המבול לא יחזור שוב; זו הסיבה לכך

התורה בפרשת נח מספרת שדור המבול חטא ולכן הענישם הקב"ה במבול, וההבטחה שלא יביא הקב"ה שוב מבול באה ע"י הקורבנות.

וצריך להבין מהי משמעות הדברים?

דור המבול היה דור מושחת, כדי להיטהר הוא היה זקוק למ' סאה מים כמו מקווה, ולמ' ימי מבול. וכן בגלל שכלי שבלע 'איסור' צריכים להגעיל אותו ברותחין כדי שיפלוט את האיסור שהוא בלע, כך גם המבול היה במים רותחים.

הנימוק להביא את המבול כי יצר לב האדם הוא רע כי רבה רעת האדם בארץ כי יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום ואותן סיבות הן אלה שכותבת התורה שבגללם לא יביא עוד את המבול. מאכל או טעם של איסור שנבלע בכלי- לדוגמא אדם בישל בסיר מאכל אסור, גם אם ניקו את הסיר עדיין טעם המאכל האסור נבלע בתוך הסיר. אם אנו רוצים להכשיר את הסיר, לא מספיק לנקות את הסיר אלא שצריכים גם שהסיר יפלוט מתוכו לגמרי את הטעם של האיסור. הכשר נעשה באותה דרך שהאיסור נבלע בו, זו דוגמא אחת לכלל של "כבולעו כך פולטו", אם הטעם האסור נבלע בכלי בצליה על האש אז צריכים ליבון, אם הטעם האסור נבלע על ידי בישול אז צריכים מים רותחים…

ולמשמעות המבול וטהרת העולם

העובר נוצר במ' יום, משה רבנו עלה להר מ' יום כדי לברוא את עם ישראל לבריאה חדשה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', מקווה של מתגייר שזו בריאה חדשה זה במ' סאה מים וגם לגבי יהודי במקווה הוא נטהר יש מהכוונות של המקווה שהוא נכנס למים מכיוון שהוא כמו 'מת בטביעה' ויוצא בריאה חדשה.

הגמ' בסנהדרין (ק"ח) אומרת בעניין דור המבול, שטובה עשה הקב"ה עם דור המבול, שאחת לארבעים שנה היו זורעים והספיק ל ….מ' שנה! בזמנם הם היו אנשים חזקים, אומרים חז"ל שהם יכלו ללכת מסוף העולם ועוד סופו בשעה קלה. מרוב גבורתם יכלו לתלוש את ארזי הלבנון, האריות והנמרים היו בעיניהם כמו 'כינה', כאשר הם היו נפטרים זה היה ברגע אחד בלי ייסורים תינוק שנולד מיד ידע ללכת, המדרש מתאר אמא אחת שאמרה לתינוק שרק נולד לך תביא סכין כדי לחתוך את חבל הטבור, כל השנה מזג האוויר היה אביב.ועוד שפע גדול שהיה בזמנם. אמרו אנשי דור המבול, אנו לא צריכים גשם, מספיקה לנו הבריאה הנהדרת של הקב"ה. אומר המהרש"א- הם חשבו שהארץ כולה שלהם, נכון שיש בורא לעולם, אבל הקב"ה לא מתערב ולא צריכים לערב אותו. הגמרא בחגיגה (י"ב) אומרת בשעה שהקב"ה ברא את העולם ים ויבשה ציווה שיהיה ים ויבשה, התחילו שניהם מתפשטים הים והיבשה, עוד ים ועוד ים וגם באותה מידה עוד יבשה ועוד יבשה עד שגער הקב"ה ואמר 'די'! שם שד"י שאמר לעולמו די!

ונסביר, מצד אחר כח התאווה, החדווה, האנרגיה, האנדרנלין, התחרות ואפילו הקנאה, יש בהם ממד חיובי, הם מוסיפים עניין ומוטיבציה.  אמנם נכון שכתוב בספר קהלת "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוח",-שלמה המלך אומר שהקנאה והאנרגיה המיותרת זה הבל ורעות רוח, למה? כי האדם מנסה להשיג יותר ממה שיש לחבר שלו, לחבר שלו יש כמה מליונים בחשבון בנק הוא מנסה להשיג יותר, אבל הוא לא בדק אם החבר שהוא מקנא בו, האם המליונים הפכו אותו למאושר…  אם היה בודק היה רואה שהמליונים זה הכסף בתים, חפצים.. שמחפים על הכאב האין סופי של הריקנות לכן זה הבל ורעות רוח, אבל המניע של האדם זו הקנאה. האדם צריך שיהיה לו מנוע, אבל קודם רצון לחיות, זה שלב ראשון. שלב שני שלא יהיה לו רצון לחיות חיים שטחיים אלא רצון ואנרגיה לחיים עם משמעות נצחית, ואתם הדבקים בהשם חיים כולכם היום.

וכעת למבול- המים הם יסוד התאווה כמו שאומר המהרח"ו בשערי קדושה, יש ארבעה יסודות בנפש האדם:

אש- כעס והגאווה, רוח- דיבורים בטלים, עפר- עצלות ומים- תאוות ותענוג.

המים, התענוג אמורים להיות מנוצלים לקדושה ולרוחניות, גם אם לא באופן מושלם. אדם מקדש עצמו 'מעט' מלמטה ומקדשים אותו הרבה מלמעלה. הוא לא לגמרי מקדש עצמו, אפילו קצת זה כבר טוב, התענוג והחמדה שלו הם לתורה ולמצוות 'פתח ליבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי'. יסוד המים- התאוות שבנפש האדם אצל דור המבול היו שליליות בלי גבול. לכן הביא להם הקב"ה מידה כנגד מידה מים- מבול. נח עם משפחתו והחיות נכנסו לתיבה, וכשיצא 'ויבן נח מזבח להשם ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף טהור ויעל עולות במזבח, וירח השם את ריח הניחוח ויאמר השם אל ליבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. והשאלה היא הרי בעבר לפני המבול, אמר הקב"ה שבגלל שבגלל שיצר לב האדם רע מנעוריו- כן לעשות מבול, וכעת אותו רעיון שיצר לב האדם רע מנעוריו הוא הסיבה שבגללה אומר הקב"ה  שהוא לא יביא עוד מבול לעולם וזה בגלל שנח הביא קורבנות, הנימוק להביא את המבול כי יצר לב האדם הוא רע ,"כי רבה רעת האדם בארץ כי יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" ואותן סיבות הן אלה שכותבת התורה שבגללם לא יביא עוד את המבול. מהי משמעות הרעיון והדברים?

אומרים רבותינו, לפני המבול נח לא הקריב קורבן להקב"ה, ואחרי המבול הוא כן הקריב קורבן. נח ידע מהי בהמה טהורה ומהי לא טהורה כך אומר רש"י (בראשית ז' ב') כלומר נח ידע שיש מושג של בהמה טהורה- קרבן. אבל הוא לא הביא קורבן לפני המבול, מדוע ולמה? כתוב בירושלמי מסכת מכות 'שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה הנבואה (יחזקאל י"ח ד') "הנפש החוטאת היא תמות". לפני המבול חשב נח שאין פתרון לעולם שהוא חי בו… הם חטאו אז אין פתרון! אם האדם חטא, אין לו אפשרות לעשות תשובה! החוטא היה ראוי שיקריב את עצמו, כך היה נדמה לנח לפני המבול.

