המדריך המלא: כך נבקש סליחה מבן הזוג

הבה נתאר לעצמנו אדם החוזר הביתה מרוגש מאוד. הוא קיבל קידום רציני בעבודה, והוא לא יכול כבר לחכות לספר על כך לאשתו. הקידום הזה משמעותי מאוד עבורו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אישית, הוא מרגיש שמכירים בכך שהוא משקיע בעבודה ומצטיין בה.

הוא חוזר הביתה ומספר לאשתו בהתלהבות על הקידום שקיבל. אשתו מחייכת ומהנהנת, ולא כל כך מתעניינת בדבריו. אפשר לראות שדעתה מוסחת. הבעל הולך לחדר ומרגיש מאוכזב מאוד ואפילו פגוע. הוא לא מבין למה אשתו לא מתלהבת ממה שסיפר לה. האם היא לא מבינה את משמעות הקידום הזה? אולי פשוט לא אכפת לה? למה היא מפגינה חוסר רגישות??

האמת היא שאשתו מאוד מתעניינת ושמחה בשבילו, אלא שהיא, בניגוד אליו, עברה יום מתיש וקשה בעבודה, ולאחר מכן חזרה הביתה והייתה לה מריבה עם הבת הבכורה. היא מלאת תסכול ועגמה, ולא מצליחה להתפנות להתרגשות של בעלה למרות שהיא מנסה.

לאחר מכן, כשהיא מגלה שבעלה כועס עליה, גם היא מתמלאת רוגז. מה הוא רוצה ממני? היא חושבת לעצמה. מה, הוא לא מבין שכשאני נתונה במצב כזה אני לא מסוגלת להתלהב ולשמוח עד בלי די? לא רק שהוא לא מגלה רגישות ולא מבין עד כמה קשה לי, הוא עוד כועס עלי שאני לא מספיק שמחה! רק על העבודה הוא חושב כל היום!

מכאן הם נגררים למצב המוכר – כל אחד מהם עסוק בפרשנות שלו לאירוע ומתבצר בה, כל אחד ממשיך להעמיק את זווית הראיה שלו במקום להרחיב אותה ולראות את התמונה הכוללת. הם צוברים רגשות כעס ומרמור ומתחילים להדביק תוויות לא נעימות זה לזה.

הסברנו גם שבמצב כזה המוח נוטה 'לאמת' את הרהורי הלב ולאסוף עובדות שכביכול מתאימות לפרשנות של כל אחד מבני הזוג על המצב, תוך שהוא מתעלם מהעובדות שמוכיחות ההיפך, או מפרש אותן כך שיתאימו לתאוריה שלו (זה חד פעמי, הוא עושה את זה רק כדי לרצות אותי, וכו וכו'). בשניהם נוצרת רגישות יתר ומצטברת טינה.

איך יוצאים מהמקום הזה ומגיעים לפיוס אמיתי?

מי צריך לבקש סליחה:

נקדים ונאמר שהמעשה החכם באמת הוא להימנע מהמצב הזה מראש. כלומר, כאשר הבעל מגיע הביתה ורואה שאשתו זעופה ועצבנית, הוא יכול להקדים ולשאול: "יש לי חדשות טובות לחלוק איתך, אבל נראה לי שאת במצב רוח לא משהו. מתחשק לך לדבר עכשיו או שעדיף בערב?" כנ"ל ההיפך – האישה יכולה לומר לבעלה: "אני רואה שאתה שמח, אבל אני לא יכולה להתרכז עכשיו, וחבל, זה סתם יהרוס לך את מצב הרוח. אני מעדיפה ללכת לנוח קודם, ואז נדבר". נכון, זה מלאכותי, אבל זה עדיף על האלטרנטיבה. מוטב רגע מלאכותי ואפילו קצת מביך מאשר מריבה וכעס.

בכל אופן, במקרה שלנו זה לא מה שהיה, ונשאלת השאלה: מה עושים עכשיו? מי צריך לקום ולבקש סליחה? הרי שניהם מרגישים פגועים, שניהם מרגישים שהתנהגו אליהם לא בסדר. מי צריך לקחת אחריות וליזום שיחת פיוס?

לא רבים המקרים שבהם אדם לוקח על עצמו אחריות ואומר: אני הייתי אשם בוויכוח הזה. אני הייתי לא בסדר. בדרך כלל אנחנו נוטים להתמקד בכאב והפגיעה שלנו ולהרגיש שהם היו משמעותיים הרבה יותר מאלו של הצד השני. כל אחד מהצדדים בוויכוח מעניק משקל רב לצורך שלו. הבעל צריך את ההשתתפות של אשתו, והאשה צריכה התחשבות מצד בעלה. כל אחד מהם מרגיש שהצורך שלו הוא מהותי וחיוני, בעוד שהצורך של השני היה יכול לעמוד קצת בצד, לא קרה כלום.

בהקשר הזה אנחנו רגילים לשמוע את המשפט "אם הוא היה מתייחס אלי כמו למלכה, הייתי הופכת אותו למלך", וההיפך – אם היא הייתה מתייחסת אלי כמו למלך… כלומר: האשמה מוטלת על הצד השני. אם הוא היה מתייחס אלי כמו שצריך, אני הייתי מחזיר לו באותו מטבע.

במשפט הזה מקופלת אמת פשוטה: הרבה אנשים מוכנים להתפייס ולסלוח; לא רק מוכנים אלא רוצים, אין להם עניין לריב, אבל הם לא מסכימים לבקש סליחה. הם מרגישים שבבקשת הסליחה הם כביכול מודים שהם האשמים, ונוח להם להצטדק ולומר: מה כבר עשיתי? נכון שדיברתי לא יפה, אבל זה היה רק בתגובה לאיך שדיברו אלי. העלבונות ששמעתי הוציאו ממני חלקים לא־טובים. מה הייתי אמור לעשות? לשבת ולשתוק? ובכלל, אדם אחר היה כועס הרבה יותר, אני עוד איכשהו הבלגתי.

מודעות לקשר:

למצב המתואר לעיל קוראים 'חוסר מודעות לקשר'. כשם שיש מודעות עצמית, כך יש מודעות לקשר. כשם שאדם בוגר אמור להיות מודע לעצמו, ליתרונות ולחסרונות שלו, למקומות שבהם קשה לו לתפקד ולמצבים שמאתגרים אותו – כך אדם צריך להיות מודע לסיטואציה בהקשר של שלום בית, ולהבין שבן או בת הזוג מפרשים דברים בצורה אחרת ושיש כאן התנגשות בין זָוִיּוֹת ראייה.

כשחושבים בצורה כזו מבינים שפיוס אין משמעותו שאחד הצדדים מודה באשמה. משמעותו של הפיוס היא ששני הצדדים מבינים שיש כאן שתי גישות שצריך לגשר ביניהן, שאין כאן בכלל עניין של צודק או צודקת אלא ניסיון להשיג הסכמה.

ניקח לדוגמא בני זוג שרבים באופן קבוע על הנושא של השכבת ילדים; האישה טוענת לבעלה – אתה אומר שאתה תגיע לעזור לי, אבל תמיד איכשהו יוצא שאתה עסוק במשהו אחר ובסוף אני עושה הכל. הבעל עונה: בסדר, אבל באמת היה לי משהו חשוב לעשות! אני לא מבין מה כל הדרמה, למה את עושה מזה כזה עניין?

כל ערב חוזר הסיפור על עצמו. שניהם מסכימים שצריך להשכיב את הילדים, ושזה התפקיד של שניהם, ובכל זאת הם מתווכחים על זה פעם אחר פעם. למה?

בואו ניתן לשני בני הזוג דף ועט ונבקש מהם לכתוב כמה חשיבות הם מייחסים להשכבה מהירה של הילדים בזמן. האישה תיתן לזה שמונה מתוך שמונה, והבעל ארבע מתוך עשר. עכשיו אפשר להבין מאיפה נובעות הבעיות שיש להם בתחום הזה: הם פשוט לא מייחסים לענין אותה חשיבות. בעיני האישה ההשכבה היא בראש סולם העדיפויות, וקודמת לכל, בעוד שבעיני הבעל – אם יש משהו אחר שצריך לעשות, אין בעיה ששעת ההשכבה תידחה קצת ושהילדים ימשיכו להסתובב בבית. כך קורה שהיא מרגישה שהוא לא מתחשב ולא עומד בהבטחתו, בעוד שהוא מרגיש שהיא חסרת סבלנות ונוזפת בו על לא עוול בכפו.

