בגלל כוח הציבור; הסירחון לא מורגש

על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל – אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ"ב ל"ב)

דרשו חכמינו ז"ל בתורה שבעל־פה, יסוד חשוב ונפלא:
כל דבר שבקדושה – אינו נאמר בפחות מעשרה.

 

 

בגמרא ובמשנה מנו חז"ל שורה של דברים השייכים לקטגוריה של "דבר שבקדושה" ואסורים ביחיד:

• קדושה וקדיש
• קריאת התורה בציבור
• נשיאת כפים
• ברכת חתנים
• ויש שמוסיפים גם קריאת מגילה באופן מהודר (עיין מגילה כג ע"ב) ועוד

ויש את  הסגולה הגדולה של תפילה בציבור:
כשיהודי מתפלל בציבור – הוא אינו רק פונה לבוראו, אלא משתתף בגילוי שכינה בתוך הציבור.
זו לא רק מעלה טכנית – אלא התגלות קידוש ה' בפני כל ישראל – ככתוב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

אומרת הגמרא במסכת ברכות,  אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת

שנאמר:
"לשמוע אל הרינה ואל התפילה – במקום אשר יאמר שמי שם אהיה לך ולברכך")מלכים א', ח).

כלומר: התפילה בציבור – אינה רק מעלה – אלא שער קבוע לקבלת התפילה

יש מקומות שהשמיעה קרובה יותר, יש מקומות שהשכינה נוכחת – וזה בבית הכנסת.

אמר שלמה המלך בתפילתו:
"לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" (מלכים א', וחז"ל דרשו:

"במקום רינה – שם תהא תפילה" בבית הכנסת,
ששם הציבור אומרים שירות ותשבחות, ושם ראוי להעתיר תפילה.

כך פירש רש"י:
"תהא תפילה בבית הכנסת, ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות".

הגמרא בברכות אומרת: שהקדוש ברוך הוא ניצב ומשרה שכינתו בבית הכנסת, ועשרה שמתפללים – שכינה שורה עמהם

גם כתוב שם (ברכות ז)

"בשעה שהציבור מתפללים – זו עת רצון"

הקב"ה אינו מואס בתפילתם של רבים, והחידוש הוא גם אם הם אינם ראויים לגמרי מצד עצמם — כי כוח הרבים מכפר, מרומם ומעורר רחמים.

עוד אמרו חז"ל: הנמנע מלבוא לבית הכנסת – נקרא שכן רע

כך אומר ריש לקיש, דברים נוקבים "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל – נקרא שכן רע".
וגם אמרו חז"ל שהוא גורם גלות לעצמו ולבניו!

וכל זה – מדוע?
כי בית הכנסת הוא מקום השראת שכינה.
הקב"ה שוכן בתוכם של ישראל  בעשרה  ובפרט כאשר מתכנסים יחד לומר קדיש  קדושה, ולקיים מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל

עד כמה גדולה מעלת התפילה בציבור – אנו למדים מהוראתו של הקב״ה לצוות על הקטרת הקטורת בבית המקדש, מדי יום ביומו, שחרית וערבית.

והנה, בין אחד־עשר סממני הקטורת, מנה הכתוב גם את החלבנה, שאף על פי שריחה רע  נאמר עליה:

"ויאמר ה' אל משה: קח לך סמים – נטף ושחלת וחלבנה… סמים ולבונה זכה – בד בבד יהיה" (שמות ל', לד)

ופירש רש"י שם: "חלבנה – שריחה רע, ואף על פי כן מנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדך – שלא יקל בעיניך לצרף עם הצדיקים גם את פושעי ישראל."

תפילה בציבור, זה עת רצון, ובעת רצון – אפילו תפילתם של הרחוקים, של אלו הנמצאים בבחינת "חלבנה", מתקבלת לפני ה'

אומר החת"ס בדרשותיו (תהלים קמ"א, ב):

"תכון תפילתי קטורת לפניך" –
תפילתי תתקבל כמו הקטורת, שהייתה מתקבלת אגב סממניה,
ולמה?

כי הציבור הוא כמו קטורת – גם החלבנה שבה מתקבלת לכן אנו מתפללים בכנופיה – בלשון חז"ל – לא רק כדי להרבות בזכויות, אלא כדי שהיחיד יתבטל כלפי הכלל, ויעלה עם כולם כאחד.

התפילה בציבור איננה רק "ריבוי מתפללים" – אלא מציאות חדשה ממש.
כשהיחידים מתבטלים אל הציבור – נוצרת מדרגה חדשה בתפילה.
גם הקול השבור, גם הפושע המתקרב, גם ה"אחר" – נכלל בכלל הציבור, ונושא תפילתו על גלי התפילה הגדולה, המאוחדת.

אמרו חז"ל: "חלבנה – שריחה רע, ואף על פי כן נמנתה עם סממני הקטורת, ללמדך שלא יקל בעיניך לצרף פושעי ישראל לציבור בעת תפילה או תענית."
כוח הציבור איננו רק סכום של פרטים, אלא מציאות רוחנית חדשה, מציאות חדשה שמתעלה מעל ערכם האישי של היחידים המרכיבים אותה.

וזה עומק דברי הר"ן בביאורו לדברי חז"ל (קידושין לו ע"א):
רבי מאיר אומר: בין כך ובין בנים אתם   אפילו אם לא נוהגים כמנהג רצון השם בכל

כותב הר"ן בלשון קדשו:

"אף על פי שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לכך — מצד הצטרפותו לזולתו, נקנה לציבור שבח ומעלה, יותר ממה שראוי מצד פרטיו."

הציבור כאחדות – מגביה את כל פרטיו למעלה שאינם משיגים לבדם.
והוא כמשל הקטורת:
החלבנה לבדה – פוגמת…

אך כשהיא מצורפת לשאר הסמנים בקטורת– הרי היא חלק מהקטורת הנעימה

ציבור ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים.

הציבור – זה כוח שמקודש מעצם הווייתו

זה סוד הסובלנות האלוקית:

"הן א-ל כביר ולא ימאס" – לא מואס אף בחוטאים כאשר הם מתפללים בכלל ציבור.

ובזה מבואר עומק תפילתנו:
"תכון תפילתי קטורת לפניך" – שתעלה תפילתי כקטורת  שמתוך הצטרפותה לשאר הבשמים – נעשתה ראויה.

החלבנה נכנסת בסממני הקטורת כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסממנים האחרים.

חקר הגאון מראגוטשוב זצ"ל פעמים רבות בספריו העמוקים צפנת פענח וגם הגאון הגדול רבי יוסף ענגיל זצ"ל שדן בכך.

תוכן החקירה: כאשר לפחות עשרה אנשים מתקבצים יחד הם מתעלים להיות ציבור לכל דבר שבקדושה ויש לחקור מהי ההגדרה של ציבור האם ההגדרה של ציבור היא שהוא אוסף של יחידים שגם אחרי שנהפכו לציבור עדיין יש לכל יחיד חלק פרטי בתוך הציבור

כלומר, מהי מהותו של ציבור?
האם מדובר באוסף של יחידים שהתאגדו אך עדיין כל אחד מהם נותר בעל מהות פרטית, או שמא – כשהם מצטרפים לעשרה  נוצרת מציאות חדשה, ישות אחת של 'ציבור'

וזו מציאות שהיא כבר לא בנויה ממרכיביה כפרטים אלא הופכת ליחידה מהותית בפני עצמה?

כלומר, הציבור – האם צירוף הוא חיצוני או מהות פנימית חדשה?

זו אינה שאלה פילוסופית גרידא – אלא נפקותית להלכה ולמחשבה:

• האם בכל דבר שבקדושה, כשיש עשרה, מדובר על עשרה יחידים שעושים יחד – או על "גוף ציבורי אחד"?
• האם תפילת הציבור נחשבת עשר תפילות שהצטרפו? או תפילה אחת כוללת ועוטפת – שונה בתוקפה ובשייכותה מתפילת היחיד?

והר"ן נוטה בפשטות לכיוון השני:
הציבור – אינו סכום, אלא הציבור הוא מהות חדשה.
וזהו סוד החלבנה – לא תוספת שמקלקלת, אלא חלק מפסיפס

לפי זה, צירוף הפושעים איננו רק חסד שאנו עושים 'עם העבריינים', אלא  חלק מהציבור, ציבור אינו אוסף – אלא גוף חי אחד.