אחרי המבול הבין נח שיכול האדם להקריב לא את עצמו אלא רק את הבהמה שלו. האור החיים הק' אומר בפרשת שמיני, שהחוטא צריך להביא קורבן בהמה לכפרה, כי בשעת החטא האדם נפל למדריגת בהמה, מאדם לבהמה, וכאשר הוא מתעורר בתשובה הוא יכול לתקן את האדם שבו על ידי שהוא מרומם את 'הבהמה' שבאדם. הוא לא  יקריב את עצמו, אלא את הבהמה שבו! איך? על ידי שהוא יביא קורבן בהמה, ויצייר בדעתו ובדמיונו, שמה שעושים לבהמה היו אמורים לעשות לו, זריקת  הדם הקרבת איברים ועוד,  הזכות היא שריחם הקב"ה על האדם ואיפשר לו להביא קורבן בהמה במקום האדם, וכך הוא מקריב את הבהמה ואת הבהמיות שבתוכו. זו הכפרה שהוא מכוון, כאילו הוא על המזבח (אור החיים הק')

עוד מפרש האור החיים הק', את הפסוק בתהלים (ל"ו – ז') "אדם ובהמה תושיע השם" על ידי הקורבן        האדם – הנשמה שבאדם, וגם הבהמה- הנפש הבהמית שבאדם, שניהם נצלים. על ידי הקורבן זוכה האדם ל'ישועה'. הקב"ה מושיע את החוטא על ידי שהוא מביא קורבן בהמה וכך הוא גם מקריב את הבהמה בתוכו.

הזוהר אומר (פרשת צו) שאדם שחטא, הוא ירד לדרגת בהמה והיה אמור להקריב את עצמו, אבל כשהאדם רוצה לחזור בתשובה הוא מביא קורבן בהמה וכך הוא לא מקריב את עצמו. אז האדם ניצל, אבל בהמה, מה היא חטאה? למה אותה אנו צריכים להקריב? אומר ה'ערבי נחל'  בשם האריז"ל כאשר אדם מביא קרבן לכפר ולתקן על מה שחטא מזמין לו הקב"ה בהמה שיש בה גלגול נשמה של רשע שחטא מעין אותו חטא שעשה האדם ולא עשה תשובה בחייו!! כלומר בהווה אדם חטא והוא צריך לעשות תשובה, הקב"ה מגלגל לו בהמה שיש בה גלגול נשמה של חטא שחטא האדם בעבר ולא שב בתשובה כעת האדם נמצא כגלגול נשמה באותה בהמה. על ידי שמביא קורבן ומתוודה על הקורבן ושב בתשובה אז יש תיקון גם לנשמה המגולגלת באותה בהמה.

בגמ' חולין (ה') כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" אמרו חז"ל, שיש לפרש 'מן הבהמה'- גם בני אדם שהם דומים לבהמה מקבלים מהם קרבנות, כלומר גם מפושעי ישראל ולמה? כדי שיחזרו בהן בתשובה. עד כאן פשט דברי הגמרא.

בדרך הרעיון אומר ה'ערבי נחל' הסבר נפלא:  מן בהמה מביאים קורבן, למה ? כדי שישובו בתשובה פושעי ישראל. איזה פושעי ישראל? אלה שבדור הקודם הם חטאו ומתו בלי לחזור בתשובה! וכך הוא מוסיף פירוש בלשון הגמ' 'מקבלים קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה'. – מפושעי ישראל שנתגלגלו בתוך הבהמה מקבלים קורבנות- מהם עצמם, שהם התגלגלו בתוך הבהמה. ולמה? כדי שיהיה להם תיקון. אז התיקון של האדם החוטא בהווה הוא על ידי קורבן, ולמה לקחת קורבן, מה אשמה הבהמה? התשובה היא שגם היא 'גלגול נשמה' של חוטא אחר שלא שב בתשובה בעבר שלו וכעת זה הזמן שלו לשוב בתשובה.

לפי זה אפשר להבין, נח לא הביא קורבנות לפני המבול, מדוע? כי לא עלה בידו שאפשר לשוב בתשובה, הוא חשב כמו שכתוב בנבואה, "הנפש החוטאת היא תמות". אבל על ידי המבול הגיע נח לתובנה חדשה, שיש תקווה ויש תיקון האדם כן יכול לחזור בתשובה!

