"השער נעקר ונשרף": כשחנן פורת חזר לנצר חזני

היום מציינים 13 שנים לפטירתו של חנן פורת, איש הציונות הדתית, אני רוצה לצטט דברים שכתב, אבל לפני זה, כדי להבין את ההקשר, הקדמה קצרה שכותבת מי שערכה במשך שנים במסירות את העלון השבועי שלו 'מעט מן האור', שלימים הפך לסדרת ספרים בשם הזה, מיכל אזרחי (רוזיליו): "עקירת היישובים וגירוש התושבים מאדמתם מגוש קטיף וצפון השומרון נקבעה לי"א באב תשס"ה. באותה שנה, נקרא החומש שמכין אותנו לכניסה לארץ, לכיבוש ולהתנחלות, על רקע חורבן והרס ההתיישבות. עקירת היישובים הייתה אירוע קשה וללא ספק היוותה נקודת ציון שהשפיעה על חנן ז"ל. הדבר בא לידי ביטוי בעת שכתב בשנה זו, ובשנים שאחריה, את מאמריו לפרשות ספר דברים. חנן לא הפסיק להתייחס לגירוש ולעקירה, מתוך כאב על מה שקרה ומתוך תפילה וציפייה שעוד ישובו הבנים לאדמתם. בשנת הגירוש, בשבת פרשת עקב, כתב מאמר שכולו זיכרונות, תמונות ודמעות".

וכך כתב חנן בערב שבת פרשת עקב לפני 19 שנה: "אני יושב בשעה זו בביתי שבכפר עציון, ומבקש לכתוב דברי תורה ל'מעט מן האור', אך מחשבותיי נודדות שוב ושוב מעבר להרי חברון, אל גוש קטיף שלחוף הים, ולא נותנות לי מנוח. זה עתה שבתי, לאחר ימים רבים, מגוש קטיף החרב, שיושביו נעקרו ממנו והושלכו ככלי אין חפץ בו למרחקים. באוזניי מהדהד ללא הרף הפסוק 'גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה…', ורק אנשי גוש קטיף נעים ונדים עכשיו ללא בית, לאחר שגורשו מקינם הטוב והחם. 

ולנגד עיניי ניצבים בשורה ארוכה: כל המראות וכל הפנים והשמות, והם דוחקים בי וקוראים אליי: אל תסיח דעתך מעימנו, והבא לחבריך מעט מהאור הגדול שחווית במחיצתנו. יהיה זיכרוננו דבר תורה חי. והם שמים את עטי בידי, ונוטלים אותה ומכתיבים לה בעל כורחה, כך ללא סדר, בהמולה אחת גדולה".

עוד באתר:

סיים מסכת בכלא

בקבלת פנים לבחור שהשתחרר: ראש הישיבה פרץ בבכי

נתי קאליש

המעשים תועדו

התקף חולני: בן 36 הפר מעצר בית ופרץ ל-5 רכבים

גדי פוקס

ספיישל 'אורו של עולם'

הוכרע בשידור: שיר ירושלים האהוב בביצוע ילדים

קובי ברומר

מחבוא לא יעיל

השוטרים הרימו את השמיכה ונדהמו: בן 47 מקופל בקרטון בשירותים

גדי פוקס

ומתוך כל המראות, הפנים והשמות, חנן פורת מספר על רגע אחד שלא עוזב אותו. והוא קשור בכניסה ליישוב נצר חזני. לא נצר חזני של היום, אלא נצר חזני של אז, של החבל והנחלה: "בדרכי למעמד הפרידה בנצרים, מעוז האמונה האחרון שנותר, חלפתי על פני היישוב קטיף, ועיני צדה את כרזת הענק שנתלתה על שער היישוב, ועליה כתוב כמו פתק על דלת בית: 'תכף נשוב!'. נאיבים שכמותכם, חייכתי חיוך מר, לו יהי חלקי עימכם…

ולפתע שאלתי את עצמי: מה על הכרזה שהתנוססה לכל אורך השער של נצר חזני ועליה נכתב באותיות ענק: 'בנצר מאמינים בקב"ה באמונה שלמה!'? האם נותרה על כנה גם לאחר ההפיכה? סובבתי את רכבי ופניתי לנצר חזני. בהגיעי לשער היישוב חשכו עיניי. השער כולו נעקר מציריו והוא הושלך הצידה עקום ומפוחם, כמובן ללא הכרזה.

ושוב כבפעם הקודמת שבה ראיתי את הכרזה, לא יכולתי שלא להרהר ברב יצחק עראמה הי"ד, הרב של נצר חזני, שחינך את כל אנשי היישוב לעבוד את ה' יתברך באמונה שלמה, ולשאול בדמעות: זו תורה וזו שכרה?

בברכיים כושלות עליתי על רכבי לבקש את ביתם של איציק וציפי כהן, שבו התארחתי פעם ופעמיים. ולהפתעתי מצאתים בביתם. הם שבו אליו לאחר שגורשו ממנו, על מנת לארוז את חפציהם. לפרק את מה שניתן לפני שייהרס כליל. איציק, מיוזע כולו בלהט העבודה, חיבק ונישק אותי ואמר: כמה טוב שבאת. איני יכול להציע לך כוס תה, רק חיבוק חם של אהבה.

איציק, אמרתי לו בקול רועד, אינני יכול להירגע. תראה מה עשו לשער היישוב. איך רמסו ברגל גאווה את כרזת הענק 'בנצר מאמינים בקב"ה באמונה שלמה!', תראה איך השפילו עד עפר את כל האמונה שעליה חינך הרב יצחק עראמה הי"ד.

חייך איציק ואמר לי: את הכרזה שעל השער הם יכולים לעקור, אבל לא את האמונה שבלב. כאן נשארו דברי רבי יצחק מורנו ורבנו עמוק עמוק. ומכאן לא ייעקרו אף פעם. וציפי אשתו הביטה בעיניים טובות ואמרה: אותנו לא ישברו לעולם. אנחנו עוד נשוב לכאן.

ואז חייכתי לעומתם מבעד לדמעות וידעתי: עם אנשים כאלה עוד ננצח במערכה. ובהם ובבניהם עוד יתקיימו, חרף כל המחריבים וההורסים, הפסוקים החותמים את פרשת עקב: 'כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה. מן המדבר והלבנון עד נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם. לא יתייצב איש בפניכם!'".

האזינו לדברים בתוכנית הבוקר 'התעוררות' בהגשת ידידיה מאיר ברדיו 'קול חי':