3 הסוכריות של הרב שטיינמן - הצילו את הבחור מהתבוללות

"אני רוצה לספר סיפור ששמעתי מכלי ראשון", סיפר הרב שלמה בכר בפתח תוכניתו 'מדברים מהלב' ב'קול חי', "על משפחה מצוינת מבני ברק. שישה בנים, אחד אחרי השני, עושים חיל, הטובים ביותר בתלמוד התורה, לאחר מכן המשיכו לישיבה הקטנה למצטיינים ביותר ובאופן אוטומטי, כך גם הצליחו בישיבה גדולה. האחרון, השישי, כבר מגיל קטן, היה נראה שהוא קצת חריג בנוף, קצת שונה מהאחים שלו. בעיות קשב וריכוז, קשיים חברתיים, אבל הוא שרד. עוד שנה ועוד שנה, השערים בישיבות נפתחו לו, ולו בעקבות אחיו המוצלחים.

הוא סחב, אבל בשלב מסוים נמאס לו. כשהוא הגיע לישיבה הגדולה, חודש, חודשיים, 'די, כבר אין לי כוח'. הוא הגיע למסקנה שלו והוא הלך לאבא שלו. הוא אומר לו 'בצער רב וביגון קודר, אני חותך, אני עוזב את העולם שבו גדלתי, אני זונח את החינוך שבו התחנכתי, אני בוחר דרך אחרת, זה לא המקום שלי'. והוא הולך לאיזשהו קרוב משפחה רחוק, שגר בתל אביב, והוא מספר לו שהוא צריך בית. הוא צריך בית שיקבל אותו ושמותאם לאורח החיים החדש. הוא מתקבל שם בברכה, הוא מוצא לו עבודה באיזושהי פיצריה קרובה בקרבת מקום, והוא לאט אבל בטוח מסגל לעצמו צורת חיים חדשה. הוא מגדל קוקו, מוסיף כל מיני אביזרים מתכתיים לאוזניו, והוא הופך להיות חילוני.

כעבור שנתיים, הוא חוזר הביתה לפנות ערב, והוא מספר לאותו קרוב משפחה, ואומר לו, מגיע לי מזל טוב, יש לי בשורה טובה לשמח אותך. מצאתי את שאהבה נפשי. חיפשתיה ומצאתיה. הוא אומר לו, איזה יופי, בשעה טובה, אני אשמח שתביא אותה לכאן, ונכיר אותה. ובאמת, למחרת, הם מגיעים לארוחת ערב משותפת, ומשיחה קצרה הבין אותו קרוב משפחה, שאותה מיועדת – שייכת לעם אחר, אינה יהודייה, היא גויה. הוא מזדעק, הוא קורא מיד לבחור -מיודענו – לחדר צדדי, ואומר לו, תקשיב, אני מבין אותך לחלוטין, גם אני לא מקיים אורח חיים דתי. שבת, כיפור, בשר וחלב. אבל אתה צריך להבין שפה, ברגע שאתה נושא אותה לאישה, אתה מכריע גם את גורל ילדיך, הם גויים, אבל הדברים נפלו על אוזניים ערלות.

אותו בחור מתעקש, זה הנפש התאומה שלי, אנחנו מרגישים אחד, אני לא יכול לוותר עליה. אומר אותו קרוב משפחה: "אחרי זמן ממושך שאתה שוהה בביתי, ללא תמורה, יש לי בקשה שתכבד את בקשתי, ותפנה ישירות להורים שלך, תתווך להם את זה בצורה עדינה. קשה ככל שיהיה, זה עדיין עדיף מאשר שהשמועה תגיע אליהם בצורה עקיפה, בצורה לא נכונה, לך אליהם". הוא מקבל את זה והוא מתקשר להורים שלו, קובע פגישה איתם, והוא נענה להזמנתם לשבת.

הוא הולך לשבות איתם שבת, הוא כמובן מתנה את זה, שהוא בשום אופן לא מיישר קו עם המשפחה, הוא עדיין משתמש בטלפון הנייד שלו, הוא ממשיך עם אורח חיים שלו, אבל מתארח אצלם בשבת. והוא מגיע לשבת, מקבלים אותו בזרועות פתוחות, ואחרי הסעודה, כשהטלפון רוטט בכיסו, הוא מבקש מההורים שלו לתפוס פינה, הוא משתף אותה. הם מחבקים אותו, ומעיניהם זולגות דמעות. בשתיקה, רוויית מתח, הם נפרדים, כל אחד לחדרו, לשרוד את הלילה הקשה הזה. כמובן שהאבא והאמא מתהפכים במיטתם, הכאב הוא עצום, זוג, משפחה, בני תורה, עם נכדים גויים?

אותו יהודי, השכם בבוקר, הולך לתפילת שחרית, חוזר הביתה. למפרע – הוא מספר – אני לא מבין למה עשיתי את זה, אבל זה מה שעשיתי. נקשתי על דלת חדרו של הבן שלי, של מוישי, והצעתי לו לבוא איתי, למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. הוא היה מוסר שיעורים בשבתות בבוקר. 'בוא תתלווה אליי', הצעתי לו. משום מה, להפתעתי, הבן שלי אמר, אוקיי, תן לי כמה דקות להתארגן. שם את הטלפון בכיס, וברחובות בני ברק מהלכים שני יהודים, אחד עטור זקן ופאות עם הדרת פנים, והשני – יהדותו נסתרת ממראהו.

הם מגיעים לרחוב חזון איש 5, מטפסים שם במעלה המדרגות, יושבים בשיעור, לאחד זה מרתק, לשני זה משעמם, אבל הוא מכבד את אבא שלו והוא הגיע לפה והוא ממתין. השיעור מסתיים, והם עוברים לברכת גוט שבת מהרב שטיינמן. ואז האבא מתייפח בבכי ואומר לו, כבוד הרב, זה הבן שלי, והוא פרק עול, הוא לא שומר שבת, הוא לא צם ביום כיפור, ועכשיו הוא רוצה להכריע גם את גורל נכדיי, הוא הכיר אישה גויה, והוא רוצה לשאת אותה לאישה.

הרב שטיינמן שומר על קור רוח, הוא לוקח את ידו של אותו בחור, של אותו מוישי, מלטף אותה בחום, מלטף אותה ברוך, ושואל אותו, 'מוישי, כמה זמן אתה כבר לא בבית?', אז הוא אומר לו, 'מגיל 18, היום אני בן 21, שלוש שנים'. 'ותגיד לי, מוישי, יש לי שאלה לשאול אותך. האם בשלוש שנים הללו היה לך הרהורי תשובה?', מוישי מתעשת כמה שניות, ואומר לו, האמת שכן. הוא לא הכין את עצמו לשאלות הללו, אבל הוא משחזר בשלוש שנים האחרונות, בעיקר בחצי שנה הראשונה, היה לו כמה רגעים שהוא אמר, "אני מתגעגע", נכספה וגם כלתה נפשי לרגעים מסוימים שהיו נעימים לו בחיק היהדות.

'כמה פעמים?', המשיך הרב שטיינמן ושאל אותו. הוא חושב, מגלגל את עיניו ומסכם – 'ארבע פעמים'. 'כמה זמן כל פעם לקח לך עד שחזרת לעצמך?', והוא אומר לו, בביטחון, 'האמת, עשר דקות, היה לי קשה, התגעגעתי, רציתי, אבל חזרתי לעצמי מהר מאוד. הדחקתי את אותן תחושות והבנתי שזה לא המקום שלי'. ואז, מביט ר' אהרון לייב, מרן הגראי"ל שטיינמן, בעיניים אוהבות באותו מוישי ואומר לו, 'מוישי, יש לך ארבעים דקות שהיית במקום שבעלי תשובה עומדים, וצדיקים גמורים אינם עומדים, ואני מקנא בך על אותן ארבעים דקות הללו – שלי אין אותם. גוט שבת'. ובזה הוא חתם את השיחה.

