מסופר על אחד מרבני ישראל אשר בעירו היה גביר גדול שאינו שומר תורה ומצוות ואף גם זאת למרות גודל עושרו מעולם לא רצה לסייע לנצרכים מהונו וכספו, אבל כבוד הוא תמיד קיבל מפני גודל עושרו, והנה הגיע זמנו ונפטר באו בניו לרב העיר וביקשו ממנו להספידו כרום מעלתו וכבודו, אולם הרב השיב לבניו שהוא מצטער שאיננו מסוגל להספידו מאחר ואין בו לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים במה יספיד אותו, יצאו ממנו בפחי נפש.
והנה הרב היה לומד מסכת חולין אשר היית מונחת על שולחנו וכאשר פתח את הגמרא נפתח לו בדף צב ע"א אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא. התבונן במאמר שעם ישראל נמשל לגפן וכל חלק בעץ נמשל לחלק מהציבור ותועלתו, הזמורות הן נמשלו לבעלי בתים מה הזמורות מחזיקות את האילן והפירות כך הבעלי בתים, האשכולות שהן הפירות אלו תלמידי חכמים שמניבים פירות ומלמדים תורה לעם, העלים נמשלו לעמי הארץ ומתקשה הגמרא מה התועלת ומבארת שהם שומרים על הפירות בצילם, אבל נשאר החלק הרביעי שזה הקנוקנות נמשלו לריקנים שבישראל וצריך להבין מה התועלת שיש בהן?
ועלה בדעתו באותו רגע ביאור נפלא שבעצם הריקנות שבהן מועילים לישראל, בהיות וכלל ישראל נשמה אחת ומעשיו של כל אדם קשורים לכלל, והרי תלמידי חכמים מתוך ששקועים בתלמודם נכשלים פעמים רבות שמהרהרים בדברי תורה במקומות המטונפים, וכיצד יתוקן הפגם הזה בישראל, וביאר שזו כוונת הגמרא שהשבח של הריקנים בגלל שהם ריקים מתורה כך שמעולם אינם מהרהרים בתורה במקומות המטונפים ובזה משלימים את ישראל. ותיכף הבין כרמז מהשמים שצריך להספיד גם רשע בלי תורה ומעשים טובים ושלח את השמש שלו לבני הגביר שהוא מגיע להספיד ואמר את החידוש הנפלא שהתחדש לו שאין אדם מעם ישראל שאין בו תועלת לכלל ישראל
