י"א בחשוון הוא יום ההילולא של רחל אמנו, והנה דברים שכותב על היום הזה הרב יהודה אפשטיין, יושב ראש אגודת קדושת ציון: "ביום פטירתה של רחל ימינו, ראוי להביא סיפור מאלף על מקס נורדאו, סגנו של הרצל. במהלך נאומו של נורדאו בקונגרס הציוני הראשון הוא חזר שוב ושוב על המילים 'ושבו בנים לגבולם'. דבריו עוררו עניין, שכן נורדאו היה ידוע כמתבולל, הרחוק מאוד משמירת תורה ומצוות. כשנשאל על כך, מה פתאום הוא מצטט שוב ושוב את הפסוק הזה, הוא הסביר כך – את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי, אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים.
ומעשה שהיה כך היה, יש לי קליניקה לילדים בפריז, ונכנסה אליי אישה מהגרת מפולין, שביס לראשה, יחד עם ילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי לקליניקה. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה, והוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני שואל את אימו, שגם היא מאוד חלשה בשפה, והיא אומרת שהוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד בחיידר, זה בית ספר ליהודים.
נזפתי בה קשות, כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, הפליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? אחרי ששאלתי אותו מה הוא לומד בחיידר הזה, ונזפתי בו שהוא לא לומד את שפת הלאום כאן, השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, הוא אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחיידר. ובכן, יעקב, הוא אומר, על ערש דווי, והוא מזמין את יוסף, משביע אותו ומתחנן בפניו, אל נא תקברני במצרים, אלא במערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה, וממשיך יעקב, ומספר ליוסף, ואני בבואי מפדן, מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם.
עוד באתר:
מה פתאום, דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש״י, ואת כל זה אומר הילד הזה למקס נורדאו, יעקב הרגיש צורך להתנצל בפני יוסף ולומר לו, אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכי ממצרים לחברון, אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך רחל את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד אל בית לחם, אפילו העירה לבית לחם לא הכנסתי אותה, קברתי אותה בדרך, אבל לא באשמתי ולא רשלנות הייתה זו, ריבונו של עולם רצה כך, הוא ידע שרב המרצחים נבוכדנצר, עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, בחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה, ונהי בכי תמרורים משם, רחל מבכה על בניה, ואלוקים יענה לה, רחל, מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקווה לאחריתך, נאום השם, ושבו בנים לגבולם.
אני, מספר דוקטור מקס נורדאו, לא ידעתי את נפשי, הסבתי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד בין השמונה לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי, מקס, הלא תבוש והלא תיכלם, אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל עם תוארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו, כלום, ופה ילד, חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו אתמול שלשום הכל חי לנגד עיניו. מחיתי את דמעותיי מלחיי לפני שהסבתי את פניי אליהם, ואמרתי בליבי 'עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר'. בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה, כך מספר נורדאו, 'מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, מי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה, על החתום דוקטור תיאודור הרצל', ומיד נעניתי.
כותב הרב יהודה אפשטיין שמביא את הסיפור הזה, שגם הציונות החילונית ביותר, אין לה קיום בלי בסיס התורה, ושגם ילד חרדי, שאין לו מושג בציונות, בעצם מהותו מגלם את שיבת ישראל לארצו. ויותר מכל, לומדים מכאן, שהשיבה לארצנו היא כורח ההיסטוריה, והשם מסובב נסיבות על מנת שהדבר יתגשם בדרכיו הנשגבות מבינת אנוש. אז מקס נורדאו יכול להמשיך ולהתכחש לתורה ולמצוות, אבל בורא עולם לא יתכחש להבטחתו לעמו, ושבו בנים לגבולם. ולאחר מכן רואים כיצד הם שבים למורשתם, לתורתם, לברית שכרתו עם בורא עולם, בדרך לגאולת עולמים.
האזינו לדברים המלאים, מתוך התכונית 'התעוררות' בקול חי, בהגשת ידידיה מאיר:
