, האדם לא רואה זווית ראייה רחבה, הוא יכול לכעוס על משהו לא בעל משמעות גדולה כ"כ והוא כועס והוא מקלל והוא אפילו אומר את המילים הלא יפות מול הילדים שלו, הוא עצמו מתחרט אח"כ מכל המילים שהו אמר… הוא כועס, הוא רותח, הכעס מבעבע הוא בטוח שהוא הצודק והוא מאלץ את האחרים להשיג מה שהוא רוצה!

הוא לא משיג מה שהוא רוצה, הוא באשלייה, הוא לכל היותר הצליח לכפות על האחר, אבל הכפייה היא הכנה לקראת הריחוק האפשרי העתידי בין הכעסן לבין מי שסובל ממנו.

 

האזינו: