בני הזוג רבים ומתווכחים; על מה בעצם הוויכוח?

נישואין, שלום בית זה איחוד של שני אנשים נפרדים, שני אנשים עם דעות שונות עם פרשנויות שונות

האיש חושב שכסף זה חושב מ 1 עד 10 ברמה 8 ולאישה זה חשוב ברמה 5

זה אומר שהבעל ישקיע יותר בעבודה מערכים אחרים, והאשה תחשוב שהוא משקיע בערך הכסף והעבודה יותר ממה שהוא צריך לעבוד, יש לשני בני הזוג דעות שונות צרכים שונים סולם ערכים שונה

לכל הזוגות יש פערים והבדלים בדעות, יש מחלוקות ויש כאלה שנראות מאיימות וקשות מאד.

פעמים שבני הזוג מרגישים תקועים, נבהלים הם נכנסים להישרדות הם נכנסים לחרדות וכאמצעי הגנה הם מתרחקים זמ"ז, וכאשר בני הזוג במחלוקת קשה, הם נכנסים למעגל של מריבות תחושות קשות ואז הם גם מרגישים שהם 'חודיים' בבעיות שלהם, רק להם ואצלם יש כאלה בעיות, זה לא קורה במקום אחר

רק עם האישה הזו יש לו בעיות כאלה במקום אחר לא יהיו לו בעיות כאלה.

גם אם הבעיה היא ייחודית בהרגשה, הם בהרבה מקרים רק בהרגשה כך, ולמה? כי הרבה זוגות מרגישים שהם מיוחדים בבעיות שלהם.

הם מרגישים שרק להם יש 'בעיות' כ"כ גדולות…

אבל האמת היא שבני הזוג פשוט לא יודעים איך להתווכח והם לא תמיד מכירים את ההבדל בין וויכוח שיש בו פתרון לוויכוח ללא פתרון.

ונסביר, הרבה זוגות מתווכחים על אותו נושא הרבה זמן, פעמים הם 4 שנים מתווכחים עדיין על אותו נושא.

הם מתווכחים על הכסף על ניהול ההוצאות וההכנסות הם מתווכחים על נושא חינוך ילדים הם מתווכחים על נושא העבודה של הבעל או של האשה הם מתווכחים על נושא האווירה בבית, מתווכחים על יעשה את המטלות של הבית, הם שנים מתווכחים על אותו נושא

איך בני הזוג מגיעים למצב של וויכוח שנים על אותו נושא?

איך זה קורה? התשובה היא לכל בני הזוג יש בעיות שהן פתירות ויש בעיות שאין להן פתרון, הבעיה היא כאשר מחפשים בני הזוג לפתור את הבעיות שאי אפשר לפתור אותן, לכל בני הזוג יש בעיות בלי פתרון!

וצריכים לדעת לחיות גם בלי פתרון. לא לכל בעיה יש את הפתרון.

בהרבה מקרים בני זוג מנפחים בעיות מחוץ לכל פרופורציה, הם מעצימים את הבעיה יותר ממה שהיא באמת.

בני זוג צריכים לדעת יש בעיות שאין להן פתרון, הבעל חוזר מהעבודה וממשיך לעסוק בענייני עבודה, האם זה טוב, אפשר שזה לא טוב, אבל אם ניסנו לשנות את זה יותר מדי פעמים ולא הצלחנו, זה בגלל שלא הצלחנו לשנות ואולי גם לא נצליח, כי ההרגל או אפילו ההתמכרות לעבודה זה עניין קשה וכבד עליו, זה יותר מדי קשה לו לשנות את ההרגל הזה, הוא גם לא ישנה את ההרגל, חבל להתאמץ לנסות לשנות הרגל אם בתקופה הזו זה בלתי פתיר בלתי ניתן לשינוי.

הבעל לא מסדר את הכלים אחריו אשתו לא מסודרת וכשהוא חוזר הביתה יש בלאגן בבית

יש נושאים שמדברים עליו ומגיעים לפתרון ויש נושאים שאין להם פתרון, למה? בגלל סיבות שאנו מבינים וסיבות שאנו לא מבינים אבל לכל זוג , לכל זוג יש בעיות שאי אפשר לפתור אותן, לא בטווח הקרוב

האשה חזרה בתשובה והבעל לא, זהו – זה המצב כעת השאלה היא רק איך חיים יחד, לא יותר

כי לא תמיד יש פתרון לבעיה ואם בני הזוג ייתעקשו לחפש פתרון לבעיה שאין לה פתרון, המצב יחמיר יותר

כמו שאדם מתבגר והוא מבין שיש כאבים כרונים, בברך בגב בירך כך יש בעיות כרוניות שאין להן פתרון.

כמו שאנו מבינים שיש בעיות כרוניות שהשאלה היא לא איך פותרים אותן אלא איך חיים אתן

כך בעניין השלום בית.

תמיד יהיו בעיות בלתי פתירות, תמיד, תמיד יהיה את המקרה שלבעל חשוב הסדר ולאשתו לא, או הפוך תמידי יהיה מי שיאמר אני חייב להשקיע הרבה בעבודה ואת השני זה לא מעניין כ"כ.

תמיד יהיו פערים שאי אפשר לגשר עליהם, הבעיה זה לא הפערים אלא הלחץ לפתור את כל הפערים.

כאשר בני הזוג מתבגרים, אם הם 'מסכימים לא להסכים'. הם מודים שיש בעיות שאין להם פתרון אז מגיעים למצב יעיל בריא ובוגר יותר

הם מזהים מהן הבעיות שיותר גורמות לזליגת אנרגיה הרבה יותר מאשר תוספת אנרגיה ואמון בקשר

נושאים שבני הזוג רבים עליהם פעם אחר פעם ולא מצליחים להשיג התקדמות

כל אחד מהם בעמדות שלו ולא מוכנים לזוז

הם מאבדים הרבה אנרגיה

הם אומרים לעצמם זה וויכוחים בלתי פתירים, לעולם לא נפתור את הבעיה הזו

השיחות על הבעיה הן ללא שום הומור בלי גמישות אלא כעס ותסכול גדול

בני הזוג משמיצים האחד את השני כשהם מדברים על אותו נושא כואב.

בני הזוג מתבצרים בעמדה שלהם, ואחרי המריבה הם מעצימים את ה'לבדיות' שלהם

כל אחד נעשה יותר ויותר בודד.

יש דרך להיחליץ מאותו מבוי סתום,  יש דרך להיחלץ מהוויכוח האין סופי

דבר ראשון לא להילחץ מלדבר על בעיות לא לפחד מלדבר על רגשות

עצם זה שהאשה או האיש יכולים לבטא את הבעיות שלהם, זה מוסיף מועיל ונותן תחושה של 'תקווה' אם אפשר לדבר על בעיות צרכים ורגשות זה אומר שהשני מתעניין בי זה אומר שהרגש שלי אפילו שהוא שלילי הוא חשוב בעיני הצד האחד

הידיעה הזו היא מעניקה תחושה של חשיבות אצל האדם 'הסובל' שקשה לו

אבל מצד שני צריכים לדעת איך לבטא רגשות, כי כאשר בני הזוג מבטאים רגשות באופן 'קשה' מידי הם מעליבים האחד את השני הם מזלזלים אחד בשני מה שגורם לשני בני הזוג כאב מצוקה וסבל

אם האשה מרגישה בודדה שהיא בבית הרבה זמן לבד, חשוב שתבטא את הבעיה שלה אבל לא שתאשים פעם אחר פעם את בעלה במצוקות ובכאב שלה

שכן תדבר על הבעיה, על הקושי, אבל בלי להאשים ועוד יותר, מי שלא מאשים זה מי שמוכן להודות שאין 'צודק או לא צודק' בבית…אלא יש גישות שונות שנראות הגיוניות לכל אחד מהשניים

הבעיה היא כאשר כל אחד מהשניים בטוח מידי בדעה שלו, שם זו הבעיה.

יכולה האשה לאמר לבעלה אתה נוהג מהר מדי זה שגעון אתה יכול לגרום לתאונה אתה ממש לא נורמאלי….זו גישה שמעוררת התנגדות והוא יאמר אני לא נוהג בצורה אגרסיבית אלא בצורה אסרטיבית והינה הם מתחילים לריב מריבות בלי סוף.

ויכולה האשה לאמר לבעלה, אני יודעת שאתה בשליטה ואתה מבין שאתה נוהג בצורה נכונה, אני מרגישה פחד אני מרגישה לחץ בבקשה תנהג יותר לאט

היא כן מבטאת את הפחד שלה, אבל לא בצורה מאשימה ומתקיפה.

 

היא מבטאת את הרגש שלה והיא גם מחפשת פתרון, כאשר היא מבטאת את הרגש בצורה כזו היא לא מעוררת התנגדות אצל בעלה.

חשוב שאדם ירגיש ויבין שהוא יכול להביע רגשות

אם ילד קטן מפחד מכלב, אם נאמר לו, אל תפחד, אל תהיה פחדן, זה שגורם לילד קושי

כי הוא לא יכול על ידי לחיצת כפתור לפתור את הבעיה הזו, וזה רק מלחיץ אותו יותר ויותר הוא לחוץ מה עושים כדי לא להרגיש פחד והוא נשאר יותר תקוע בבעיה, והוא בלחץ מזה שהוא מרגיש פחד ולא מצליח לפתור את הבעיה

ויש אפשרות אחרת שההורה אומר לילד, נכון זה מפחיד, זה לא נעים, ההורה מקבל את הרגש של הילד, הילד לומד שזה נורמאלי להרגיש פחד, ואז הילד לא נבהל מהפחד הוא לא לחוץ מהפחד הוא לא שיפוטי כלפיי הפחד שיש לו, הוא מוכן לקבל את הפחד, הוא לא נבהל מהפחד, הוא חווה הרגשה ואח"כ הוא בהדרגתיות מחפש איך לפתור את ההרגשה, הוא לעצמו אומר, זה לא כ"כ מפחיד, בסוף הכלב לא מזיק ועוד כל מיני אמירות שהוא אומר לעצמו.

הילד מפתח עצמאות איך לפתור את הבעיה של הפחד מהכלב.

נקודת המבט הראשונית שצריכה להיות בין בני זוג, זו נקודת המבט שאומרת, שני בני הזוג הגיוניים

כל אחד מבני הזוג מתייחס לנתונים המסוימים של המציאות ועל בסיס זה הוא שופט את המציאות

אם האשה כועסת על בעלה שהוא לא בסדר-  שהוא עובד הרבה ואין לו זמן להיות עם הילדים אז למה הוא התחתן…רק לעבוד… ולפרנס ילדים

והבעל שמבין אחרת את המציאות, הוא מבין שהוא רק בתקופה הזו עובד הרבה אבל בעתיד יהיה לו יותר זמן פנוי.

כל אחד משני הצדדים מבין את עצמו, הבעל נראה לעצמו בעיני עצמו מאד הגיוני

וגם האשה נראית לעצמה בעיני עצמה מאד הגיונית

הבעיה שכל אחד על האחר חושב שהוא לא הגיוני

וזו הטעות

שניהם הגיוניים, השאלה היא לא   – מי הגיוני אלא הכוון להתחיל לפתור את הבעיה זה לאמר

שני הצדדים הגיוניים!!

שני הצדדים בסדר גמור

שני הצדדים הגיוניים

הבעל מכניס נתונים מסויימים למח שלו, הוא מכניס נתונים שאומרים שאם תהיה פרנסה תהיה שלווה

ואם תהיה פרנסה יהיה שפע ואם יהיה שפע לא יהיו תלונות כי הוא מפחד וחושש מתלונות

ולכן הוא חושב שהעיקר בינתיים שהוא יעבוד, ולגבי הילדים, הם בינתיים קטנים הם מקבלים יחס מהאמא

ובעתיד הוא – עוד ייצטרף למערך המשפחתי ויעניק הרבה חום אהבה וקשר טוב.