זוהי דוגמא למודעות לקשר; כאשר אנחנו מנסים להתנהל בנושא מסוים ברמה של השלום בית והקשר ביניהם, צריך לזכור לקחת בחשבון את סדר העדיפויות ואת נקודות המבט של שני בני הזוג. אי אפשר להתייחס לעניין רק מזווית הראיה שלנו; זה יהיה פשוט לא יעיל. מודעות לקשר היא בגדר 'צו הפיוס הראשון' – חובה עבור זוגות שרוצים לחיות בהרמוניה.

את המודעות לקשר צריך לפתח בזמן שהבעיות רדומות. כלומר, עבור אותם בני זוג שעת ההשכבה היא ממש לא הזמן לחשוב על מודעות לקשר. כאשר הם רגועים, אחרי שהילדים הלכו לישון בזמן, או אז הם יכולים להתיישב, לדון בנושא לעומק ולהבין איך כל אחד מהם רואה אותו ומה דעתו בעניין. ככל שנחזק ונפתח את המודעות הזו, ונבין שמה שחשוב לו פחות חשוב לה, מה שמעליב אותה לא מעליב אותו וכו' – כך יהיה יותר קל להתפייס. כשהפיוס מגיע מתוך הבנה, הרבה יותר קל ליזום אותו.

מהי סליחה?

פעמים רבות אנשים תופסים בצורה לא נכונה את עניין הסליחה. לדוגמא, יש כאלו שממהרים לסלוח מתוך פחד שהמצב יחמיר אם לא יעשו זאת. ברגע שמבקשים מהם סליחה הם אומרים "בסדר, בסדר", כי הם לא רוצים להחריף את המריבה. לעומת זאת, יש אנשים שלא מוכנים לסלוח עד שלא התברר עד הסוף למה השני עשה את מה שעשה, ואיך בכלל קרה שאמר דבר כזה, והאם הוא מצטער באמת, בכנות, מכל הלב ובמאת האחוזים.

שתי הגישות הללו מוטעות; לא צריך לבקש סליחה רק כשעשינו טעות מוחלטת, ולא צריך לסלוח רק כשסלחנו לחלוטין. סליחה אין משמעותה שכחה. אפשר לומר לאדם שאנחנו סולחים לו, שאנחנו מבינים שכוונותיו לא היו רעות, ולמרות זאת – אנחנו עדיין מרגישים פגועים, ועדיין קשה לנו עם מה שקרה. זה בסדר.

משמעותה של סליחה היא מסקנה. הבנה שהייתה כאן טעות, שמישהו היה לא בסדר, והוא מבין את זה ולא יתנהג כך להבא. זה לא אומר שהפגיעה נמחקה כלא הייתה ונשכחה כליל.

בקשת סליחה אינה הודאה באשמה:

בתחילת הפרק עסקנו בכך שאנשים לא רוצים לבקש סליחה משום שהם חוששים שהדבר יתפרש כהודאה באשמה. כאשר אדם מבקש סליחה, זה לא אומר שהוא ויתר על דעותיו וצרכיו והבין שהוא לא צודק. סליחה היא התנצלות על התנהגות לא ראויה, מעין חזרה לנקודת האפס.

למה הכוונה? נחשוב שוב על אותם בני זוג שיש להם בעיה עם שעת ואופן ההשכבה. לאחר שעשו את התרגיל שהמלצנו עליו והבינו שהם מייחסים משמעויות שונות לנושא, הבעל אומר לאשתו: "סליחה שהתרגזתי עלייך ואמרתי שאת מוציאה דברים מפרופורציה. לא קלטתי שהנושא הזה עד כדי כך חשוב לך. אני מצטער גם שהיה לך קשה עם ההשכבה והרגשת שאני לא מספיק עוזר לך. בכל אופן, כדי שהסיפור הזה לא יחזור על עצמו, אני רוצה שנשב על הנושא ונסכם איך אנחנו מתנהלים מעכשיו בהתאם לגישות של שנינו".

