מדרגות של גיבור: הענווה שבשחיטת הקרבן

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א). בשבת זו אנו מציינים את שבת הגדול, שבת שחלה השנה במועד מוקדם, ומכאן שמה. שבת זו נועדה להכין את נפשותינו לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה, בעזרת השם.

היום, בעזרת ה', ניגע בנקודה חשובה ביותר. כל עם ישראל שם לב כי בפרשה זו אנו פותחים את חומש ויקרא, חומש הקרבנות. במדרש הידוע נשאלת השאלה: מדוע מקריבים קרבן? התשובה היא, כי המקריב צריך להתבונן ולראות שבדומה למה שנעשה לקרבן – כך יכלו לעשות גם לו, בשל עבירה שביצע. האדם, לעיתים, נופל בעבירה, ומרגיש קושי גדול, ואף שואל את עצמו: "מה עשיתי? מדוע היצר הרע השתלט עליי כך?" על כך כותב רש"י על הפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" – כל קריאה של הקב"ה למשה היא לשון חיבה, לשון של שליחות ואחריות.

בשבוע זה חל גם יום ה'אוהב ישראל' מאפטא זצ"ל. הוא כותב על הפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" דבר נפלא: לכאורה, משה רבנו, שהיה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) והוריד את התורה לעולם, היה ראוי להיכנס לפני הקב"ה כבן בית, ללא צורך בקריאה מיוחדת. מדוע, אם כן, הקב"ה קרא לו בכל פעם מחדש? עונה רבי אברהם: אם משה רבנו, גדול הדורות, לא יכול היה לגשת אל הקב"ה ללא קריאה מפורשת, על אחת כמה וכמה אנו, שצריכים להיזהר שלא נחשוב את עצמנו לצדיקים גמורים שאין מי שיוכל להוכיחנו.

עוד באתר:

אסון בלתי נמנע

עדות מצמררת: "צעקנו לנהג, הוא לא התייחס"

בצלאל קאהן ודוד חכם

לאחר עמל של שנים

הבחורים נבחנו על מאות דפים וקיבלו מטבע מהרבי

נתי קאליש

מדריך בשידור חי

מדוע בחרה אשת הרב להישאר ברחוב בזמן אזעקה

פנחס בינדר ויצחק חן

תזכורת חדה וכואבת

חטיפתו של מדורו: שימו לב כמה מהר אפשר לרדת

הרב אריה אטינגר

הרב ממשיך ואומר: יש אנשים שמתוך גאווה זו נופלים למרה שחורה ולדיכאון, ואומרים לעצמם: "איני ראוי". הוא מביא מדברי חז"ל, שראו חסידים שנעשו "משוגעים" ובעלי מרה שחורה מחמת חוסר שמחה בלימוד התורה, שהרי "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט, ח). ולכן אסרו חז"ל ללמוד תורה בט' באב, יום של אבלות. ישנם כאלה הרוצים לעלות בדרגות רוחניות במהירות, אך הדרך הנכונה היא לעלות מדרגה לדרגה, כמי שעולה במדרגות – רגל אחת ואחריה השנייה, לאט ובזהירות, עד שמגיעים ליעד.

ומכאן לקרבנות: כשאדם מביא קרבן, עליו להתבונן ולומר – "כמו שקרבן זה נשחט על עבירה, כך יכול היה להיות גם לי". זו קריאה לעבוד את ה' בדרגות, לאט וביסודיות, כפי שמלמדת אותנו ה"א" הקטנה שבמילה "וַיִּקְרָא" – להיות קטן ועניו, לא נמהר וגאה. וכך אנו מכינים את עצמנו לפסח: החמץ מסמל את הגאווה, והמצה – את הענווה. עלינו לעלות בדרגות, לשמח את הקב"ה, ולשמח גם את עצמנו.