האב ובנו הסתובבו ושבו לביתם, לאורך כל הדרך, שתיקה ממושכת. מגיעים הביתה, הוא מחכה לצאת שבת, הוא אורז את תיקו, נפרד לשלום מהוריו, וחוזר לביתו בתל אביב. אבל בלילה ההיא נדדה שנתו. הוא לא מצליח להירדם. הוא מנסה ימינה, הוא מנסה שמאלה, אבל במוחו – תקליט. 'יש לך ארבעים דקות שהיית במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא עומדים, ועל זה אני מקנא בך'. שעה, שעתיים, שלוש, ארבע, בשלב מסוים. הוא לוקח את הטלפון, מתקשר לאותה אישה גויה, והוא אומר לה באופן חד משמעי שאינו משתמע לשני פנים. הקשר בינינו הסתיים.

הוא אורז את מטלטליו, נפרד מקרוב המשפחה שלו, והוא חוזר לבני ברק. תהליך התשובה היה מהיר מאוד. הוא לקח אישה צדקת, בעלה תשובה גם היא, והקימו בית נאמן בישראל. אחרי כמה שנים שהוא סיפר את הסיפור המרגש הזה, אתגר אותו מישהו, ושאל אותו כך: "אני לא מצליח להבין למה הלכת לרב שטיינמן. מה לך וליהודי מבוגר זה, שכל כך היה רחוק מעולמך?".

ומוישי השיב לו, "אתה צודק. זה באמת לא הגיוני, אבל אני אסביר לך. כשהיינו בכיתה ג', ולמדנו בחיידר", והוא נוקב בשם החיידר, "הלכנו יחד עם הרב'ה וכל בני הכיתה להיבחן אצל הרב שטיינמן על פרק אילו מציאות. והרב שטיינמן יושב לצד שולחן, ועל שולחנו ערימת סוכריות, וסביבו כל ילדי הכיתה, והוא מתחיל לבחון ולשאול אותם שאלות על הסוגיה הנלמדת. הוא שואל את דודי, הוא שואל את שלוימי, הוא שואל את איציק ואת מוטי, הוא שואל, הם עונים, והוא נותן לכל אחד מהם סוכריה.

ואז, לרוע מזלי, תורי מגיע, והרב שטיינמן שואל אותי שאלה, ואני מרגיש איך כל הדם בגופי מטפס אל לחיי, הוא מתנקז שם. אני מסמיק נורא. אני לא יודע. כולם מסתכלים עליי ואני מרגיש אי-נוחות. אני לא מביט בפניו של הרב שטיינמן, אבל אני מרגיש שהוא חש את המצוקה שלי. הוא שואל אותי שאלה הרבה יותר פשוטה, אבל עדיין התגובה אותה תגובה – אני לא יודע. בפעם השלישית הרב שטיינמן מנסה את מזלו ממש בתחנונים, והוא אומר, אוקיי, רק תגיד לי אלו מציאות שלו ואלו – תמשיך אותי – אבל גם את זה אני לא יודע.

בלית ברירה הרב שטיינמן ממשיך לילד הבא, הוא שואל, הילד עונה והרב שטיינמן נותן לו סוכריה. אני מחכה שהטקס האכזרי הזה כבר יסתיים, לנוס לביתי בבושה. אבל שנייה לפני שאני חומק מדלת ביתו של הרב שטיינמן, מסמנים לי כמה ילדים שהרב שטיינמן קורא לי. הוא מסמן באצבעו הקדושה ואני מתקרב אליו. לא נעים לי לקבל תוכחה מגדול הדור, אבל אין לי אופציה אחרת. אני מתקרב אליו והרב שטיינמן תופס לי את היד, ושוב מלטף אותה ברוך, מלטף אותה בחום, ואומר לי, "צדיק, כל אחד מבני הכיתה ניסה לענות פעם אחת וקיבל סוכריה. אתה ניסית שלוש פעמים, אז מגיע לך שלוש סוכריות".

"לקחתי בבושה את שלושת הסוכריות הללו, שמתי אותן בכיסי וברחתי לביתי". החוויה הזו – מספר אותו מוישי – ליוותה אותי שנים אחר כך, שכאשר אבא שלי, במצבי הכל כך מנותק, הכל כך מרוחק, אומר לי לבוא לרב שטיינמן, לא היה פה שום היגיון שאני אבוא, אבל החוויה יותר חזקה מההיגיון. כל עצמותיי אמרו, אני בא.

האזינו לסיפור המלא, מתוך התוכנית 'מדברים מהלב' עם הרב שלמה בכר: