שנה טובה ומתוקה: סודם של סימני ראש השנה

התקווה בימים הנוראים: היצר הרע  מנסה להתגבר על הצדיקים והכשרים להחליש דעתם מעבודת ה', בעיקר ע"י שמראה להם שכבר נכשלו ושוב אין להם תקוה.

הגישה הבריאה שבע יפול צדיק וקם!

לא להתעסק עם הנפילה אלא להתקדם.

וגם מצינו בר"ה שאוכלים סימנים כתפילה וגם כאמונה ובטחון שהקב"ה רוצה את טובתנו.

כך נפסק בשו"ע סי' תקפ"ג שיש לאכול בר"ה מאכלים לסימנא מילתא, וגם כתוב בשו"ע שיש להוסיף תפילה בכל סימן:

'יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו.

יאכל כרתי ויאמר יכרתו שונאי ה'

יאכל סילקא, שיסתלקו אויבינו. תמר, יתמו שונאי ה'.

ועוד יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו: הגה – ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש  ואומרים: שתחדש עלינו שנה מתוקה ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון.

אומר מהרש"ק בהגהותיו על שו"ע, והרי כבר התפללנו בבית המדרש תפילת ערבית, ולמחרת נתפלל תפילת שחרית ונבקש על כל אלו העניינים, אבינו מלכנו כלה כל צר ומשטין מעלינו, וכתבנו בספר חיים טובים, אז מה העניין לחזור ולהתפלל על הסימנים הטובים?

ובכלל האם בזכות הסימנים יתקבלו התפילות יותר ממה שהתפללנו בבית הכנסת?

והרי חז"ל אמרו 'אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת' ואין מקום לתפילה בשעת אכילה…

אומר החכמת שלמה, זו לא רק תפילה אלא זו גם אמונה וביטחון.

שמראה שהוא מאמין ובוטח שכך יהיה'.

אומרים שבוודאי כך יהיה שיסתלקו שונאינו.

מפתחים גישה חיובית = התעסקות בטוב.

האמירה של ירבו זכויותנו כרימון.

שיכרתו אויבינו ושונאינו, עצם זה שהאדם 'אומר' את האמירה

זו עצמה אמירת בעלך ערך. וניכנס אל משמעות המילים של האדם, חיים ביד הלשון.

אומרת הגמרא מסכת כתובות, לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן.

לדוגמא כשהוא מנחם אבלים, שייצטער ויאמר, 'נכון מתו הרבה אנשים' אבל שלא יאמר, עוד רבים ימותו… אפילו שהוא רוצה לדבר על המציאות העתידית, שלא בצורה רעה 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן'

ביאר המהרש"א שהדבור הזה מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג, כיון שהחוטא בעצמו מודה שהוא ראוי לעונש!

עוד כתוב במהרש"א בתענית דף ח' דודאי על עונש שעבר ובא על האדם צריך להצדיק עליו את הדין אבל לגבי העתיד שראוי לבוא עליו עונש שלא יצדיק עליו את הדין שאולי הקב"ה ירחם!

ולכן אסור שידבר האדם על עצמו רע.

אסור שהאדם יהיה 'מודה בעונש שמגיע לו בעתיד'.

גם כתוב בספר חסידים (סי' תפ"ו) שאשה המקשה לילד וגם חולה או מי שהולך למלחמה שלא ידברו על עוון שעשו, כי העליונים מזכירים דברי תחתונים.

שלא יצדיק את המצב שהוא סובל בגלל עוון מסוים, אבל כן יעשה תשובה על אותו עוון.

עוד מצינו בגמרא נדרים (מ.) כשרבא הי' חולה ביום הראשון אמר אל תגלו לאיש על החולי.

למה?  שלא יהיה לו מזל רע, מה שמגלים ברבים שהוא נעשה חולה זה מזל רע.

הגמרא שם בנדרים דנה במעלת ביקור חולים, אומרת הגמ'

כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה בין אם זה על ידי הביקור חולים בעצמו שמחיה את האדם, וגם בגלל התפילה, שהמבקר את החולה מתפלל על החולה.

עוד אומ' הגמ' כל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות.

ולמרות המעלות של 'המבקר את החולה'…

בכל אופן, רבא אמר ביום הראשון שהיה חולה היה מבקש שלא יגלו שהוא חולה, כדי שמזלו לא יהיה רע יותר ויותר.

למה רבא לא רצה לגלות שהוא חולה?

יש כמה סיבות, סיבה אחת היא שהשונאים שלו, כאשר הם רואים שהוא חולה, הם יתפללו להקב"ה שהמצב של רבא יחמיר!