כלומר, הוא לא מבקש סליחה על כך שהוא חושב שהשכבה היא לא נושא כל כך חשוב. הוא מביע צער על כך שלאשתו היה קשה עם ההשכבה ועם ההרגשה שהוא לא מבין אותה, ומתנצל על כמה מילים לא יפות שאמר תוך סערת רוח. כעת הם ניקו את המשקעים וחוזרים לנקודת האפס: לשאלה איך מתמודדים עם נושא ההשכבה. זוהי בקשת סליחה שמטרתה לא רק להרגיע את הרוחות ולפייס, אלא גם לבנות עתיד משותף טוב יותר.

סליחה אינה שכחה או כלי:

כאשר הבעל מבקש מהאישה סליחה בצורה כזו, יהיה חבל מאוד אם היא תגיד: "לא, אתה העלבת אותי יותר מדי, אני מרגישה שאני לא יכולה לסלוח לך", ותסתובב בבית בפנים חמוצות כדי שיבין עד כמה עמוקה הטעות שלו ויתמלא ברגשי אשמה. לפעמים אפילו קורה שהאדם הנפגע מנסה לשלוט בפוגע באמצעות הסליחה שהוא מסרב להעניק.

דבר ראשון, אחרי שאדם מבקש סליחה הוא לא נוטה לחוש רגשי אשמה כשלא סולחים לו. להיפך, זה רק מרגיז אותו עוד יותר. הוא חושב (ודי בצדק) שהוא עשה את שלו, ואם הצד השני לא סולח – יש לו בעיה. שנית, הסליחה היא עבור הסולח לא פחות מאשר הפוגע. היא עוזרת לו להתנקות מהעלבון, לשחרר את הרגשות הקשים ולהתקדם הלאה.

במצב הזה כדאי לאישה לומר לא רק "אני סולחת" וזהו, אלא להרחיב: "תודה רבה שאתה מבקש סליחה, אני סולחת. עכשיו בוא נשב באמת וננסה לפתור את הבעיה הבסיסית".

סליחה לא אומרת ששכחנו כל מה שקרה, והיא לא כלי שבאמצעותו עושים הפגנות. היא גם לא אומרת שהאדם המתנצל ויתר על כל צרכיו והודה באשמה. סליחה היא פעולה פשוטה של החזרת הקונפליקט למצב הראשוני שלו, לנקודת האפס. כאשר מבינים זאת, הרבה יותר קל גם לסלוח וגם לבקש סליחה.

הבחירה לסלוח:

לפעמים אנשים מרגישים שהם מוכנים לסלוח, אבל הם לא יצליחו לסלוח מכל הלב ולכן זו לא סליחה "אמיתית". זוהי טעות. כאשר אדם מסכים או רוצה לסלוח, זה אומר שהוא יכול וצריך לעשות זאת. לאחר מכן, באווירה הטובה שתיבנה בעקבות הסליחה והפיוס והחזרה לשגרה, יהיה לו קל להרגיש שהוא סולח בלב שלם.

זו טעות להיבהל יותר מדי מהרגשות שלנו עצמנו ולתת להם לשלוט בנו יותר מידי. לא צריך לחכות שכל נים ותא בגוף ירגישו שהם סולחים. מותר לנו ואך ראוי להחליט שאנחנו רוצים לסלוח למרות שזה לא בלב שלם. כרגע חשוב לבנות שגרה חדשה וטובה יותר,  וכמובן לדאוג שהפצע הכואב לא יחזור על עצמו, ובשביל זה צריך לסלוח – כי בלי פיוס אי אפשר להתקדם בשגרת החיים, אין הכוונה שהם מוותרים על שפגעו בהם  אלא שהם   סולחים ובהמשך עוד בני הזוג ידברנו על כך ממה נפגעו ואיך מטפלים על זה שזה לא יחזור.