אומר החת"ס  (פרשת נח) נח ניצל מהמבול על ידי שהיה סגור בתיבה שנה עם הבהמות, אבל מצד שני למרות שהוא ניצל הוא היה 'בבית כלא' עם חיות ובהמות וזה היה כמו עונש, הוא היה שנה כמו שכתוב בגמ' 'משפט רשעים בגיהנום שנה' ובמדרש כתוב שהיה י"ב חודשים בתיבה ולא ראה שינה לא בלילה ולא ביום, כי הוא היה עוסק בלזון את הבריות. נח הכניס לתיבה רק את שורשי המינים, שמהם נולדו מאוחר יותר כל סוגי הזנים שיש כיום בטבע (וריאציות בין המינים היא לא אבולוציה, אלא רק וריאציות גנטיות בתוך המשפחה).

הרד"ל (רבי דוד לוריא) שהיה פה שלישי של הגאון מוילנא, תלמיד של רמ"מ משקלאוו, היה חי לפני 200 שנה. הוא מפרש שנח הכניס לתיבה את "שורשי המינים", כלומר אבות בעלי החיים, ואלו השתנו והתרבו למינים רבים ומגוונים רק לאחר יציאתם מהתיבה והתפזרותם ברחבי העולם. הרד"ל על ספר "פרקי דרבי אליעזר" (פרק כ"ג, דף נ"ה): 'הרבה מינים שאנו רואים לפנינו נפרדים ומשונים למיניהם, מעיקרן נבראו ונכנסו במין אחד… ואחר כך לפי משכנם בארצותם ומאכלם ומקריהן נפרדו ונשתנו לעוד מינים רבים, וכמו אווז ואווז הבר שמובא בבא קמא (דף נ"ה, עמוד א'), ושור ושור הבר, ואל תתמה, שהרי אדם יחידי נברא בעולם, ואנו מוצאים כעת על פני תבל ארצה משונים במיניהם, לבנים, שחורים ואדומים… הקב"ה ציווה לנח לקחת אותם המינים הראשיים, שגלוי וידוע שמשורשיהם יהיו כל סוגי הבע"ח שאנו מכירים כעת'.

נח הוצרך להכניס לתיבה רק את "שורשי המינים", נח לא היה צריך להכניס לתיבה את כל סוגי הכלבים, אלא רק סוג אחד. הוא לא היה צריך להכניס לתיבה מיליוני סוגי פרפרים אלא רק סוג אחד, ונאמר בתורה שה' שלח את בעלי החיים לתיבה בהכוונה אלוקית, ונח רק היה צריך לאסוף אותם, והם היו ממושמעים אליו (בראשית, פרק ז' ח'): "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ומן העוף וכל אשר רומש על האדמה, שנים שנים באו אל נח אל התיבה, זכר ונקבה, כאשר ציווה א-לוהים את נח" נח לא דאג לעולם אלא לעצמו ולמי שבתיבה אמר הקב"ה לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה!

כותב החת"ס, נח היה צדיק עם אנשי דורו שהתנהג עמהם באהבה ורעות, ולא הוכיחם על רוע מעשיהם. הוא היה צדיק, נחמד ונעים ואמר לכולם מה שהם רוצים לשמוע ולא מה שהם צריכים לשמוע. הוא לא רצה להסתכסך, לריב ולהתקוטט עם אנשי הרשע… להגיד להם שהם נחמדים, זו לא בעיה, אבל לומר להם לעשות שינוי, ואז להיכנס אתם לוויכוחים, מזה הוא חשש.

עוד אומר האלשיך הק' (בראשית ו' י"ד) למה היה נח תקוע בתיבה שנה? בגלל שהוא לא רצה לעורר את האנשים לשינוי לתשובה לכן הוא נענש שנה להיות בודד… ובשנה הזו הוא לא בודד ונח, אלא בודד וחייב להחיות את הבהמות. החוטאים בדור המבול הם היו בבחינת 'בהמה' שהרי החוטא הוא בבחינת בהמה, ונח לא הציל אותם. ולכן הוא נשאר 'תקוע' עם בהמות בתיבה. נח היה צדיק אבל הוא לא 'הציל' את הבהמות בדור…ולכן הם נהרגו והוא נשאר עם הבהמות בתיבה.

