אל תשתה רק יין: סודו המפתיע של הנזיר להצלחה

בהתבוננות בפרשת נזיר, עולה תמיהה יסודית: מדוע הרחיבה התורה את איסור הנזיר לא רק ליין אלא אף לחרצנים ולזגים – שאלה הם הגרעינים והקליפות של הענבים, לכאורה אין בהם לא שכרות ולא תאווה? הלא אם עיקר העניין הוא להתרחק מן היין המוביל לקלקול – די היה באיסור יין עצמו. מדוע, אם כן, מצוות הנזיר מקיפה גם את מה שאינו משכר, אף לא מקרב את האדם לתאווה?

שורש השאלה מביא אותנו לעקרון חינוכי נפשי והשקפתי יסודי לאנשים מצליחים בחיים: ההתרחקות מן הרע אינה מסתיימת באיסור עצמו, אלא בהצבת גבולות רחבים – בגדרים וסייגים – כדי לשמר את טהרת הנפש גם מן הקרבה המסוכנת אל הפיתוי.

חז"ל במדרש רבה (במדבר י', ח'; שמות ט"ז, ב') הדגישו: "לא די לו לנזיר לפרוש מיין בלבד, אלא מכל היוצא מן הגפן". המסר ברור – הרחקה אמיתית אינה מסתפקת בנקודת האיסור הפורמלית, אלא היא דורשת מן האדם תודעה עצמית גבוהה של אחריות, שמובילה לפרישות רחבה. מדובר פה על עיקרון מהותי שדורש אחריות ובגרות אדם שמחפש– אדם שמבקש להשתנות באמת, נדרש ליצור מרחב פנימי חופשי מהשפעות, לא רק מן המעשה הפסול, אלא מכל מה שמזכיר אותו ומחובר אליו.

בנפש האנושית ישנה שאיפה באופן טבעי לרווחה, לעונג. אך בעידן של שפע וגירויים בלתי פוסקים – אדם עלול למצוא את עצמו נשאב במהירות לתחושת סיפוק מדומה, ובלי משים – הוא עובר מ"בחירה" ל"תלות", מ"הנאה" ל"צורך", ומ"אשליית השליטה" ל"עבדות". וכאן טמון שורש ההדרדרות להתמכרות:

ההתמכרות מתחילה באשליה – "אני שולט", "אני רק נהנה", "אני אפסיק כשארצה".
אבל ככל שהאדם מתרגל לסיפוק מיידי, מערכות הורמנליות בראש מעבירות מסר לנפש, מסר שאומר "בלי זה אתה לא בסדר", וכך הוא נהפך לעבד של הדחף, גם אם הוא מכחיש זאת בכל תוקף.

הבעיה אינה רק בהתמכרות המוחשית – אלא בכך שהאדם חי בטעות שהוא חופשי

הוא מתנהל מתוך הרגל ואיזור הנוחות, ולא מתוך בחירה מודעת, אחרי שנים רבות הוא שם לב שהוא איבד זמן מרץ ואנרגיה ל…כלום!

הבגרות היא ההכרה שהגבולות – הן חולשה אלא עוצמה בגרות אחריות וכניסה לשער ההצלחה

הגבולות הם החירות האמיתית.
כשאדם שם לעצמו גדרים, סייגים, משמעת – הוא בעצם בונה לעצמו מבצר של יציבות נפשית. הוא מגן על עצמו מעצמו.

אנו מתפללים להקב"ה כל יום, ברכת חונן הדעת, שלוש פעמים ביום, ברכת הדעת היא ההבחנה בין עיקר לטפל, בין זמני למהותי, בין תאווה חולפת לשליחות וייעוד בחיים

אנשי כנה"ג קבעו שבתפילת העמידה, חלק  הבקשות ייפתח דווקא בבקשת דעת, לפני בריאות, פרנסה, סליחה או גאולה.
ולמה? כי חז"ל אומרים אם אין דעת – הבדלה מניין?

היכולת להבחין בין דבר לדבר – בין אמת לשקר, טוב לרע, תכלית לתפל – היא יסוד כל עבודת האדם.

הרמב"ם כותב (במורה נבוכים) שהמעלה העליונה באדם היא ה"שֵׂכֶל הפועל" – הדעת, ההכרה, היכולת להבין את המציאות לאשורה להכיר את החשוב את העיקר ועליו לשים דגש

הבקשה הראשונה בתפילת העמידה היא הדעת, כי בלי דעת, האדם לא יודע אפילו מה לבקש.
הוא מבולבל, מובל, תלוי בגירויים.
הוא עלול לבקש הבלים ולהיות תלוי בהם ואם הוא לא קיבל אותם הוא עצוב, אם אין דעת הוא עלול לברוח מהאמת.

