"אני כועס שאני לא מתגעגע": הרהורים על תחילת זמן קיץ בישיבה

היום התחילו הישיבות את זמן קיץ. ניתן לראות את הבחורים חוזרים, אך הם כבר פחות נרגשים – הכל מוכר, חצי שגרה. האמהות כבר לא מלוות אותם כבעבר, אבל יש כאן ריח של התחלה. מזוודות גדולות, נערים קטנים. זה מעורר בי זיכרונות על כמה קשה היה לי להתחיל את הזמן. ממש קשה.

כל כך קשה, עד שפעם ביקשתי מחבר שיבוא איתי לתחילת הזמן, שילווה אותי, כאילו היה מדובר בריאיון עבודה או ביקור אצל רופא שיניים. "יהיה כיף… נעשה צחוקים," אמרתי לו, מתבייש לומר שקשה לי ממש. והוא בא. אולי הבין לליבי, אולי סתם עשה מעשה חברי, אבל הוא הקל עליי את השעות הראשונות.

היו הרבה סיבות לקושי שלי. הגדולה שבהן הייתה צוות לא נכון. לא כל מי שמתיימר לעסוק בחינוך באמת מתאים לכך. זה עסק עם נשמות, בגיל הכי קריטי בחייו של האדם: גיל הנעורים. אני זוכר שכשפתחתי את התיק, ראיתי חבילת סוכרייות בטעם קפה שאימא שלי שמה לי. אולי היא הבחינה בחוכמתה שקשה לי. הודיתי לה בליבי על זה, אבל לא היה לי עם מי לדבר.

עוד באתר:

מכה לגרעין

רגע לפני שבת: צה"ל תקף את הכור באראכ

קובי פינקלר

איבד שליטה

אסון בנהר: אוטובוס עמוס נוסעים שקע 9 מטרים

יוני שניידר

"הקב"ה גאל אותי"

למעשנים: וידוי אישי של הגר"א יוסף על הסיגריות

נתי שולמן

ליל שבת

הלב הקטן נדם מחרדת האזעקות: טרגדיה קשה באלעד

פנחס בן זיו

היום כבר גדלתי. הקשיים ההם הפכו אותי לחכם יותר, אולי קצת יותר מדי בענייני נפש. אני מבין יותר, בעל תובנות והבנה שאם משהו קשה, מדברים עליו. אנחנו הופכים למי שאנחנו, לחזקים, בעיקר בזכות רגעי החולשה שלנו. אני כועס על הרבה אנשים מהצוות של אז, אבל בעיקר אני כועס כשאני מסתכל על הבחורים שמתחילים את הזמן בלי טיפת געגוע לאותם ימים. אני כועס שאני לא מתגעגע. כי בן ישיבה אמור להרגיש צביטה בלב, געגוע חמים לימים עברו.

נמצאים כאן ברשת הרבה הורים לנערים-ילדים שהתחילו את ה'זמן'. נערים הם סגורים מטבעם, אבל הורים יכולים לקלוט אותם מהר. קימו בהם 'את פתח לו'. הם יהיו חכמים יותר מחר. אתם תהיו חכמים כבר היום.