אבל אם ביום השני, הוא לא 'הבריא' אז כן הוא היה מאפשר לאמר ברבים שהוא נעשה חולה.

מצד אחד כדי שיהיה מי שיתפלל עליו.

ומי ששונא אותו ישמח שרבא חולה, ואז יתקיים מה שכתוב בפסוק

( משלי כד יז יח) 'בנפל אויבך אל תשמח וגו' וסוף הפסוק הוא פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו',  כלומר פן יראה ה' ויהיה רע בעיניו על כך שהשונא שמח בנפילתו ויבטל ממנו את הגזירה הרעה!!

וגם תועיל ההכרזה כדי שכל האוהבים כשישמעו שרבא חולה, הוא יבקשו עליו רחמים.

בשטמ"ק הסביר מה הטעם שחשש ביום הראשון לא לאמר ברבים שהוא חולה?

ההסבר הוא  כיון שאין אדם שאין לו שונאים, והשונאים יאמרו שמגיע לו החולי ומזכירים עונותיו  של אותו חולה, וישנה השפעה בשמים של מה שאומרים בני אדם בעולם הזה על החולה, על הסובל.

כמו שמצינו בפלא יועץ ערך סניגוריא כמה חשב לדבר טוב על יהודי אחר, מדוע?

אם דן האדם את חבירו לכף זכות, אז גם דנים את הנידון, לכף זכות.

כלומר אותו אדם שעשה מעשה שלילי, אם דנים אותו חבריו ידידיו לכף זכות גם בשמים מסתכלים על אותו אדם שעשה מעשה שלילי, מסתכלים עליו באופן חיובי יותר!

אומר הפלא יועץ: כל אשר ידבר האיש עושה רושם למעלה.

אם מדבר קטיגוריא מעורר המקטרגים ואם מדבר סניגוריא מעורר סניגורים ודבריו עושים פירות.

נמצא שהדבור של אדם על אחרים משפיע בין לטוב ובין למוטב.

לכן אל יפתח פה לשטן

עוד מצינו באור החיים הק'

בפר' בלק עה"פ 'מה אקוב לא קבה קל'

שאל האור החיים הק' באופן כללי על מושג הקללות.

מהי משמעות מושג הקללות

הקללה לא תעבוד על מי שלא מגיעות לו הקללות, אלא שיכול להיות מצב בו כן מגיעות לאדם קללות, בגלל המעשים הרעים שלו, ואותו אדם ראוי למידת 'ארך אפים' הקב"ה לא מעניש מיד, (כמובן כל עונש הוא לא נקמה ח"ו אלא לטובת האדם, מטרת הייסורים לישר את לב האדם, ואז יחזור האדם למסלול חיים תקין של 'ולישרי לב שמחה').

אפשר שהאדם עשה הרבה רע, ומגיע לו עונש אלא שהקב"ה מאריך אף, ומאפשר לאדם מיוזמתו בלי איתותים של צרות וייסורים מלמעלה שיתעורר ויגיע למסקנה לעשות שינוי בחיים.

זו העבודה של האדם, זו אמורה להיות יוזמה של האדם, אבל אם אותו אדם, משהו אחר מקלל אותו, הקללה פועלת שלא תהיה מידת 'מאריך אף' על אותו אדם והוא ייענש מהר יותר, זו השפעת הקללה.

ולכן אמרו חז"ל במסכת מגילה (טו) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך

אז הקללה שיקלל האדם את חבירו תגרום לכך שעל עונותיו שה' מאריך לו אפו ימהר ליפרע ממנו,  אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום.

וכתוב בכמה וכמה ספרים (ס"ח החיד"א ועוד ריבוי מקומות)

שלא יקלל האדם את חבירו.

שלא יקלל שום אדם! כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן  על ראשו ועל זרעו של המקלל.

כך מצינו שהקללות שקלל דוד את יואב בן צוריה נתקיימו בזרעו

יואב בן צוריה היה שר צבא דוד אבל עשה כמה דברים שבעטיים נתחייב מיתה לדוד המלך.

בתחילת מלכות דוד הרג יואב את אבנר בן נר שר צבא שאול למרות שדוד כרת עמו ברית.

כששמע דוד את מעשה יואב קילל אותו קללה חמורה.

בהמשך הרג יואב גם את עמשא בן יתר שר צבא דוד בסוף ימי דוד תמך יואב בהמלכת אדוניהו שלא כרצון דוד.

לגבי שני המעשים הראשונים היה דוד יכול להרוג את יואב הן מצד היותו רוצח הן מצד מורד במלכות לגבי המעשה השלישי היה מחוייב מיתה מדין מורד במלכות.

דוד עצמו לא פגע ביואב אבל לפני מותו ציוה את שלמה שכאשר ימלוך אחריו יהרוג אותו

וכאשר חשש פחד וחשש  יואב ששלמה שולח את בניהו להרג אותו ברח לאוהל ה' והחזיק בקרנות המזבח.

למה? יואב היה סבור שבהיותו אוחז בקרנות המזבח לא יוכל שליח שלמה המלך להרג אותו אלא ישאר שם עד שימות מיתת עצמו מרעב…

וכך אמר יואב לבניהו לך לשלמה המלך ותאמר לו דוד המלך קילל אותי, אתה תקבל את הקללות במקומי…?

ואם אינך מקבל תחתי את הקללה אזי הנח לי

מה הייתה הטענה של יואב בן צוריה?

יואב טען שהקללות שקילל אותו דוד המלך, הן קללות כמו המיתה בעצמה, ולכן אם זה קללות כמו 'עונש מוות' זה לא בדין שגם יהיו לו הקללות וגם הוא ימות ממש.

ואומרת הגמרא בסנהדרין.

שהקללות כן עברו לצאצאים של דוד ושלמה המלך

רחבעם בן שלמה היה זב ומצורע  עוזיהו מלך יהודה מזרע דוד הייתה לו צרעת

לגבי אסא מלך יהודה מזרע דוד היה לו חולי שגורם לכאב גדול ברגל ועוד הגמ' ממשיכה לתאר את הקללות.

אז כאשר האדם מקלל הקב"ה קבע שהוא ייתן כח לסט"א

לפעול את אותן קללות והן יתקיימו, או על האדם שקיללו אותו או על האדם המקלל.

מצינו בזהר חדש מעשה שרבי אלעזר פגע בנחש שהי' הולך להמית אדם בישראל ובינתיים הוא שב בתשובה… והנחש לא חזר בו עד שמשמים נתנו לו תמורתו רשע אחר והנחש עשה בו שפטים!!

גם מופיע  בזהר פר' בלק במעשה דר' יוסי מפקיעין סיפור דומה.

כך גם בעניין הקללות.

ניתן כח לסט"א אם המקולל ראוי לכך יתקיימו בו ואם אין בו עון וזהו קללת חנם חוזרות הקללות למקלל ויתקיימו בו!!

ומעניין מאד בעניין הכפרות, כתוב  בפנ"י (ב"ק נ' א') שצריכים לפייס את מידת הדין, ולכן הכח שנתן הקב"ה למידת הדין, צריכים כמו לפייס את הכח הזה, ולכן עושים כפרות בתרנגול לפני יום כיפור.

וכך הוא מסביר מדוע הקריב אאע"ה את האיל במקום יצחק, כי מידת הדין הייתה מקטרגת על יצחק ולכן היה צריך להקריב את האיל במקום יצחק.

ואמרנו שאמר האור החיים הק', שהאדם שמקללים אותו, אם הוא ראוי לעונש אז הקללה תיפגע במידת הרחמים, והוא לא ייזכה למידת 'ארך אפים'.

הקב"ה לא יאריך לו 'אף' על עונותיו אלא ימהר ליפרע ממנו.

באופן דומה כתוב בגמרא במסכת שבת (ק"ו א') 'אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים ואחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה'.

פירש"י יש לדאוג ולפחד מן המיתה אם כבר שלטה מידת הדין, אז יותר קל שהאדם הזה ייפגע.

וגם מצינו בגמ' במסכת ברכות נה שיש דברים שמזכירים עוונותיו של אדם, אחד מהם אם הוא עובר ליד מקום מסוכן כמו 'קיר נטוי'.

ולמה?

אם נגזר על האדם גזירה קשה, אז 'זהו' נגזרה גזירה מה הוא יכול לעשות, מה ה'קיר נטוי או מקום הסכנה' עושים… הרי אם לא מגיע לאדם הוא לא ייענש.

אלא שההסבר הוא אם האדם מגיע לו עונש = הקב"ה מאריך אף.

אבל כאשר מקללים את האדם או כאשר האדם עובר במקום סכנה, אז מידת הדין מה שהיא צריכה לפעול  היא פועלת, כבר אין את מידת הרחמים ואת מידת הארך אפיים – כי באופן כללי מידת הדין היא בהרבה מקרים בהימנעות בגלל שהקב"ה מאריך אף… המידה הזו בשמים, 'להאריך אף' המידה הזו כבר לא פעילה כאשר מקללים את האדם או כאשר הוא נמצא במקום סכנה… והעונש ממהר להגיע. כך זו גם תשובה להרבה ששואלים, איך ייתכן שאם לא מגיע לאדם עונש הוא 'כן' יקבל בגלל שהוא עבר במקום סכנה, אם מגיע הוא יקבל עונש ואם לא מגיע הוא לא יקבל עונש….

ההסבר הוא כפי שאמרנו, אפשר שכן מגיע לאדם עונש אבל כאשר הוא עובר במקום סכנה מידת הדין מקטרגת הרבה יותר, מידת 'ארך אפים' היא לא פעילה, זה החסרון, לכן 'כן' הזכויות או החובות הם ייקבעו מה ייקרה לאדם, אלא שמידת ארך אפים מתערבת, ואם האדם מקולל או אם האדם עובר במקום מסוכן הוא מאבד את מידת 'ארך אפים' של הקב"ה.

כך אפשר להבין טוב יותר את הגמרא במסכת שבת (ל"ב א') שאסור לעמוד במקום סכנה ולומר שיעשו לי נס ואנצל…שמא לא ייעשה לו נס, שמא מידת הדין תפגע באדם.

כך נוכל להבין טוב את שכתוב בפרקי אבות (פ"ג) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו,  פירש"י והרע"ב שכל מי הוא אהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה.

ביאר התויו"ט כתוב בנביא יחזקאל 'ואת רוחי אתן בקרבכם' כלומר שיש השפעה בין רוח הבריות לרוח המקום וכשרוח הבריות נוחה הימנו זהו סימן מובהק שרוח המקום נוחה.

ולפי מה שאמרנו עד כה, אם רוח המקום נוחה הימנו, זה אומר שבארץ מסתכלים עליו בעין חיובית, אז גם בשמים כך שופטים ורואים את האדם.

אז ראינו שיש כח למילים של האדם.

ועוד יש גם כח למצב הרוח של האדם, בירושלמי ר"ה ( פ"ג )כתוב  שעמלק בחר אנשים שזה היה יום הולדת שלהם כדי להלחם עם ישראל משום שהאדם ביום לידתו מזלו טוב וחזק ולא במהרה הוא ניזוק והמזל השולט ביום ההוא עוזר לו, בכל אופן במקרה הזה, המזל לא עזר לעמלק, בגלל שעם ישראל הם מעל המזל.

גם החיד"א הביא בחומת אנך (בקהלת פ"ג פ"ב) שביום הלידה של האדם מזל  בריא וחזק.

היערות דבש (ח"א דרוש י"ז ) הביא את הגמ' כריתות (ה' ב') מי שיוצא לדרך ורוצה לדעת אם יחזור לביתו יעשה סימן שיכנס לבית קצת אפל אם יראה צל לצלו סימן שיבוא לביתו אבל אומרת הגמרא שאדם לא יעשה כך למה? שמא יהי' סימן רע והוא יצטער והצער ייפגע במזל שלו.

כלומר אפשר שהוא לא רואה סימן טוב, הוא לא ייראה צל לצל ואז זה סימן רע =  אבל הוא יכול להתפלל, אבל בגלל שהוא במצב רוח רע, אז הוא לא יוכל להתפלל עם תקווה חיובית לשנות את המצב!

כאשר אדם מצטער זה גורם להרע את מזלו אבל כאשר האדם הוא שמח

הוא בביטחון הוא באמונה זה עצמו משנה את הביטחון שלו לטובה

אז למדנו שמשמעות הסימנים זה גם תפילה וגם מילים שאומר האדם ויש משמעות למילים שאומר האדם וגם אלה הם סימנים שהם מעוררים אצל האדם תקווה. וכאשר יש לאדם תקווה יש לו שמחה, אם יש שמחה יש לו מזל טוב יותר.

וכך כתב המהר"ל בנתיב אהבת השם פ"א בביאור מה שאמר ר"ע כל דעביד רחמנא לטב עביד, כאשר בא על האדם דבר שהוא נראה רע והוא בוטח בהקב"ה = ע"י הבטחון הוא מהפך את הרע לטוב.

כלומר לא רק שיאמין האדם שהכל לטובה, וגם מטרת הרוע לטוב, לא רק שיקבל ייסורים באהבה, אלא שהאדם אומר 'הכל לטובה'! זה עצמו משפיע על המציאות.

מר"ע למדנו שע"י בטחון אפשר להפוך רע לטוב.

והמהר"ל בנתיב הבטחון פ"א כתב שגם אדם שיש לו מזל רע בעוה"ז מ"מ יש לו לבטוח בהקב"ה שהוא יכול להשפיע אליו מעולם העליון שהוא כולו טוב והביטחון בהשם, זו זכות שהיא עצמה מביאה שפע לאדם.

המשך חכמה אומר על מה שכתוב בתורה 'ולדבקה בו' איך תהיה דבק בהקב"ה. הביטחון בהשם זו מצווה זה ערך זה מקור לשפע

על ידי הביטחון בהשם!

בספר 'המספיק לעובדי השם' כתב, הקב"ה זן את כל העולם כולו ומה שנגזר על האדם יקבל בכל אופן…מה שנגזר על האדם הוא יקבל, אבל הוא מסתייג ואומר: איך הוא יקבל, זה שהוא יקבל, כן. אבל איך.

אפשר לקבל על ידי 'עמל ויגיעה' ואפשר לקבל בנחת ובשמחה.

הוא כותב  אם לא יבטח בהשם אז הפרנסה תגיע 'בקושי' היא תגיע כפי הקללה ע"י עמל ויגיעה וכמו שנענש האדם ב'זעת אפך תאכל לחם'.

כלומר הביטחון בהשם לא עוזר לאדם לקבל יותר ממה שנגזר עליו, אלא שהוא יקבל בנחת…אם הוא יעבוד על עצמו להיות 'בנחת' הוא יזכה בנחת לברכת השם.

הרמח"ל בדעת תבונות כתב שבכל רע שקורה בעולם יש טוב נסתר שיתגלה רק לעת"ל   לעת"ל יתגלו ההקשרים בין כל המאורעות שקרו במשך כל הששת אלפים שנה לראות כיצד הכל מוביל לטובה.

הביטחון בהשם עוזר לאדם לראות את קטעי המציאות שהוא רואה, וגם בהם לראות משמעות ותוכן, כמו שהגמרא במסכת נידה מתארת אדם שרץ להגיע לספינה בשביל העסקים שלו, הוא רץ ו'איחר'. הוא לא הגיע בזמן… אח"כ הוא ראה את הטובה, כי הספינה טבעה בים וכך ניצלו החיים שלו.

אומרים רבותינו, על ידי שהאדם אומר 'הכל לטובה' האמירה הזו היא ביטוי או כח משפיע על הביטחון של האדם, וזה עצמו עוזר לאדם לייצר עיניים שרואות ש'הכל לטובה'.

וגם כתב  הכתב סופר עה"ת פר' צו כתוב מי שהיה  בסכנה וניצל צריך להודות על ההצלה.

אבל באמת צריך שיודה לה' גם על שהיה בסכנה.

שהרי כל מטרת הסכנה היא כדי שהאדם יתעורר בתשובה, ולכן צריך להודות על הישועה, אבל גם על הצרה! כי מטרת הצרה שהאדם ייפתח 'צוהר' חדש לחיים שלו וייראה את החיים בצורה שונה, שזו מהות התשובה.

 

וגם אמר  הצל"ח על הגמ' בפסחים שבעוה"ב מברך רק הטוב והמטיב ולעת"ל אף אחד לא מברך דיין האמת. כלומר בעוה"ב יראה איך שכל הרעות שבעוה"ז אינם אלא טובות!

וע"י אמונה יוכל לזכות כאן בעוה"ז לראות איך שהרע הוא טוב.

ובספר דגל מחנה אפרים פר' וירא כתב ששמע לבאר את הפסוק הראני ה' חסדך דודאי צריך להאמין שכל דעביד רחמנא לטב עביד מ"מ החסד הוא בהעלם ואינו נגלה וע"ז התפלל דוד המלך הראני ה' חסדך שיהי' נגלה לו החסד

וכעת לעניין הסימנים, האדם עושה סימנים בתחילת השנה, למה ומדוע?

כשאדם זורק חץ בהתחלה כאשר ישנה סטייה של כמה ס"מ, אין לזה משמעות רבה…

ככל שהסטייה קרובה יותר לנקודת ההתחלה של יריית החץ, הסטייה לא נראית אבל ככל שהחץ טס רואים את ההבדלים.

כך מטוס, שני מטוסים יוצאים מנקודת מוצא אחת, בהתחלה נראים שהם קרובים אחד לשני, כל אחד יש לו רק מעלה אחת שהיא בכיוון אחר מהמטוס השני, אחרי כמה שעות כל אחד יגיע ליבשת אחרת.

ראש השנה ועש"ית, הם תחילת השנה.

הגישה המאמצים העשייה התפיסה האמון והביטחון שיש לאדם בעשרה ימים האלה, הם משפיעים הרבה וגוררים אחריהם תוצאות גדולות מאד.

לכן המעשים הקטנים של הסימנים, יש להם משמעות של תקווה ואמונה בהקב"ה שנוכל להגיע לשנה טובה, שנה רוחנית, שנה של משמעות בחיים.