קלצקין סופד: חבל על דאבדין ולא משתכחין

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה.

אספר קצת על הכרותי עם הרה"צ רבי משה אהרן רייך זצ"ל, חדב"נ הגה"ק מפשעווארסק זיע"א, שנלב"ע בשב"ק העעל"ט.

כאשר הגעתי להתגורר באנטוורפן לאחר נישואיי, לא הכרתי איש וכירושלמי של כמה דורות היה קשה לי להסתגל למנטליות האירופית הפדנטית.

איש אחד היה שם והוא התאים את עצמו לכל אחד: ר' משה אהרן קראו לו, הוא היה חתנו של הרבי ר' יענקלה זצוק"ל והוא זה שהמשיך את המסורת של חמיו ר' יענקלה ושל חם חמיו הרבי ר' איציקל.

חמי שליט"א סיפר לי: הגעתי לראשונה לבקר באנטוורפן לפני כ-50 שנה, הרבי היה אז ר' איציקל מפשעווארסק זצוק"ל, נכנסתי לביהמ"ד המרכזי פשעווארסק לפנות בוקר והתיישבתי ללמוד לפני התפילה.

לפתע ניגש אלי יהודי לא צעיר ושואל אותי באידיש גליציאית, איך אתה אוהב את הקפה שלך, עם סוכר או סוכרזית? חם או פושר?

ומי אמר לכם שאני אוהב קפה? ביקשתי קפה? שאל חמי.

א' נייע מעשה, רטן האיש ההוא, הגיע אורח ורוצה להכתיב את המנהגים, תגיד מה תשתה ואביא לך.

לאחר מכן הבנתי שזה היה ר' יענקלה זצוק"ל.

את ההנהגה הזאת המשיך חתנו ר' משה אהרן ביתר שאת, אבל בלי החריפות הגליציאית, אדרבה, הוא היה הונגרי רך לב, מתרצה לכל אחד ועושה עצמו כאסקופה הנדרסת כדי לעשות טוב ליהודי, הוא היה הר' ישעיה'לה של אנטוורפן, כל דאגתו היתה, שכל יהודי שנכנס כשהוא רעב, יצא כשהוא שבע.

כל מי שהיה צריך לנסוע לאנטוורפן ולא ידע איכן יתאכסן והיכן יאכל? ידע כי יש כתובת וכל מה שעליו לעשות, זה לברר היכן גר ר' משה אהרן, ידוע באנטוורפן כי אפילו הגויים בתחנת הרכבת הלא רחוקה משם, כאשר יהודי הגיע ותהה היכן יפנה, היו עובדי התחנה הערלים, מראים לו היכן עליו ללכת ל'ראביי משה אהרן רייך'.

בחצי שנה הראשונה לאחר נישואיי, כאשר הכל היה זר לי, הוא היה לי כמו אח תומך ולמרות שראיתי שהיה כך לכל אחד, עדיין הרגשתי אותו כמו אח באופן אישי, משום שהוא לא היה עושה מעצמו כלום, זאת למרות שהוא התחיל אז לחתן ילדים ואני אברך צעיר בן 20.

ר' משה אהרן היה בעל מידות גדולות תרתי משמע, גם בהנהגה וגם במידת הבגדים, כשהתיידדתי איתו אמרתי לו פעם בדרך צחות כי בדרך כלל אני מרחם על אנשים בעלי מידות גדולות (בבגדים), אך אצלו זה כורח המציאות, משום שהלב שלו ענק מאוד וחייבים שטח עצום לאכסן אותו.

חמותי, שהיתה מאוד קרובה מאוד לרעייתו הרבנית ע"ה, ושהתה בבית הזה מדי יום כפי הצורך, סיפרה לי השבוע, שפעם אחת הוא לא הרגיש טוב וראתה אותו במצב רוח לא כל כך שמח וזה היה דבר נדיר, כי תמיד הוא היה פעיל ושמח. ממשיכה חמותי ומספרת: חשבתי מה אני יכולה לעשות? ועלה לי רעיון, אמרתי לו כי אני צריכה ביצים קשות. לא הספקתי לסיים את דבריי והוא חזר לחיים, קם מהספה וניגש למטבח לבשל לי מה שחסר לי וכל הדכדוך נעלם, ממש מזכיר את אשל אברהם אבינו, שבלי אורחים היה עצוב והפעילות המסייעת לבני אנוש נתן לו חיים.

באותם חודשים שהתגוררתי באנטוורפן, הייתי משוחח איתו מדי יום כמה פעמים, בוקר אחד, תוך כדי שהוא מסדר את הלחם על השולחנות לאורחים, סיפרתי לו ששמעתי על משפחה אחת שהבית שלהם עומד למכרז ע"י הבנק עקב אי עמידה בתשלומי המשכנתא.

תגיע לכאן בעוד שעתיים, כשהאורחים מסיימים לאכול ונלך ביחד לטפל בזה.

לאן נלך? שאלתי. 'צו די בערזע' (בורסת היהלומים).

לא חלמתי שזו תהיה תגובתו, ואמרתי לו שאני לא מכיר את האנשים שם, 'בעזהי"ת יהיה בסדר' הוא ענה, 'נעשה את ההשתדלות שלנו'.

שמחתי לראות את הבורסה מבפנים פעם אחת. הגעתי כעבור שעתיים, יצאנו יחד רגלית לבורסה, מרחק 10 דקות הליכה והוא ביקש מאחד היהלומנים שיאפשר לנו להיכנס למתחם הבורסה המאובטח וכך במשך מספר שעות הסתובבתי איתו מדלת לדלת איפה שהיה מזוזה (וברובם היה) ואסף סכום נאה כדי להעביר למשפחה הנזקקת הזו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין, יהיה זכרו ברוך והלואי ונלמד מדרכיו המיוחדים, לחשוב על הזולת ולעשות כל דאפשר להקל על בני האדם הסובבים.