פרשת הדלפת המסמכים המסווגים לעיתון הגרמני ״בילד״, הציתה מחדש את המאבק הציבורי סביב מערכת אכיפת החוק בישראל.
נדמה כי מחול השדים המתרחש הוא לא רק מתקפה משפטית על סביבתו הקרובה של נתניהו, אלא חלק מתהליך רחב שמטרתו לערער את מנהיגותו באמצעים לא דמוקרטיים.
מעצרו של אלי פלדשטיין, לשעבר דובר במשרד ראש הממשלה, והחשדות שהדליף מסמכים מסווגים ל'בילד' הגרמני, מעוררים תמיהה. העובדה שהחקירה נחשפת עם נרטיב של ״סכנה ביטחונית חמורה״ מעמידה סימן שאלה: אם המידע אכן היה כה מסוכן, מדוע לקח זמן רב כל כך לחשוף את הפרשה? האם מדובר במחדל של גורמי הביטחון שלא זיהו בזמן את ההדלפה, או שמא חשיפת הפרשה בעיתוי הנוכחי נועדה לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות לביטחון המדינה?
עוד באתר:
בנוסף, אין להתעלם ממעצרם של גורמים נוספים, בהם אנשי מערכת הביטחון, ומהאופן שבו המידע הודלף לתקשורת טרם הוכח דבר בבית המשפט. האם באמת מדובר באיום ביטחוני כה חמור, או שמא מדובר במהלך שנועד לפגוע בתדמית סביבתו של נתניהו ולהוסיף ללחץ הציבורי נגדו?
כמי שעבד בצמוד לסביבתו הקרובה של נתניהו, אני יכול להעיד על המקצועיות והזהירות שהנהיג בעבודתו. הניסיון לקשור את הדלפת המסמכים אליו באופן עקיף – רק משום שמדובר במי שהיה בסביבתו – אינו אלא ניסיון נוסף להעמיס עליו תיקים מדומים.
גם אם פלדשטיין אכן הדליף מידע (מה שעדיין לא הוכח), אין בכך להעיד דבר על מעורבותו של נתניהו. אך המציאות הישראלית לימדה אותנו שנרטיב התקשורת קודם לעובדות, ושופטים לפני שהראיות מגיעות לבית המשפט.
למרבה הצער, המקרה הזה לא עומד לבד. הוא משתלב במגמה רחבה של שימוש במעצרים פומביים והדלפות תקשורתיות ככלי לפגיעה פוליטית. במקרה שבו אנשי ביטחון, יועצים, ואנשי תקשורת מזוהים עם ראש הממשלה מוצאים עצמם בלב פרשיות מתוקשרות – לעיתים על בסיס ראיות קלושות – מתעורר החשש שמערכת אכיפת החוק משמשת כלי פוליטי במסווה של צדק.
פרשת ההדלפה, עם כל חומרתה לכאורה, חייבת להיבחן במשקפיים אובייקטיביות ולא מניפולטיביות. הציבור הישראלי צריך לדרוש תשובות ברורות: מהן הראיות? כיצד נוהלו המעצרים? האם החקירה התנהלה תוך שמירה על עקרונות הצדק? והאם היה צורך שרעולי פנים יפרצו בחמש בבוקר לביתו של קצין מילואים עם נשקים שלופים? מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, חייבת להבטיח שמערכות החוק פועלות באובייקטיביות מוחלטת, ללא הטיות פוליטיות.
סמיכות הזמנים בין פיטוריו של יואב גלנט, שהבשילו לאורך מספר שבועות ויצאו לפועל ב-5 בנובמבר, לבין מעצרו של אלי פלדשטיין ב-3 בנובמבר, מעלה תהיות מטרידות. בהתחשב בכך שמשרד הביטחון והמשרד לביטחון לאומי מוחזקים בידי הליכוד ואיתמר בן גביר, נותר רק השב״כ כגוף חקירתי שמסוגל להוביל חקירה ״בלתי תלויה״ (אירוני ככל שזה נשמע) נגד ראש הממשלה.
