בעוד שעות מספר, יידע העולם האם בחדר הסגלגל שבבית הלבן יישב הנשיא לשעבר אהוב ואוהב היהודים דונלד טראמפ, או קאמלה האריס הדמוקרטית, שקצת פחות מתחברת לרעיון הכבשים והחלילים במאחזי יהודה ושומרון.
בזמן שגם כאן בארץ כוססים ציפורניים לקראת תוצאות האמת, ומחשש שמשהו לא טוב יקרה, נזכרתי בסיפור קטן מימי בחרותי באחת הישיבות אליהן הגעתי ל"חיזוק", הקשור קצת לתקופה.
ישראל קראו לו. הוא לא היה מה'שפיצים' של הישיבה, אפילו הרבה פחות מכך. איכשהו מצאנו את עצמנו, אני והוא, חברותא בסדר שלישי. ניצול הזמן ל"לימוד", לא היה אחד התחביבים האהובים עליו, אך לדבר ולהתווכח – אהב גם אהב. רוב הזמן היו דיבורים ופטפוטים, גם באשמתי כמובן.
עוד באתר:
היה זה בתקופת הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2016. המתמודדים: דונלד טראמפ מול הילרי קלינטון. אני זוכר את הטראמפיזם שאחז בו. הוא היה מעריץ נלהב. הקירות בחדרו כמעט וכרעו מנטל המדבקות, הסלוגנים וגזרי העיתונים מהקמפיין של המועמד הצבעוני דונלד ג'יי טראמפ.
אני, חובב פוליטיקה מקומית, לא גיליתי עניין רב בחגיגה הדמוקרטית שבתפוח הגדול, אך מול המועמד הססגוני לא יכולתי להישאר אדיש. גלשתי לוויכוחים והתכתשויות על איך כמה מתי ואולי דווקא הקשיש האנטישמי ברני סנדרס הוא-הוא המועמד הטוב ביותר ליהודים.
אתם בטח מכירים את ה'מבינים' שיודעים להסביר מהו בדיוק אלקטור וכמה כאלו צריך בכדי לנצח את הבחירות. הם ידעו גם להסביר מדוע על מדינת מיסיסיפי ייפול או יקום דבר. ומה יקרה עם המדינות המתנדנדות וכו'.
ליל תוצאות הבחירות. אני מחוץ לחדר שלי, באוויר הפתוח (הישיבה בנויה מקראוונים), עם סיגריה אחרונה לפני השינה. בזווית העין אני רואה את מיודענו ישראל סוחב כסאות מפה לשם, אריזת ענק עם גרעינים שחורים שיכולה לפרנס שבת חתן חרדית ממוצעת, ושקית שחורה שלא הצליחה לעמעם את רעש בקבוקי הבירה מתנגשים אלו באלו…
ארבע לפנות בוקר, שקט דממה ברחבי הקמפוס. לא היה בחור אחד בישיבה שלא התעורר לקול שאגות וצרחות השמחה של קבוצת אוהדי טראמפ המושבעים. טראמפ לקח את הבחירות, כך מסתמן. ישראל, החברותא, עבר חדר חדר (בשעה הנ"ל, כן?), ומזג כוסיות של וודקה 'טראמפ' לכבוד הניצחון הגדול. לחיים.
סדר שלישי הגיע. ישראל ניגש אליי, מעורפל עדיין מהניצחון המהדהד, ואומר לי: "יודע מה? אני רוצה ללמוד. אבל ללמוד ברצף. אני באורות עכשיו". הסכמתי בשמחה.
שעה וחצי עברו וישראל בהלם. "אני לא מאמין! בחיים שלי לא למדתי דף גמרא ברצף, אני לא מאמין שעשיתי את זה!".
הוא ניגש הלום התרגשות אל ראש הישיבה (זצ"ל), שישב כמנהגו – בחליפה קצרה ללא עניבה – בספסל האחורי של בית המדרש, וסיפר לו שזה הרגע סיים ללמוד עם החברותא, תוך שעה וחצי, דף גמרא שלם.
סביר להניח שברוב הישיבות, היה זה מושא ללעג. שבחור יספר לראש הישיבה שמעולם לא למד דף גמרא ברצף ועכשיו הצליח? מן הסתם ראש ישיבה "רגיל" היה מסתכל עליו במבט חומל במקרה הטוב או מלגלג במקרה הפחות טוב, כאומר: 'מה אתה מספר לי דברים כאלו? מוטב שתתנפנף טרם אשקול את הישארותך בישיבה'.
לא ר' שמואל. ר' שמואל פרידמן זצ"ל היה קרוץ מחומר אחר.
ראש הישיבה, שידע טוב מאוד מיהו ישראל, סימן לי לבוא תוך שהוא מוודא שכולם סביב ישמעו אותו. "אתה באמת למדת איתו דף גמרא שלם עכשיו?", שאל תוך טפיחות שכם בלתי פוסקות לישראל.
אני, שהורגלתי בישיבה הקודמת בה למדתי לשיחות מהמשגיח על לימוד של 7/8/9 שעות ברציפות, הובכתי מעצם השאלה. הוא שאל שוב ושוב כולו התפלאות והתפעלות.
זהו. אין פאנץ'. קחו את זה לאן שאתם רוצים. אולי לשים לב לבחורים שצריכים גירוי שקצת יעניין אותם בשביל להתקרב יותר, אולי לעולם לא לזלזל באף מעשה טוב גם אם הוא לכאורה מגוחך.. בהצלחה.
רבי שמואל (יהודה גד) פרידמן זצ"ל היה ראש ישיבת בני ראם, בה למדתי כשנה בערך, במושב בני ראם בדרום. הוא נפטר בגיל 63 לאחר ייסורים קשים ומרים בט' בכסלו תש"פ. הותיר אחריו 16 ילדים ביולוגיים ואלפי תלמידים שראו בו אביהם לכל דבר ועניין.
