1.
המבול מופיע כסיפור מרכזי בפרשת השבוע, פרשת נח, אך למעשה כבר בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בראשית, אנו מקבלים הקדמה קצרה. הקב"ה מעביר ביקורת קשה על בני האדם: "רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת ליבו רק רע כל היום, וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" – והמסקנה היא – "ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" – חורבן שכמותו לא היה ולא יהיה, והסיבה כאמור – "כי נחמתי כי עשיתים".
נראה שאנחנו לא כל-כך מזדהים עם אנשי דור המבול, ובהתאם איננו מזועזעים ממה שקרה להם. אנחנו מתחברים יותר לפסוק האופטימי שבא לאחר כל דברי הביקורת ומרגישים בנוח עם המשפט שסוגר את הפרשה: "ונח מצא חן בעיני ד' ".
עוד באתר:
נדמה שכל אחד מאיתנו בטוח, הלוואי בצדק, ש"אילו היה שם בוודאי היה נגאל". לכן האירוע הטרגי מבחינתנו הוא יותר העונש שקיבל נח עצמו מפני שאיחר מלהביא לאריה את האוכל בזמן.
תתארו לכם: העולם בחוץ נמחק במבול. חושך. סערה. ובתוך התיבה – נח וילדיו אמורים להשתלט על מגוון עצום של חיות ובהמות, לכלכל ולזון אותן, כל יצור במזון הייחודי לו, בכמות המספיקה ובזמן המתאים. והנה נח מאחר פעם אחת, ברגע אחד, והתוצאה – צליעה. לנצח.
נח יוצא מהתיבה אחרי שנה שלמה שבה האכיל את כל החיות, כל אחת בדיוק מופתי. שנה של אחריות אדירה על כל הבריאה. ובסוף – הוא צולע. למה? כי פעם אחת, רק פעם אחת, הוא איחר להאכיל את האריה.
זה לא נשמע קצת מוגזם? מה כבר קרה?! וכי כל האריות בטבע אוכלים בדיוק בזמן? האם לא מגיע לנח קצת יותר סלחנות?
2.
התשובה מטלטלת: האריה בתיבה לא היה סתם אריה. הוא היה האריה היחיד בעולם. האריה שממנו יצאו כל האריות שיהיו אי פעם. ברגע הזה, באותה דקה של איחור, נקבע משהו בסיסי, עמוק, ומהותי בטבע של כל האריות לדורות.
כל פעולה בתיבה לא הייתה סתם פעולה – היא הייתה תבנית יסוד לכל הדורות.
אדרבה, זהו התיאור המדויק: העולם בחוץ נמחק במבול. חושך. סערה. ובתוך התיבה – מתעצב מחדש הטבע של כל היצורים.
כל רגע הוא קריטי, כל פעולה היא גורלית, כל החלטה משפיעה לדורות. ברגע הזה, כשהאריה לא מקבל את מזונו בזמן, משהו נחלש בשרירים שלו, משהו נפגע בעוצמה שלו, משהו משתנה בקוד הגנטי שיעבור הלאה.
בשעה שנח מאחר להאכיל את האריה, הוא לא רק מדלג על ארוחה אחת, הוא משפיע על החוסן הפיזי של כל האריות שיהיו. בהתמהמהות שלו הוא עלול היה לפגוע בעוצמה הטבעית שלהם ולמנוע מהם את קיום ייעודם: סמל הגבורה והעוצמה.
וכאן מתגלה משהו עמוק שנוגע לכל אחד מאיתנו: לא פעם בחיים אנו נדרשים למלא תפקיד של "נח" – של מישהו שאחראי על יצירת דפוסים חדשים: למשל, אם אתה הורה שמגדל ילד, האם אתה יודע איזו תכונה נקבעת עכשיו? איזה דפוס מתעצב ברגע זה? איזה הרגל יעבור הלאה לדורות? לכן הקב"ה היה כל כך "מחמיר" עם נח: לא בגלל האיחור עצמו, לא בגלל הכאב של האריה, אלא בגלל ההשלכות לדורות.
אז בפעם הבאה שאנחנו חושבים "טוב, זה רק הפעם…" עלינו לזכור את האריה של נח ואת הצליעה שמספרת: ברגעים של יצירה והתחלה אין דבר כזה "רק הפעם", כי "רק הפעם" שלך יכולה להיות ה"תמיד" של מישהו אחר.
3.
הנה, עם סיום חגי תשרי, בשבוע הקצר הזה שבין שמחת תורה לבין הזמן שבו חוזרים בני התורה לספסל הלימודים, התבשרנו על נפילתם של רבים וטובים מחיילינו בשדה הקרב. המספרים שכמותם לא ראינו במשך כל חודשי הלחימה הארוכים מעידים בבירור עד כמה משפיע כוח התורה בהגנת עם ישראל, והדבר מחייב את כולנו – כל רגע הוא קריטי, כל קול תורה משנה סדרי עולם.
