פסעתי בשעת בוקר פורימית אל בית הכנסת, וברגע שהצבתי את כף רגלי בחצר המרוצפת – עטו עליי עשרות ילדים בתחפושות שונות ומשונות: "פורים געלט", "דמי פורים" הם קראו בעוז.
בצד, הבחנתי במספר אביונים מהודרים היושבים מכונסים כל אחד בפינתו. אחת, החזיקה שלט שסיפר שהיא אלמנה הנאבקת בגבורה לכלכל את בני משפחתה, ועוד שניים שלא החזיקו שלטים, אך המראה הכללי שלהם העיד שבמסע החיים הם לא ממש ליקקו דבש.
כשהתקרבתי יותר, הבחנתי בקערות שנועדו לאיסוף הנדבות, ובערימת השקלים הלא מחמיאה במיוחד שניצבה בתחתיתן.
עוד באתר:
"אֵין מְדַקְדְּקִים בְּמָעוֹת פּוּרִים אֶלָּא כָּל מִי שֶׁפּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטֹּל נוֹתְנִים לוֹ", פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תרצ"ד ס"ג), אולם הלכה זו מתייחסת לנותנים, לא למקבלים. לא מצאתי הלכה שאומרת שמצווה לפשוט יד בפורים.
תחשבו על זה: האביון, שנושא את עיניו בייאוש ומקווה לקבל מתנות שיאפשרו לו להתקיים בכבוד לתקופת מה, מגיע לבית הכנסת השכונתי, ונאלץ להתחרות על תשומת הלב של המתפללים יחד עם עשרות זאטוטים נמרצים ונחושים – שרוצים עוד כמה שקלים כדי לרכוש צ'יטוס במכולת הסמוכה. זה נשמע לכם הגיוני?
הדבר מורגש שבעתיים השנה, כאשר המצב הכלכלי הקשה מחריף את הסיטואציה בצורה כפולה: מחד, רבים יותר נצרכים בצורה אמיתית לסיוע הזה, ומאידך, לנותנים, שבעבר היו מסוגלים לפתוח את הארנק ברחבות לב – השנה, קשה הרבה יותר.
מיותר לציין, שאינני מדבר כאן על ילדים שהם בעצמם בגדר 'אביונים', או כאלו שבאמת אוספים את הכסף עבור מטרות חשובות, אולם דומה שהותרה הרצועה, וכל ילד מרשה לעצמו לדרוש את 'מעות הפורים' שלו. אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה?
כמובן וגם פשוט, אינני פונה כאן לילדים, שרואים את חבריהם – עטורי השקלים ותחושת הניצחון – ורוצים להתנסות גם הם בחוויה המפוקפקת. אני פונה להורים: מדובר במעשה לא חינוכי, וגם פשוט לא אנושי, ומוטב שתגרמו לילדיכם לחדול מכך.
זה עליכם.
