כבר כמה ימים אני תפוס במחשבות ממאורע שראיתי ותפס את נפשי. לפני כמה ימים השתתפתי בחופה מיוחדת במינה, החתן והכלה - ממשפחות טובות ויראות שמים, החתן עושה מאמצים להתקדם ולהתחזק, אבל הוא כבר כמה שנים לא בחור ישיבה אלא עובד לפרנסתו.
ככל הנראה, החתן הינו בחור חברותי, כך שמטבע הדברים, מסביב לחופה עמדו עשרות בחורים, חבריו של החתן, בחורים טובים ונהדרים, אבל לא בחורי ישיבה. המראה, הסגיר את המעורבות והריקוד על שתי החתונות של רבים מהמשתתפים.
לפני החופה, לחתן היה חשוב שתהיה הרבה מוזיקה, שינגנו הרבה ניגונים, ולא יסתפקו בניגון ה'ארבע בבות', או בניגון ה'קה אכסוף' שמנגנים ברוב הקהילות. אלא שהתזמורת תשיר הרבה ניגונים ותעורר את הציבור.
עוד באתר:
בדרך כלל, מביאים את החתן והכלה ומתחילים את החופה, אבל כאן ניגנו במשך 20 דקות - חצי שעה, ניגונים מכל הקהילות, חסידים וליטאים, ניגונים מעוררים ומרגשים. ואני מסתכל על הבחורים, מניחים את הידיים אחד על השני ומנגנים ברגש, וזה מחזה שהפליא אותי.
חשבתי על זה, שה'גם וגם' הזה, זה מה שמאפיין את הדור שלנו. מצד אחד, באופן כללי, אצל אנשים כערכנו אין קדושי עולם, כאלו שהיו בדורות הקודמים, פרושים שמתפללים במשך 10 שעות, ומצד שני יש הרבה יותר תורה מאשר מה שהיה פעם. בדורות קודמים רק ילד אחד ממשפחה למד בישיבה, והיום כולם זוכים לכך.
על מהותו של הדור שלנו - דור ה'עקבתא דמשיחא' - בשיעור המלא שבתחילת הכתבה.