אמרו חז"ל בגמרא סנהדרין 'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'. נח יכל לעשות מבהמות בנ"א, אבל הוא לא עשה כך. וכתוב בספר 'משך חכמה' (ט' כ'): נח בחר להתנתק משכניו כדי לא ללמוד ממעשיהם הרעים. בתחילת הפרשה הוא מתואר כ"צדיק תמים", ובסוף הפרשה נאמר: "ויחל נח איש האדמה וייטע כרם"-בסוף ימיו הוא מתואר כעובד אדמה. אצל משה רבנו אנו מוצאים את ההיפך הגמור: בתחילת דרכו הוא מתואר כ"איש מצרי" ואילו ביום האחרון לחייו נאמר הכינוי הנעלה שמובא אי פעם לגבי האדם: "איש האלוקים".

כאשר אדם לוקח אחריות, עוסק בנתינה… הוא מגלה בעצמו כוחות שהוא לא הכיר, מי שעוסק בצרכי צבור מתעלה.

נח התבודד ולא הוכיח את בני דורו ואחרי שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה. משה רבנו נקרא איש מצרי- שהוכרח לצאת לגלות הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת מצרי ובסוף נקרא 'איש אלקים' שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג .אז נח נענש, אמנם מצד אחד הצילו אותו הקב"ה מהמבול על ידי שסגר אותו בתיבה עם בהמות וחיות אבל על שלא הוכיח את בני דורו נשאר 'תקוע' עם בהמות.

היות ולא קירב את בני דורו לעשות מהם 'בני אדם' לכן היה בתיבה והסתובב יומם ולילה עם בהמות וחיות.

לפי זה אפשר להבין נפלא, אחרי שנח יצא מהתיבה הוא למד את נושא הקורבנות. אחרי שהוא נסגר שנה בתוך התיבה עם בהמות וחיות כעונש על שלא הוכיח את בני דורו, אז התגלה הרעיון של האור החיים הק' שהאדם לא יקריב את עצמו אלא את הבהמה שבו על ידי קורבן בהמה! כאשר הקריב נח את הקרבנות לה' השריש לתרבות האנושית, שיש תקווה! שידעו שבשעת החטא החוטא הוא לא בגדר אדם אלא בגדר בהמה, וזו לא חזות הכל, זה לא כל האדם, האדם הוא גם אדם!! אמנם הבהמה השתלטה עליו אבל הוא יכול להחזיר את 'האדם' שבו.

ולכן אמר הקב"ה לא אוסיף עוד לקלל את העולם במבול, למה? כי היצר הרע של האדם, הלב והמחשבות שלו, הם רעים- "יצר לב האדם רע מנעוריו"  אבל זה לא 'כל האדם' אלא רק חלק מסוים באדם,בנעוריו- כאשר היצר הרע עדיין בוער בקרבו הוא עדיין לא 'אדם' בשל, הוא צעיר, תוסס, חם הוא עדיין בהמה…

לפני המבול נח לא גילה בעולם את מושג התשובה, אז צריכים להחריב את העולם, אחרי המבול גילה נח את מושג הקורבן והתשובה, אז יש תקווה!לפני המבול אנשים חטאו והפכו את זה לערך, הם הצדיקו את המעשים שלהם, הרוע הוא אידיאל, אז אין תשובה!

ואחרי המבול, עדיין יש יצה"ר אבל גם יש אדם שיכול לחזור בתשובה.

אם כך, יש תקווה להכריע לנצח ולכבוש את הרוע שיש בעולם.

אחרי המבול התגלה שיש תשובה, יש תיקון… אפשר להקריב קרבן לה' מן הבהמה על שחטאו בהיותם בבחינת רשעים אבל מלאים חרטה, אם כך יש תקווה לשינוי, לשיפור, לשדרוג… ולכן לא אביא עוד מבול, כי נח גילה את עניין הקורבן, התשובה, התקווה… ובני אדם גילו שהם יותר מאשר הבהמה שבהם. הם גם אדם עם נשמה, ערכים, מטרות, חזון, תקווה וקשר נצחי לרוחניות.