ביום השני של ר"ה הילדה בת ה-3 נעלמה – כך זה נגמר

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

שלשה ימים רצופים זכינו לחגוג את ראש השנה והשבת שאחריה, וכבר דרשו על הפסוק: 'יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה' יומיים אלו ב' ימי ר"ה, ביום השלישי זהו השבת שאחריהם, שמשלימה את המלאכה ומקימה אותנו לחיים.

ביום השני של ר"ה סעדנו אצל בתנו המתגוררת מעבר לכביש וחתני קיים בנו את הכתוב 'אכלו מעדנים שתו ממתקים כי קדוש היום לאדוננו' ופסוק זה על קאי ר"ה, כידוע.

ובאמצע הסעודה, בתי שואלת: מדי שקט כאן, איפה מאלי? (כינוי החיבה לתינוקת בת ה-3 עטל מאלה).

כולם הצטרפו לתהייה: איפה מאלי?

היות ומהמטבח עלו ניחוחות של מעדני עולם כסעודת שלמה בשעתו, לא היה לי חשק להפסיק את הסעודה, סברנו שהיא נכנסה אצל אחת השכנים לשחק, מעשים בכל יום.

אך הסבתא לא הסכימה לעבור לסדר היום ודרשה לצאת מיד לבדוק איפה מאלי?

כל המשתתפים התפזרו לבתי השכנים והעלו שמות של חברות כיתה שגרות במרחק הליכה סביר וכולנו יצאנו לחפש.

אדהכי והכי קראנו ל'שבת גוי' שיבדוק במצלמות של הבית והתברר כי היא נצפתה באחרונה לפני שעה ורבע מתרחקת עם אופניי הפלסטיק הלבנים שלה לכיוון בית הכנסת שבהמשך הרחוב.

מישהו עבר לאחד השכנים שמתנדב בארגון 'הצלת נפשות' (מתחרה של 'הצלה') וכמה מתנדבים הוזנקו לשטח ותוך כמה דקות הגיעו מס' גויים עם רכביהם, הראנו להם את המצלמות שיוכלו לזהות אותה והם יצאו לדרך, לחפש בגני העיר וברחובות השכונה.

עוד חצי שעה עברה, אני כשלעצמי לא דאגתי, אבל העזרת נשים נכנסה לפאניקה ופנים החלו להאדים מדמעות ולחץ, והתחלתי לחשוש מפיקוח נפש, לא בגלל התינוקת אלא בגלל הסבתות הלחוצות.

כדי להפיג את המתח מעשרות השכנים שהתגודדו בחוץ, הסברתי כמה חבל על הסטייק שמתקרר והגלידה הנמסה.

כמובן שהיו הרבה 'מגידי עצות' שיעצו לחפש באמבטיות ומתחת למיטות ובארונות.

שכן אחד, חכם עתיק יומין, עמד והסביר לכל מי שמוכן לשמוע, שבימים אלו הסכנה יותר גדולה כי הערבים מחפשים נקמה, אינני יודע אם הוא קיווה, שכך הוא יצליח להרגיע את השטח או שרצה להגביר את המוטיבציה לחפש היטיב.

הזמן התקדם והשמש מתחילה להסתתר בראש האילנות והשבת מתקרבת וברור שיותר קל לחפש לאור יום מאשר בלילה חשוך, ולמרות שפיקוח נפש דוחה שבת, עדיין עדיף להתאמץ לסיים את הענין לפני שבת ולא לבזבז זמן יקר.

בלי חשק ובלית ברירה נכנסתי לאחד מרכבי הגויים ולקחתי את המשדר והתחלתי להכריז 'נאבדה ילדה בת 3, שיער בלונדיני, לבשה סוודר צהוב ועונה לשם מאלי, מי שמוצא אותה, נא להביא לביתה ברח' … נא לחפש בחצרות ובסביבות הבתים'.

עשיתי סיבוב בחמשת הרחובות הראשיים בשכונה ולקראת הסוף, הגוי התבשר בקשר, כי הילדה נמצאה.

לפני שאגלה איך היא נמצאה אספר סיפור חמוד מלפני שנים רבות.

לפני כחצי יובל, יום אחד אני פוגש את המלמד של הבן שלי וכשראה אותי הוא צחק חזק ואומר לי: תשמע סיפור, לפני מספר ימים, עבר רכב שהכריז לויה עם קולך כמובן, והשתתקתי לרגע כדי לשמוע את מי אתה מכריז?, ואז כשהס הושלך בכיתה, הבן שלך אומר 'רבי, זה הלוויה של אבא שלי'. הוא התכוון כמובן שאבא שלו מכריז את הלוויה.

כך להבדיל, מצאנו את הילדה.

וכך היה מעשה: היא הלכה לבית של המורה שלה משנה שעברה, שמתגוררת ברחוב המקביל מאחורי ביתה, המורה שאלה אם אמא יודעת והיא הנהנה בראשה ונכנסה לשחק עם הילדות בבית והרעש בבית היה רב והמורה לא הבחינה במהומה שמתחוללת ברחוב הסמוך, אך לפתע הילדה ניגשה למורה ומבשרת לה בגאווה רבה 'סבא שלה מכריז ברמקול ואומר את השם שלי'… המורה מיד קלטה את מה שקורה ואצה להשיב את האבידה.

מפלס הלחץ ירד וחשבנו שהענין הסתיים, וביקשנו לישב בשלוה ולסיים את המאכלים המיותמים ופתאום מגיעה ניידת משטרה ומבקשת למלאות רפורט – דו"ח אירוע, הסברנו להם כי היום חג ואיננו יכולים לשתף פעולה כאשר אין כבר סכנה בדבר, הם שאלו מתי החג מסתיים? והסברנו להם כי אחרי החג נכנסת השבת ויימשך עד מחר בלילה.

הם שירבטו לעצמם משהו והלכו להם.

כמובן שכל השבת אנשים שאלו אותי איך היה החידוש של המקצוע הישן? ולמה באופן כזה? ועוד כל מיני שאלות בדומה לזה. צחקתי איתם ואמרתי כי כבר עברנו בר"ה בשביל כל השנה והשנה תהא מתעשרת בסופה כדברי חז"ל.

לאחר שוך הלחץ, חתני אמר לי, כי היה ברור אצלו שבתו לא עברה את הכביש, כי הוא תמיד מספר לה לפני השינה כמה זה מסוכן לילדה קטנה לעבור לבד את הכביש והיא מודעת לכך היטיב.

אמרתי לו, כי לו ידעתי פרט זה בשעת מעשה, הייתי פשוט עובר סיבוב על כל הבלוק ומחפש את האופניים שלה (שאכן שכן אחר כבוד מחוץ לבית של המורה לשעבר).

ואיך הילדה הגיבה לכל הבלאגן?

כשהובאה הביתה וראתה את כל הרכבים עם האורות המהבהבים, היא שמחה על המחווה שכל רכבי ההצלה הגיעו לאחל 'שנה טובה' לאביה 'ראש המתנדבים' (זה התואר שלו בעיניה).

מי שיצא גבר בכל הסיפור, זו האחות שמעליה, רוחי בת ה-6 שסיפרה שבזכותה הילדה נמצאה, כי כשכולם התרוצצו לחפש אותה, היא לקחה תהילים ואמרה הרבה פרקים עד שהיא נמצאה, בראבו, זו האמת.

חשבנו שסיימנו עם זה, אך במוצש"ק נראו אורות מהבהבים מבחוץ ונשמעו נקישות על הדלת ושני שוטרים באו למלאות דו"ח אירוע, יש לציין כי ע"פ החוק, אסור להשאיר ילד בחוץ בלי השגחה של מבוגר, כמובן שיוצרי החוק יולדים את הבכור שהוא גם המוז'יניק, בגיל 40 במקרה הטוב, ולך תסביר להם פרק בהלכות משפחות בני 10 נפשות ומעלה, אך לפי חוק זה, צריך לעשות גדר טייל מסביב לשכונה ולהפוך את השכונה לבית מעצר.

הוסבר לשוטרים, כי היה סעודת חג וכולם היו בבית וכנראה הילדה חמקה לה בעצמה בלי שמישהו ירגיש, הם רשמו את מה שנאמר להם, והלכו להם.

כעבור שעה, שוב דפיקות על הדלת, אשה גויה הזדהתה כעובדת סוציאלית והיא באה לבדוק את הבית.

זהו, זה כבר היה קצת יותר מידי בשביל ביתי, אבל היא שמרה על קור רוח ואמרה לה מבעד לחרך הדלת, כי כעת זה לא זמן טוב, כי היא משכיבה את הילדים. הסיבה האמיתית היתה, כי הבית היה אחרי שלשה ימי חג כמו כל בית של משפחה ברוכת ילדים ויש לרחם על מי שהבית שלו נראה מתוקתק בזמן כזה.

הסוציאלית שאלה מתי יהיה לה נוח? והיא ענתה: מחר בערב.

למחרת באה הגויה המנקה כרגיל וצחצחה את הבית כתמיד, ובערב כאשר העובדת הסוציאלית הגיעה וראתה את כל הילדים יושבים לשולחן כבר עם הפיז'מות ואוכלים ארוחת ערב בדרך ארץ, היא לא האמינה למראה עיניה ואמרה: אינני מבינה מדוע שלחו אותי לפה? אבל היה כדאי שאבוא ואראה איך אפשר לגדל הרבה ילדים והכל מתנהל למופת.

זה הסיפור, השתדלתי להשחיל לסיפור כמה שיותר פרטים שיש מה ללמוד מהם, וכל אחד יפיק את המסקנות מהם ואם לא, סתם קראתם סיפור נחמד וכש'מאלי' תגדל, נראה לה את המאמר הזה (אם היא תדע לקרא עברית).

ועוד משהו, מאלי קלטה בסוף את מה שעוללה, ובלילה כשאביה הרדים אותה והתחיל לספר לה סיפורים על ילדה שהלכה למורה בלי רשות, היא הגיבה לו כי אי פעם, כשהיא היתה תינוקת, קרה גם לה סיפור כזה…