תפילה בציבור – היא גדולה מסך החלקים של הציבור

זה לדוגמא כמו  מיני מאכלים שהתבשלו יחד (כגון תבשיל ירקות או מרק),
ובתוצאה – נוצר טעם חדש שאינו שייך רק לאחד המרכיבים, אלא למיזוג שביניהם.
כאן – היחידים התבטלו, ונוצרה מהות חדשה.

כך גם ב"ציבור":  אין לאמר שכל יחיד נשאר יחיד בפני עצמו   יש כאן  מהות חדשה, קולקטיבית, שכל יחיד נפרד מכוחו החלש כ'עצמאי' והוא הופך להיות הרבה יותר גדול, כל אחד הוא כמו 'עשרה' הוא כמו מנין, כל אחד הוא לא רק חלק מהקבוצה

אלא כל אחד הוא חלק מהכלל, אז הוא הופך להיות הכלל, במילים אחרות, במניין כל אחד שווה ל 10 אנשים (אם יש מניין של עשרה אנשים)

חקירה זו מקבלת ביטוי בסוגיית ברכת הזימון )ברכות דף נ ע"א(:

שנינו במשנה:

• בשלושה: אומרים "נברך שאכלנו משלו" – בלי שם ה'.
• בעשרה: אומרים "נברך אלוקינו שאכלנו משלו" – עם שם ה'.

אלא שנחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא:
האם ככל שמספר המזמנים מרובה יותר – כן יש להוסיף בשמות ובתיאורים בברכה?

• רבי יוסי הגלילי סובר: כן.
  במאה אומרים: נברך ה' אלוקינו,
  באלף: נברך לה' אלוקינו אלוקי ישראל,
  ובעשרת אלפים – מוסיפים תיאורים נוספים.

והוא למד זאת מהפסוק:
"במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל" )תהלים סח, כז)
ככל שהמקהלה גדולה יותר – הברכה מתרחבת.

• רבי עקיבא חולק:
  "מה מצינו בבית הכנסת – אחד מרובין ואחד מועטין – אומר ברכו את ה'
  כלומר : יש כאן גדר של ציבור קבוע – ואין משמעות להבדלי מספרים מעבר לעשרה, הווה אומר אם הגענו  לעשרה לציבור, אין הבדל בכמות 10 או 100 מרגע שהגענו לציבור, אנו כבר כמות שהיא לא יחידים לכן אין הבדל בין 10 ל 1000
• לפי רבי עקיבא – יש גדר מהותי של ציבור שנוצר בעשרה, וכבר אין נפקותא אם הם רבים או מועטים.
  זהו כמו "חפצא" של ציבור – גדר רוחני חדש, ואחיד.

• לרבי יוסי הגלילי – הציבור אינו אלא צירוף מספרי ולכן ככל שמרבים במספר – מתרבה גם מעלת הברכה והכינויים.

 

 

רבי עקיבא – בדרכו אומר שאם יש ציבור, אז הכמות כבר לא משנה את המהות.

וההלכה נפסקה כמו רבי עקיבא (שולחן ערוך או"ח סימן קצ"ג),
מבואר להלכה כי ציבור איננו רק אוסף – אלא מהות.
וכך נבין כי גם אם קיימים יחידים שונים, מכל מקום ברגע שהם מתחברים ליצירת ציבור – נולדת ישות אחת שבה מתבטל כל אחד מהיחידים כיחיד, וכולו נטמע בכלל.

עוד חקירה מרתקת, בעניין ומהות הציבור לעניין דיני קורבנות ועניין ה'פיגול'.

נסביר מה העניין של 'פיגול'.

"פיגול" הוא מונח הלכתי בתחום קרבנות, מונח המתאר מצב שבו קורבן נפסל בגלל מחשבה פסולה של הכהן בעת ההקרבה  לדוגמה, כאשר הכהן מתכנן לאכול את הקורבן מחוץ לזמן הקבוע לו בתורה.

כלומר, כאשר כהן מקריב קורבן, הוא חייב לכוון לעשות את כל חלקי העבודה בזמן ובאופן שהקורבן כשר.

אם באחד משלבי העבודה (שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה) הכהן חישב בדעתו לאכול את הקורבן לאחר הזמן שבו מותר לאוכלו (למשל, ביום שלישי במקום ביום הראשון)  הקורבן נקרא "פיגול", והוא פסול ואסור באכילה.

המקור בתורה: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא" )ויקרא ז, יח)

דינים עיקריים:

אדם האוכל מקרבן שהפך לפיגול חייב כרת, יש פרטים רבים בעניין זה אבל זה העיקרון.

אז בקצרה שוב, פיגול הוא קורבן שנפסל בגלל מחשבת הכהן באחד מהשלבים החשובים של הקרבת הקורבן (שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה) – הכהן חשב שהוא יאכל או יוקטר מחוץ לזמן שנקבע לו בתורה.

לדוגמה: קורבן שלמים נאכל במשך שני ימים ולילה אחד  ואם הכהן בזמן השחיטה חשב "אני אוכל ממנו ביום השלישי" – הקורבן נפסל ונעשה פיגול.

אז מחשבתו של הכהן הופכת את הקורבן לפיגול  וכל מי שיאכל ממנו עובר באיסור חמור ויתחייב כרת.

 

הנושא הזה הוא אחת הדוגמאות למעלת מחשבת האדם בעבודת הקרבנות  עד כדי כך שהיא יכולה להכריע בין כשרות  לפסול גמור.

וכעת, לעניין פיגול:

• בגמרא ובתוספתא מופיעה דעת רבי אלעזר שבניגוד לדעת רבים  לא רק הכהן יכול לפסול את הקרבן במחשבת פיגול  אלא גם הבעלים  אפילו שהם עצמם אינם זובחים, אם חשבו בזמן השחיטה — יכולים לפסול את הקרבן.
• שואל ר' יוסף ענגיל: כיצד ייתכן שבעלים שאינם שוחטים – יפסלו בקרבן?
• והתשובה היא: בקרבן ציבור המהות היא שהציבור הוא מציאות אחת – גם מחשבת פרט אחד מהציבור נחשבת כבאה מצד הכלל כולו, וכמשפיעה על הכלל
  ולכן, כל אחד מהבעלים נחשב שותף מלא בפעולת הציבור, ויכול להשפיע על הקרבן כולו.
• בהמשך לדברי הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל (גבורות שמונים, אות ל"ו), אנו באים לבאר את יסוד ההבדל בין קרבן שותפים לקרבן ציבור, ומדוע אין אפשרות ליחיד לפסול קרבן ציבור במחשבת פיגול – בניגוד לקרבן יחיד או שותפים.

וכעת לשאלה חמורה:

• אם נאמר, כפי ששיטת רבי אלעזר שהבעלים – ולא רק הכהנים – יכולים לפסול את הקרבן במחשבת פיגול,
  אז כיצד אפשר להקריב קרבן תמיד – שהוא קרבן ציבור – כאשר כל אחד מישראל שותף בו?

מה זה קורבן תמיד?

קורבן תמיד הוא קורבן ציבור מיוחד שהוקרב פעמיים ביום  בכל יום ויום  בבית המקדש – פעם אחת בבוקר ופעם אחת בין הערביים.

זהו הבסיס לכל סדר עבודת הקורבנות, ונאמר עליו שהוא "תמיד – "כלומר, קבוע, רציף ואינו נפסק לעולם כל יום גם שבתות וחגים וכך כתוב בתורה

"את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"

 

וכך היה סדר היום בבית המקדש:

• התמיד של שחר היה פותח את כל סדר עבודת הקורבנות.
• התמיד של בין הערביים היה סוגר את היום – אסור להקריב אחריו שום קורבן.

המשנה (תמיד פרק ד) מתארת בפירוט את כל סדר הקרבתו

הקורבן הזה מסמל עבודה רוחנית חשובה

כמו

• קביעות בעבודת ה' – תמיד, בלי הפסקה.
• מסירות והתמדה – גם כשאין עניין מיוחד או חג – יש עבודת יום-יום.
• והרי הנחישות והתמדה בעבודת ה' היא יסוד מרכזי בעבודת החיים הרוחניים – כלומר, זו היכולת להמשיך בעבודת השם גם כשאין התלהבות, גם כשקשה, גם כשלא רואים פירות מיידיים.

כתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים":
ההולך תמיד, אף אם ילך מעט – סוף שיגיע למטרה

וגם, ההתמדה בונה קשר אמיתי, כי כשאדם עובד את ה' רק כשהוא מרגיש השראה, זה לא קשר עמוק אלא תלות רגשית.

אבל כאשר הוא ממשיך גם כשלא מרגיש כלום – זו עבודת אמת.

רבים מרגישים קושי בעבודת ה' בגלל ניסיונות, נפילות או ריחוק פנימי.

אך דווקא היכולת לא להתייאש – גם אחרי נפילה – היא המפתח להצלחה.

כמו שנאמר (משלי כ"ד ט"ז):
"שבע יפול צדיק וקם" – לא מפני שלא נפל, אלא מפני שקם שוב ושוב.

גם אם ההתחלה היא איטית – האדם בונה נפש יציבה.

כל יום נוסף יוצר עומק חדש בקשר עם ה'.

בסוף – ההתמדה מולידה שינוי מהותי.

התמדה היא הנשק החזק ביותר של כל עובד ה'. בלי רעש, בלי מחיאות כפיים,

 

אז נחזור לעניין הקורבן תמיד, הקורבן הוא קורבן של הציבור והרי לכאורה, כל רשע מישראל יכול בכוונה לפגל את הקרבן במחשבתו, ובכך לפסול את הקרבן כולו!

אז מה הרווחנו מהשותפות, יבוא רשע אחד ויעשה 'פיגול' וכל קורבן התמיד כבר איבד מחשיבותו…!?!?

אלא  התירוץ של הגר"י ענגיל: שיש הבדל יסודי בין ציבור לשותפים

ציבור זה לא ריבוי יחידים ושותפים אלא זו מציאות חדשה, אם היינו אומרים שהציבור זה ריבוי יחידים, אז יש לנו שותפים, ריבוי יחידים ואחד יכול לעשות נזק לכולם, אבל בציבור, זה לא שותפים אלא מציאות חדשה

קרבן ציבור – הציבור אינו רק "ריבוי שותפים אלא מציאות מהותית חדשה,
שהיא קרויה = "כלל ישראל"
וכדברי ר' יוסף ענגיל:

• "כלל ישראל – הוא ענין בפני עצמו, ואין היחיד אפילו חלק בעלים בו."

ולכן אין לדמות קרבן ציבור לקרבן שותפים!
כי שני שותפים – עדיין יחידים הם, ורק משתפים פעולה.
אבל ציבור – הוא כלל על־אישי, שאינו נגזר מהיחידים.

ולפיכך: בקרבן ציבור – ליחיד אין מעמד של בעלים כלל, ולכן אין בכוחו לפגל את הקרבן,
שכן אין הוא נחשב "בעל הקרבן" באופן עצמאי.

הציבור הם לא שותפים אלא מהות חדשה, פנים חדשות באו לכאן.

• כעת נוכל להבין טוב את דברי הר"ן שאומר, בציבור, בכלל עם ישראל חל בוודאי הכלל של רבי מאיר שאומר, בין כך ובין כך – אתם קרויים בנים."
• הר"ן מבאר את עומק הדברים – כיצד גם אדם שאינו ראוי מצד עצמו – נקרא בן לה'?

התשובה היא אף על פי שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לזה – מצד הצטרפו לזולתו יקנה הכלל שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו.

הווה אומר, גם אם יש אדם שפל ופגום, שאינו ראוי מצד עצמו להיקרא בן להקב"ה –
כשהוא נכלל בכלל ישראל – הוא מתעלה, מתקדש ומזדכך.
הכלל מעניק לפרט מהות אחרת – עד שהוא חדל מלהיות "הוא", והופך להיות "אנחנו".

וכך מתפרשים דברי התורה:

• "בנים אתם לה' אלוקיכם" –
  גם כאשר הפרט אינו נוהג כשורה – שם הבן אינו נגרע ממנו, בזכות צירופו אל הכלל אשר עליו נאמר:
  "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך."

ולכן החלבנה – זה ריח רע שהופך לבושם, מתי? כאשר הוא מתאחד עם הכלל, כאשר הוא נטפל לציבור

מבואר בגמרא (כריתות ו ע"א) וברש"י שם, שהחלבנה – אף שריחה רע – נצטוינו לשלב אותה בין סממני הקטורת כדי לרמוז שמצוות התענית והתפילה בציבור – דורשת צירוף של כל ישראל, גם הפושעים.

• ולא רק שאין צירופם פוגם – אלא אדרבה:
• "אפשר שיהיה לה כוח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים…"
• כלומר – דווקא דרך צירופה נולדת איכות חדשה, ריח עליון, שעולה לרצון לפני ה'.

הווה אומר, שהאדם הפרטי, שהוא "פושע ישראל"
כשהוא מתפלל ביחיד – אכן נמדד ככזה. אבל כשהוא מתפלל בציבור –
הוא מאבד את הגדר הפרטי שלו ונכנס תחת שם "ציבור"

= בציבור – גם הרע מתהפך לטוב

צירוף הפושע לציבור – איננו מחיקת המציאות, אלא המרתה: הריח הרע מתהפך לבושם,
והיחיד הפגו הוא   חלק ממערכת שלמה שמעלה אותו למקום שלא יכול להגיע אליו לבדו.

לכן אמרו חז"ל

עת רצון זה בשעה שהציבור מתפלל

"ואני תפילתי לך ה' עת רצון" – אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים."

החפצא של הציבור מבטל את הגברא של כל יחיד שבתוכו.

הגמרא במסכת ברכות (לא) אומרת

"כך היה מנהגו של רבי עקיבא
כשהיה מתפלל עם הציבור   היה מקצר.
כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו   היה מאריך מאוד."

הפירוש הפשוט, שהוא היה בציבור הוא לא רצה לעכב אותם לכן הוא התפלל לאט, ההסבר היותר עמוק, הוא שהוא לא צריך להתפלל באריכות כאשר הוא בציבור

ידע רבי עקיבא כי כוח הציבור נושא את התפילה ולכן אין צורך להאריך יתר על המידה – כי הכוח הוא בעצם ההצטרפות.

אבל כאשר התפלל ביחיד היה נזקק להתעוררות פרטית עמוקה.

כי תפילת ציבור היא שעת רצון שאין בה קטרוג

לפיכך — כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הציבור – היה מקצר
משום שהתפילה אינה נמדדת לפי כוחו של היחיד, אלא לפי מהות הציבור השלם,
שכבר אינו ניכר בו חיסרון הפרט.

החוטא הוא אדם פרטי, אבל כאשר 'ציבור' מתפללים הם עם 'כח' אחר, ולכן הציבור הציבור זו מציאות חדשה שכל היחידים מתבטלים בה ולכן הקטרוג הוא רק על החטאים של היחידים אבל ברגע שנתמזגו להיות ציבור אין מקום לקטרג

לכן אמר הלל (פרקי אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הציבור

ואיזה ציבור? אמרו חכמים (סנהדרין כ"ו):

"ואי אפשר שיחול שם 'ציבור' על רשעים — 'רשעים אינם מן המניין'."

כלומר: אין שם ציבור אלא כאשר הקיבוץ הוא לשם שמיים!

רק אז תשרה עליו שכינה, ורק אז נחשב ציבור לענייני קדושה, מתי הציבור הוא מהות חדשה, כאשר הכינוס הוא לש"ש.

כלומר כינוס של יחידים הוא מתרומם כשיש שכינה — היחיד מתבטל לכלל

נמצא לפי זה, שכאשר הציבור זוכה להשראת שכינה,
הרי לא זו בלבד שהיחידים נכללים בכלל,
אלא פגמיהם מתבטלים לגמרי בתוך אותה מציאות אחת שלמה, לא שהם זוכים לכפרה ומחילה אלא שבאותו זמן, לא ניכרים החסרונות שלהם והתפילה נחשבת כמעלת ציבור היחיד
כי אין כאן עוד יחיד ונפרדות, אלא אחדות עליונה — שכינה ושורש הנשמות.

לכן אמרו חז"ל "לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל."   (ברכות מ"א ע"ב)

כי הכלל — הוא המקום היחיד שבו היחיד יכול להתעלות מעל פגמיו

שורש הכוח של ציבור – השראת השכינה ושורש הנשמות

השכינה נקראת "כנסת ישראל" – כי היא שורש עליון של כלל נשמות ישראל.

ומבואר שם, שכאשר הקב"ה משרה את שכינתו על ציבור –
אין זו השראה חיצונית בלבד, אלא הארה המחברת את כל ענפי הנשמות אל שורשם העליון,
וממילא – כל הנשמות נעשות כאיש אחד ממש, בלב אחד, בנפש אחת.

וזהו כוח הציבור:
כשהקב"ה שורה עליהם – הפרטים בטלים, והכלל שולט.

לכן אנו קרויים כנסת ישראל, כל הנשמות מכונסות יחד

בספר מלכים ב' (פרק ד') מסופר על מעשה נשגב בין אלישע הנביא לבין האישה השונמית. אותה אישה אצילית, בעלת רגישות רוחנית גבוהה, ראתה באלישע איש אלוקים קדוש והחליטה לנהוג בו חסד מופלג: היא בונה עבורו עליית קיר, מציידת אותה במטה, שולחן, מנורה וכסא – מקום קבוע לנוח ולהתבודד בשובו מנדודיו.

נפעם מהכרת הטוב שלה וממאמציה, מבקש אלישע לגמול לה חסד. הוא מציע לה:
"היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" – האם תרצי שאדבר בשמך בפני אנשי שררה, שיכירו בך ויועילו לך?

אך תגובתה של השונמית היא שיא של ענווה ושל גדלות נפש:
"בתוך עמי אנכי יושבת."
אין היא מבקשת טובה אישית, איננה רוצה פרוטקציה, וגם איננה מחשיבה את מעשיה ככאלה הראויים לגמול. בעיניה, כל מעשה החסד שעשתה – נעשה בתמימות ובפשטות, כחלק מהיותה שייכת לכלל ישראל. אין כאן דרישה, אין תביעה – אלא תחושת שייכות פנימית עמוקה לעם ולגורלו.

במילים אלו – "בתוך עמי אנכי יושבת" – מביעה השונמית גישה עמוקה: כל מהותה נובעת מהיותה חלק מן הכלל. היא אינה פועלת כיחיד המבקש טובת הנאה פרטית, אלא כחלק בלתי נפרד מגוף האומה, שממנה היא שואבת את כוחה ואת זהותה.

 

בזוהר הקדוש (פירוש הסולם, חיי שרה) מבואר שהדיאלוג הזה בין אלישע לאישה השונמית התרחש ביום גדול וקדוש – יום הדין, ראש השנה.

וכך לשון הזוהר (בתרגום וביאור):
"וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁם" – איזהו 'היום'? זהו יום טוב של ראש השנה, שבו נפקדות עקרות ונגזרים דיני בני אדם. ביום זה הקב"ה דן את העולם כולו, וכל אחד ניצב למשפט לפניו.

ועל כן, מסביר הזוהר: אלישע, שהיה נביא, חש באווירה הגדולה של היום, ביומו של הדין, וביקש לזכות את האישה השונמית שתיעשה לה ישועה מתוך דקדוקי הדין. וכיוון שראה את מעשיה וחרדתה לכבוד שמיים – אמר לה: "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת" – את טרחת, פעלת, הכנסת אורחים, בנית עלייה – כל זאת לא עבור כבוד או פרס, אלא לשם שמיים.

דווקא ביום זה – יום שבו כל אדם ניצב לדין – ביקש אלישע לסנגר עליה, לפעול בעבורה, לבקש שתגמול שמיים תבוא גם לה.

איזו גדלות! האישה השונמית מלמדת אותנו את סוד ההשתייכות, את הדרך בה ניגשים לבורא עולם: לא בגישה של "מגיע לי", אלא מתוך ענווה, מתוך שייכות לכלל. "בתוך עמי אנכי יושבת" – בזה זכתה שיזכו בה כל הדורות.

בהמשך דברי הזוהר הקדוש, מבואר עומק נוסף בדברי האישה השונמית לאלישע – לא רק ענווה יש כאן, אלא גם תובנה עמוקה בדבר סוד ההצלה ביום הדין.

בביאורו של בעל "הסולם" על הזוהר הקדוש, מתבאר יסוד נפלא:
ביום הדין – ראש השנה – כל בני העולם ניצבים לדין לפני מלך מלכי המלכים, והקב"ה קרוי ביום זה "המלך המשפט". ביום זה אין פרטים, אין יחידים – אלא כל העולם כולו נידון כאיש אחד בלב אחד.

ואומר הזוהר: מי שמפריד עצמו מן הציבור, ואינו משייך את עצמו לכלל ישראל – אפילו אם הוא צדיק, עלול הוא להיתפס תחילה בדין. שהרי רחמי שמיים מתגלים על הכלל, וכאשר אדם תולה עצמו בציבור – הוא נידון כחלק מהחסד הכללי שמושפע עליהם.

וזהו שאומרת השונמית:
"בתוך עמי אנכי יושבת" – איני מבקשת להיבדל, איני רוצה להיבחן בנפרד. לא מבקשת שאתפלל עליי לבדי, ולא רוצה לעמוד בפני הדין כישות עצמאית. כל תוקפי – הוא מתוקף השייכות. עם ישראל הוא מקשה אחת, ודווקא בהכללה – ישנה ישועה.

מוסיף הזוהר:
"מה אומרת? – אלא שבשעה שנדונים, תולה הדין על כל העולם כולו. לא נידון אדם לבדו, ולא נפרד מהציבור, כי כל הנפרדים – אף אם צדיקים הם – נתפסים תחילה."

ומסיים הזוהר לשונו החריפה:
"ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם – כי רחמי הקב"ה מצויים על העם כולו כאחד. ומשום זה אמרה: 'בתוך עמי אנכי יושבת', ואיני רוצה להיפרד מהם – כמו שנהגתי עד כה."

דברים אלו נוקבים ועמוקים. לא רק מוסר יש בהם – אלא גם הדרכה מעשית לחיים, ובעיקר לימים הנוראים:
אין טוב לאדם אלא להצטרף אל הציבור – בתפילה, בלימוד, במעשים טובים – ולהימנע מהתבדלות וגאווה. השכינה שורה על כלל ישראל, והאדם הנשען על הציבור – זוכה להימנות עם רחמי שמיים.

"באחדותם של ישראל – גבורתם."

מכאן אנו למדים יסוד גדול:
בין ביום הדין ובין בכל ימות השנה – העצה הטובה והנאמנה ביותר להנצל בדין, לזכות לרחמי שמיים, ולהיות נענה בתפילה – היא לכלול את עצמו בתוך כלל ישראל.

אין האדם עומד לבדו. תפילה של יחיד, גם אם נאמרת בכוונה עמוקה – נבחנת ומדוקדקת במשקל מדוקדק של דין. אך כאשר האדם מתבטל אל הציבור, שותף בצערם ובשמחתם, חי את כלל ישראל – אזי תפילתו נשמעת ממקום אחר, ממקום של חסד כלל ישראלי.

ומעל הכל – כאשר אדם נכלל בכלל, הוא מחובר לצדיקי הדור, שהם עצמם מחוברים לשורש העליון – נתיב להם לכסא הכבוד.
צדיקי הדור הם שלוחי השכינה, נשמותיהם כלליות ומקיפות, ותפילתם פועלת רבות עבור הכלל. מי שמצטרף להם – זוכה להשפעה מגובה שאינו שלו, אלא של המעמד הכללי שבו הוא נכלל.

ואם נרצה לסכם:

האדם כפרט – מוגבל בכוחותיו. האדם ככלל – מחובר לאין־סוף.

ואשרי מי שזוכה להבין סוד זה, ולחיות את חייו מתוך תחושת שייכות – לעם, לצדיקים, ולשכינה השורה בישראל.

לסיום, נחתום בדברי קודשו של בעל "שולחן ערוך הרב" (הלכות תפילה), המדגיש את מעלת התפילה בציבור ואת עוצמתה, לא רק כמצווה – אלא ככלי לקידוש שם שמיים ברבים:

"שתפילה בציבור, אף על פי שהיא מצווה מדבריהם – גדולה היא אף ממצוות עשה של תורה, הואיל ומקדשים בה את ה' ברבים. שהרי התירו לעבור על מצוות עשה של תורה ולשחות עבורה, כדי להשלים לעשרה."

נמצאנו למדים, שכשם שההשתייכות לציבור היא סוד ההצלה ביום הדין, כך גם התפילה עם הציבור היא ביטוי עילאי לשייכות זו. לא כוחו של היחיד הוא הפועל – אלא כוחו של הכלל, כוחם של רבים, אשר הקדוש ברוך הוא אינו מואס בתפילתם.

וכפי שנאמר (איוב ל"ו ה'):
"הן אל כביר ולא ימאס".