זה ההיגיון שלו, זה הגיוני מה שהוא אומר, הוא מכניס נתונים מסוימים למח, נתונים שהכסף חשוב ששפע מרגיע

שילדים יכולים למחול כמה שנים שלא יהיה להם הרבה יחס מהאבא, הם רק קטנים וכך הוא אומר לעצמו עוד נתונים הוא מצרף את כל הנתונים יחד וכך מגיעים למסקנה.

 

האשה אומרת לעצמה על בסיס נתונים אחרים, שטוב שיש פרנסה אבל זה לא ראשון במעלה הילדים צריכים יחס והיא אומרת לעצמה שהיא מוכנה להתגמש בעניין הכסף העיקר שיהיה לילדים זמן עם אבא שלהם.

לא ניכנס מי צודק ומי טועה, אלא השלב הראשון, למרות שזה קשה, להבין ששני הצדדים הגיוניים

למה זה קשה? כי לאמר צודקים על אנשים שגרים במקום אחר, זה נחמד לאמר בדרשה.

אבל שהאדם יאמר את זה על עצמו זה יותר קשה

כי האשה מפחדת לאמר שיש הגיון מה שהוא אומר, כי היא אומרת לעצמה ,אם אני יאמר שיש לו הגיון

זה אומר שהוא עתיד להמשיך באותה גישה רעה ולכן היא 'מתנגדת' ונלחמת ולא רוצה להסכים לגישה שלו

היא לא רוצה לשמוע שיש הגיון בגישה שלו

כי זה 'נגדה' ולכן היא לא מאפשרת לו להיות 'הגיוני' בדרך שלו

וכך הפוך הוא רוצה את נושא הפרנסה ולכן הוא מפחד לשמוע ולקבל את ההיגיון שלה

העוצמה היא בהבנה שאנו מבינים אחד את השני

לא מסכימים אבל מבינים

אם אנו מסכימים שאנו לא מסכימים אלא רק מבינים אחד את השני, אז יותר קבל לשמוע ולהבין את שני הצדדים.

הגישה היא סור מרע ועשה טוב.

סור מרע להפסיק לנסות להילחם נגד הצד השני

עשה טוב לקבל את האחר

ועשה עוד יותר טוב  – אחרי שמקבלים את הצד השני ולא מסכימים אתו מוצאים פשרה שמתאימה לשני הצדדים

ככל שיש יותר פתיחות לדבר כך יש פחות בהלה פחות פחד פחות חרדה ויותר מוכנות לתקשורת ולקשר בין שני הצדדים.

אנשים בטעות מאמינים שאם הם יילחצו את הצד השני שיעשה בדיוק מה שהוא או היא רוצים תהיה השמחה והאושר, לבקש מהצד השני זה נפלא, לנסות להגיע להסכמה זה נפלא, אבל כאשר האחר לא יכול ולא רוצה לעשות שינוי השאלה היא איך אנו חיים עם המצב, לא תמיד נוכל ללחוץ את האחר, וצריכים להיות חכמים, אם נלחץ את הצד השני לעשות שינוי קשה שלא מתאים לרמה ולמידה שלו, התסכול שלו יכול לחזור עלינו ואלינו בעוצמה רבה.

בני זוג צריכים להתאמן איך מנהלים שיח, להתאמן כדי להיות אומן, מיומנויות תלויות בתרגול

אם היה לנו 'גביר גדול' בבית שהיה מתארח אצלנו – לא היינו צועקים עליו 'שכחת את המטריה שלך איך אתה יוצא החוצה כך'… לא הינו מאשימים אותו בחוסר רגישות ואכפתיות אלא היינו ניגשים אליו בצורה מכבדת כפי שראוי לאדם מכובד, היינו אומרים לו, בטח לא חשבת שירד גשם, או אפשר לתת לך מעיל, או אפשר להשאיל לך מטריה, כלומר היינו ניגשים אליו מתוך לימוד זכות, היינו מלמדים עליו זכות שיש סיבה הגיונית מדוע הוא לא לקחת מטריה, ואפילו אם הוא יאמר שהוא שכח לקחת את המטריה, היינו מלמדים עליו זכות שבגלל העומס שיש לו הוא שכח לקחת מטריה.

כלומר אנו מבינים שהייתה טעות או מעשה לא יעיל של אותו גביר גדול אבל מיד אנו יוצאים מהנחת יסוד שיש הגיון במה שהוא עשה אנו מבינים שיש היגיון במה שהוא פועל עושה וחושב, אנחנו לא מאשימים אותו אנו לא אומרים שאין לו חשיבה הגיונית

 

אבל כאן הצינים אומרים, איך אפשר להשוות בין השניים, הרי אותו גביר הוא באמת אדם איכותי ולכן יש לי סיבה ללמד עליו זכות, אבל 'בעלי' הוא לא איכפתי איזו זכות אני אלמד עליו.

התשובה היא

1 כן יש אפשרות ללמד עליו זכות

2 הלימוד זכות מייצר את הזכות הנלמדת.

אמרנו כבר לכל אדם יש את "ההגיון" ואת החשיבה שלו.

כל אחד מבני הזוג מכניס את הנתונים למח, והוא חושב ועושה שיקול על בסיס מה שנדמה לו הגיוני לפי הרגשות התכונות ההרגלים העבר והדמיון שלו.

אז כן יש הגיון וזכות אצל כל אחד מהשניים

דבר נוסף

ככל שאנו מלמדים זכות אנחנו מכבדים את האחר, ככל שאנחנו מכבדים את האחר, אנחנו מעניקים לאחר את האפשרות פוטנציאל חשק ורצון לגלות את הנכונות שלו לשתף פעולה

ככל שאנו מלמדים זכות ואח"כ מבקשים בקשה אנחנו מכבדים יותר, ואם אנחנו מכבדים יותר אנחנו מגדילים סיכוי להגיע לפשרות מתאימות לשני הצדדים

ככל שאנחנו מכבדים יותר אנחנו מגדילים סיכוי שהצד האחד יהיה מוכן לשתף פעולה ולעבוד ביחד

כדי להגיע לפתרונות לא צריכים שכל למצוא פתרון צריכים רגש, אינטליגנציה רגשית שמפיגה מתחים

אין בעיה להגיע לפתרונות בבעיות שישי לשני בני הזוג, הבעיה היא לא הבעיה, הלא המתח שיש לשני בני הזוג

המצב רוח הרגשי הקרבי שלא מאפשר לחשוב על פתרון משותף מה שגורם לשני בני הזוג לחשוב שוב ושוב

מי החכם המבין הצודק והפיקח, אם זו הגישה הם יותר ייסבלו מאשר ירגישו טוב

הגישה הבריאה היא איך אפשר שני הצדדים לחשוב על פתרון מתאים

לא לחשוב מי החכם והמבין אלא מה מתאים לשני הצדדים…

נקודה נוספת שהאדם לא בבת אחת יאשים אלא יתחיל בלקיחת אחריות אפילו מזערית

לדוגמא, תאמר האשה לבעלה, אני יודעת שאתה עסוק ואולי הייתי צריכה להזכיר לך שהבוקר היה התור שלך לאסוף את הילדים, אשמח שנדבר על הסדר והתורות בנושא לקיחת הילדים למוסדות

כלומר אין פה האשמה, אלא לימוד זכות, הבנה של האחר, מה אני יכול לעשות ואיך אני יכול לגלות אחריות כדי שהאחר יעשה את התפקיד שלו, כך אנו לא מתלוננים, כך אנו לא מתמקדים בצורך השלילי

אלא מתמקדים בצורך חיובי, מה אנו רוצים ומצפים שיהיה.

זה לא אומר שהבעל יעשה מה שהאשה רוצה אבל זה כן מגדיל סיכוי שזה יגיע ויהיה.

סגנון שיח שמתנהל בצורה הזו הוא מגדיל סיכוי להצלחה להבנות

למשמעות משותפת