מעצר ברוטלי של אנשי סודו הקרובים ביותר של נתניהו, המתבצע על ידי גוף הכפוף ישירות לו, משדר מסר חזק ומאיים לכל מי שמכהן כשר בממשלתו של נתניהו, ובמיוחד לנתניהו עצמו. המסר ברור: כל עוד החקירה מתנהלת, מומלץ להיזהר מהתנגשות עם ראשי השב״כ וצה״ל, במיוחד סביב הביקורת על תפקודם ב-7 באוקטובר.
נראה כי מעבר לחקירה עצמה, יש כאן איתות ברור לכל מי שמכהן בממשלה, ובפרט למי שייכנס לנעליו של גלנט. מינויו של ישראל כ"ץ לתפקיד הבטיח תקווה להתנהלות נוקשה ועצמאית יותר, אך ימים ספורים לאחר מינויו, חתם כ״ץ על גיוס 7,000 אברכים – החלטה שעמדה בניגוד מוחלט לציפיות ממנו. האם מדובר בהתיישרות עם מערכת הביטחון, או שמא בהשפעה של הפחד שמשרה החקירה נגד נתניהו ומעצר ברוטלי של סביבתו?
בספרי, ״ללא גלימה״ ראיינתי את נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש, שהביעה את חששותיה מכוחו הרב של השב״כ. ביניש ציינה כי ״הכוח של השב״כ מפחיד״, והדגישה את הצורך בפיקוח ובקרה על פעולותיו.
הערותיה של ביניש משקפות את החשש מפני ניצול לרעה של סמכויות הביטחון, במיוחד כאשר מדובר במעצרים וחקירות של אנשי ציבור. הכוח הרב המופקד בידי גופי הביטחון מחייב איזונים ובלמים, כדי למנוע פגיעה בזכויות הפרט ובדמוקרטיה.
בהתייחס להתבטאויותיה של דורית ביניש על הפחד מכוחו של השב״כ, יש מקום להיזכר באירוניה הנסתרת. כפרקליטת המדינה, ביניש הייתה מעורבת בפרשת אבישי רביב – סוכן שב״כ שפעולותיו האלימות והפרובוקטיביות זכו לחסינות תחת חסות הפרקליטות, ללא ידיעת היועץ המשפטי לממשלה דאז. פעולות אלו, שהסעירו את המדינה ונועדו לשרת אג׳נדות פוליטיות, הובילו לביקורת קשה על מעורבות השב״כ בתהליכים פוליטיים.
במדינה דמוקרטית, זכויות החשודים מהוות עקרונות יסוד המבטיחים הליך משפטי הוגן ומניעת עוולות. בין הזכויות המרכזיות נמנות הזכות להיוועץ בעורך דין, זכות השתיקה והזכות להליך הוגן.
עם זאת, בפרשות מתוקשרות זכויות אלו נרמסות. מעצרים פומביים, הדלפות מגמתיות לתקשורת ושלילת הזכות להיוועץ בעורך דין, כפי שקרה במקרה של פלדשטיין, שנמנע ממנו לפגוש את עורך דינו במשך 18 ימים, מעוררים חשש לפגיעה בזכויות יסוד. יש לזכור כי גם במקרים חמורים, יש להקפיד על שמירת זכויות החשודים, אחרת אנו מדרדרים למדרון חלקלק של עוולות משפטיות.
לסיום חשוב להדגיש שבנימין נתניהו אינו מעל החוק – אך גם לא מתחתיו. כל עוד אנו עדים לשימוש ציני במעצרים, הדלפות ונרטיבים תקשורתיים לצורך פגיעה בסביבתו, הדמוקרטיה שלנו נמצאת בסכנה. הגיע הזמן לדרוש מערכת משפטית שממוקדת בחקר האמת, ולא ביצירת כותרות.
