חוסר יכולתה של ממשלת ישראל לקרוא לגל הטרור האחרון בשמו, או בשם בכלל, איננה מקרית. קריאה בשם היא נתינת משמעות; הגדרת האדם מהי בעיניו תכליתו של האובייקט ומה הוא רוצה בו. אבל לממשלת ישראל יש רק רצון אחד הקשור בגל הטרור הזה – שיחלוף. אין לה צל של מושג מה לחפוץ בו, כיצד להפוך אותו למנוף להגשמת מטרותינו, או איך בכלל להתמודד עמו.
יש המציעים לקרוא לגל הטרור "אינתיפדה שלישית", אבל תהיה זו טעות חמורה. אם נקבל את הגדרת האויב למאבק ונותיר לו לקבוע את מהותו ואת מטרותיו, תהיה זו תבוסה מלכתחילה. זוהי הודאה שמבחינתנו הוא מיותר וחסר פשר, שאיננו מבינים את הרקע שלו, את סיבותיו ואת משמעותו, ושקורבנותיו הם קורבנות שווא.
השם המתנוסס על מצחם של גלי הטרור ההולכים ומתעצמים, הולכים ונעשים תכופים – ובכללם גל הטרור הנוכחי – חייב להיות ברור ונהיר לכולנו: מלחמת היום השביעי. זו משמעותם האמיתית.
עוד באתר:
גלי הטרור הערבי אינם מקריים – הם שיעור בהיסטוריה, ועל שיעורים בהיסטוריה עמים משלמים מחיר. מכיוון שלא הבנו דרך הראש, אנחנו לומדים דרך הרגליים.
החטא הקדמון שלנו הוא חוסר יכולתה של החברה הישראלית להכיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת מלחמת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. הוואקום שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת הלאומיות הפלשתינית ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. זה הכלל: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו.
היום, נוכח המציאות שיצרנו במו ידינו, הגיע הזמן להכיר שיש צורך לסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד: זו מלחמת היום השביעי.
שלוש תובנות עיקריות למד הציבור הישראלי, רובו לפחות, מארבעים השנים האחרונות: הראשונה היא שחלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית הן בבחינת התאבדות לאומית. שנית, הערבים אינם רוצים מדינה משלהם – הם רוצים את המדינה שלנו. שלישית, מה שמניע את הטרור הערבי איננו הייאוש אלא התקווה.
התגובה הישראלית למתקפת הטרור הערבית חייבת להיות קודם כל ובעיקרה מדינית, לא צבאית. היא אמורה להבהיר שלמדנו את הלקח ושאנו נחושים לתקן את הטעות מיסודה. התגובה חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית – לפחות על פי תוכנית המינימום של נפתלי בנט, שטחי C תחילה – כצעד של הכרעה ישראלית היסטורית. רק צעד כזה יבהיר לערבים ולעולם כולו שעם ישראל נחוש בהחלטתו שלא תקום מדינה פלשתינית – תנאי הכרחי לחיסול האשליות, היומרות ותקוות השווא, שהם הם הביצה ממנה ניזון הטרור.
הזרוע הצבאית של התגובה אמורה להיות משנית בלבד. היא אמורה להשלים את הזרוע המדינית, לתמוך בה ולהבטיח אותה – גיוס כל הכוחות ובעיקר כל הנחישות לחיסול כל ניסיון ערבי לפגוע בריבונותנו.
יהיה קשה כמובן; יהיו לנו קורבנות. אבל הפעם הם לא יהיו קורבנות חסרי פשר של עוד "סבב" צבאי חסר מוצא תכלית ומשמעות; הפעם תהיה זו מלחמת הכרעה – מלחמה יזומה, מושכלת, מפוכחת, בעלת מטרות מוגדרות ואופק מדיני ברור.
כעת הוא הזמן. העולם הערבי עסוק בבעיותיו ומנוטרל. הוא, העולם בכלל, וגם רוב האוכלוסין הערביים ביהודה והשומרון, יגיבו בתחילה באופן המתבקש: גינויים, חרמות, לחץ מדיני וכדומה; אבל כשגמרו הטקסים השגרתיים, לפחות בסתר ליבם, כולם יודו לנו על שהכרענו.
יהיו כמובן מי שימשיכו בטרור ואף יחרפוהו. אלה – מרמת נשיאת דגלים וכרזות, זריקת אבנים וצפונה – אחת דינם: גרוש. בצד השני של גבולנו ברמת הגולן לא נמצאת היום ריבונות מוכחת ואין שום בעיה לארגן לשם מערך הסעות. אל דאגה, הוא לא אמור להיות נרחב מידי; מאה-מאתיים מגורשים והעסק יירגע.
כולם, ובראשם רוב האוכלוסין הערביים ביהודה והשומרון, יודו לנו בסופו של יום על שהואלנו סוף סוף להיות לאנשים, על שפתרנו סוף סוף את העולם מ"הבעיה הפלשתינית".