בשעת מעשה, סליחה היא אתגר. אנחנו מרגישים נעלבים ופגועים, ובזמני כאב האדם נוטה לשכוח מכל הדברים הטובים שמעניקה לו מערכת היחסים ולהתמקד רק בחלקים הרעים והלא נעימים. הוא נותן משקל רב לכל מיני דברים שוליים שלא באמת מפריעים לו ביום-יום, ולפתע נראים לו כעדות לתכונותיהם הלא טובות של בן או בת הזוג. אין פלא שברגע כזה קשה מאוד לסלוח. נוצר כאן מעין פרדוקס: בזמנים רגועים קל לנו לסלוח, אבל אז לא צריך את זה… דווקא בזמנים שבהם קשה לנו לסלוח, אנחנו נדרשים לעשות זאת. לכן הדבר הנכון הוא לסלוח מבחירה, מתוך החלטה רציונלית שהלב לאו דווקא מסכים איתה, מתוך ידיעה שאנחנו רוצים לסלוח, שזה הדבר הנכון לעשות כדי לחזור לשגרה – אבל לא מסוגלים כרגע. בהמשך, כשפיוס יביא אווירה נעימה ואוהבת, יהיה לנו קל לסלוח בלב שלם ולהתגבר על הפגיעה.

עיסוק בעבר:

בשעת פגיעה האדם נזכר בחלקים הלא נעימים של הקשר, ולכן הוא נוטה להעלות כל מיני האשמות וזכרונות כאובים מהעבר. כאשר הוא עושה זאת, הוא נתקל בכעס מצד בן או בת הזוג: מה נזכרת פתאום לחטט בעבר? בשביל מה זה טוב, ומה זה בכלל קשור?

התשובה היא שמותר ופעמים אף צריך לדבר על מטענים רגשיים מהעבר, אבל מריבה היא לא הזמן המתאים לכך. במריבה אנחנו חותרים להגיע לפתרון בצורה עניינית ומהירה ככל האפשר, וכל סטייה מהמטרה רק מְרֵעָה את המצב ומסבכת את העניינים. לאחר מכן, אחרי שחילוקי הדעות יושבו והרוחות נרגעו – אם אותו אדם מרגיש שזה עדיין מעיק עליו, הוא יכול לבחור זמן רגוע שבו הוא יעלה את הדברים ויבקש הסברים.

חשוב לסכם מראש לגבי השיחה הזאת, כי אחרת היא עלולה להֵראות לבן או בת הזוג כמתקפה וכערעור על הפתרון שהושג. אם נעלה את זה סתם כך באמצע היום, האדם שמולנו עלול להתחרט על כך שביקשה סליחה ובא לקראתנו. לכן חשוב לומר מראש: אני רוצה לדבר על כך ועל כך. זה לא אומר שאני תוקף אותך או מערער על בקשת הסליחה שלך ועל מה שסיכמנו בשיחה הקודמת. זה פשוט נושא שחשוב לי לדבר עליו.

בעיקרון לא מומלץ להעלות סתם ויכוחים מהעבר. אם היום טוב – אין סיבה להתעסק במה שהיה. יחד עם זאת, כאשר אדם כן מרגיש שיש משהו מהעבר שממש יושב לו על הלב ומעיק עליו – הוא צריך בהחלט לדבר על כך. הדחקת רגשות וצבירת מטענים שליליים היא תופעה ממש לא טובה, שעליה נאמר הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" מצד שני יש לדעת שאת העבר לא מרפאים בעזרת נבירה בעבר אלא בעזרת עתיד חדש ולכן מטרת הנבירה בעבר היא כדי ללמוד ממנו ולא לשהות בו.

 

לסיכום נאמר שלא צריך לפחד מהסליחה – לא מלבקש סליחה ולא מלסלוח. ציינו גם שבסליחה לא משתמשים ככלי, ולא מנסים להשיג באמצעותה דברים. הסליחה בעצם מנקה את הלב של שני הצדדים ועוזרת לשניהם להגיע למקום טוב יותר ולדבר על המועקה והקושי שהיה בעבר.

אין מטרת הסליחה להדחיק בעיה שהייתה אלא לחזור לשגרה על מנת שיוכלו בני הזוג לדבר על הבעיות ממקום בריא וענייני יותר לטובת שני הצדדים.