למרות הכל – לשמוח: איך אפשר לחגוג בעת מלחמה?

ראש השנה ויום הכיפורים מאחורינו, ואנחנו עם הפנים לחג הסוכות המתקרב בצעדי ענק, ושמחת תורה – יום השנה הראשון לאירועי הטבח המחרידים.

כותב מנחם ברוד בשיחת השבוע: "חגי תשרי המתקרבים מעוררים השנה תהיות בלב רבים. אנו שרויים במלחמה קשה מול אויבינו. יותר ממאה מבנינו ובנותינו עדיין חטופים בידי המפלצות האכזריות בעזה. יותר מאלף ושש-מאות משפחות איבדו במערכה הזאת את יקיריהן. רבבות מתושבי הדרום והצפון עדיין אינם יכולים לשוב לבתיהם. האם זה הזמן לחגוג?"

"למעשה, דילמה זו מלווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. שונאי ישראל בכל הדורות כיוונו את מעשי הפרעות ביהודים לימי חג ומועד. במיוחד התמחו בכך הנאצים ימ"ש. הם ביקשו לפגוע לא רק בגוף היהודי אלא גם ברוחו. ליטול מהעם היהודי את נשמתו ואת מקורות עוצמתו".

עוד באתר:

פרשנות

יחזקאלי: "אם צבא איראן יעבור צד, תימנע קריסה"

פנחס בן זיו

הפרה בוטה

יותר מ-30 חימושים ביום: גל תקיפות נרחב בלבנון

קובי פינקלר

זו הסיבה

שישה עצורים באולם החתונות: בהם החתן ואביו

גדי פוקס

הכתובת היתה על הקיר

דריסת הב' יוסף איזנטל: "מאיר רוזנברג לא משתף פעולה"

רוני פאלוך

"התגובה היהודית לאורך הדורות הייתה – לחגוג למרות הכול. על אפם ועל חמתם של שונאינו. לא לתת להם את מבוקשם. גם במחנות ההשמדה עשו היהודים מאמצים עילאיים לחגוג את חגי ישראל, ולוּ באמצעים העלובים שעמדו לרשותם. כי את המנגינה הזאת אי-אפשר ואסור להפסיק!"

ברוד מספר על גישתו של הרבי מליובאוויטש לנושא: "אחרי השואה העלו יהודים טובים הצעה להשאיר כיסא ריק בשולחן הסדר, לזכר ששת המיליונים. הרבי מליובאוויטש שלל את הרעיון. הוא הסביר שזיכרון השואה מחייב תשומת לב נפרדת, ואין לערבבו עם אווירת חג ומועד. עוד אמר כי זה בדיוק מה שהצורר הנאצי רצה, שיהיו כיסאות ריקים בבתי ישראל. ראוי לעשות את ההפך: יש לכם מקום לעוד כיסא? אל תשאירו אותו ריק, אלא הזמינו עוד יהודי אל שולחן הסדר. זה המענה היהודי לכל מי ששואף להשבית את חגינו".

"אכן, כשמדובר בסתם מסיבות ובילויים, בהחלט יש מקום לצמצמם, מתוך הזדהות עם כאב העם. אבל חגי ישראל אינם מסיבות. הם מקורות כוח ועוצמה. אלה ימים יקרים המעניקים לנו נכסי רוח הנחוצים בימים כאלה דווקא. החגים חיוניים לכושר עמידתנו ולנחישות מלחמתנו, ועלינו לחגוג אותם ביתר שאת וביתר עוז".

"ראינו את החיילים שרים ורוקדים לפני הכניסה לעזה. הם ידעו היטב שזו מלחמה, ושבדרך הטבע יהיו מי שלא ישובו. השירה והריקודים לא באו 'לעשות שמח', אלא נועדו למלא את הנפש כוח ועוצמה, להרים את המורל ולצאת בביטחון לקרב. אין מנצחים במלחמה מתוך דיכאון ודכדוך אלא בשמחה ובמרץ נעורים".

האזינו לדברים המלאים, מתוך 'התעוררות' בהגשת ידידיה מאיר ב'קול חי':