"דעת" היא היכולת לארגן את עולמנו הפנימי
להבין רגשות, לזהות דחפים, לתכנן מהלכים, להחליט מתוך חכמה ולא מתוך דחף.

דעת ≠ ידע.

דעת = עיבוד פנימי של המציאות.

דעת היא היכולת לשלב בין מחשבה לרגש, בין חוויה להיגיון.

בהעדר דעת – האדם חי בכאוס רגשי.
הוא חווה חרדות, בלבול, פיצול בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא עושה.

זהו שורש ההבדל בין אדם שפועל מתוך חכמה לבין אדם שפועל מתוך הרגל או פחד.

אם נשאל בני אדם מה הם צריכים, הם יאמרו:  כסף, בית, שלום בית, שקט, בריאות להיות אהוב ומקובל בחברה ועוד ועוד

אבל האמת היא – בלי דעת:

• הוא לא ידע לנהל כסף,
• הוא לא ידע לנהל את השלום בית,
• הוא לא ימצא משמעות בשקט,
• הוא יתבלבל גם בתוך בריאותו.
• הוא לא יצליח למצוא את האיזונים הנכונים של נוכחות בחברה

לכן אנו פותחים את תפילת הבקשה דווקא בברכה זו:

חונן לאדם דעת – ומלמד לאנוש בינה.

זה לא מותרות. זו נקודת המוצא של הכל.

הברכה אינה "נותן דעת" אלא "חוֹנֵן".
מלשון מתנה. זו ענוה. זו פתיחה לתפילה – מתוך ענווה.

אז דעת זה השלב הראשון, אבל אז צריכים לתרגם את הרעיונות את הדעת הלכה למעשה, וכדי לכוון את הדעת הלכה למעשה צריך האדם להיות בשליטה, והאנשים הגדולים באמת אינם אלה שיש להם רצונות עזים – אלא אלה שיודעים לא להיענות לכל רצון. הם לא מפוזרים לכל כיוון, אלא ממוקדים, יודעים להניח למה שאינו מועיל או שאינו בונה. הם יודעים לומר:

זה לא נכון לי. זה לא מקדם אותי. זה סוחף אותי למקום שאין בו צמיחה.

המושג של קידושין, לקדש אישה זה לא רק שהיא 'מובדלת' מקודשת ומובדלת מכל העולם, אלא קידושין זה גם ייעוד, הקדושה היא לא רק הגבלה הלא אגם ייעוד אבל זה בזה תלוי

גם כשהאדם מקדש עצמו  הוא לוקח את כוחותיו ומכוון אותם לתכלית. ייעוד. משמעות.

קידושין זו גם הגבלה וגם ייעוד  כי הייעוד תלוי בהגבלה

אז כדי שנוכל להיות ממוקדים בתכלית ובייעוד, צריכים לדעת שקל מאוד לגלוש להתמכרות, הרבה יותר קל ממה שאנשים מדמיינים. קשה מאוד לצאת ממנה – דווקא כי התחושה היא של שליטה מדומה.

 

הדרך  להישאר חופשי וממוקד באמת היא לחיות עם גבולות  עם שיקול דעת  עם מודעות עצמית, עם כוונה עם גבולות

חשוב לדעת, אנשים שנופלים להתמכרות זו לא רק רדיפה אחרי הנאה. התמכרות היא ניסיון לטשטש כאב פנימי  למלא חסר לברוח מריקנות.
הנפש מחפשת הקלה מהירה, "שיכוך רגשי" מבלי להתמודד באמת.

אחת ההונאות העצמיות הכי עמוקות היא האמונה של האדם, אני שולט בזה.
הוא מתרגל לתחושת שליטה מדומה – הוא מחליט מתי, כמה, איך – אבל לאט לאט, ההרגל מחליט בשבילו.

ולמה הוא לא מרגיש שהוא איבד שליטה?
כי הנפש מגינה על עצמה – היא בונה  מנגנוני הכחשה  כדי לא להודות=   נכשלתיל

לכן אומרת לנו התורה, גדלות האדם – היא לא בכמות הכישרון, אלא בעוצמת המשמעת

האנשים הגדולים באמת הם אלה שיודעים: להציב גבול למה שמפתה אבל לא יעיל, לעצור כשכולם ממשיכים, להתרכז כשהעולם מתפזר, ולבחור בדרך הנכונה – גם אם קשה, גם אם איטית.

ומכאן אל הנזיר, התורה לא מרחיקה את האדם רק מהיין, אלא גם הרחיבה את איסור הנזיר לא רק ליין אלא אף לחרצנים ולזגים – יש להתרחק גם  הגרעינים והקליפות של הענבים, למרות שאין בהם לא שכרות ולא תאווה

ונמשיך עוד, היין עצמו – האם הוא חיובי או שלילי? התורה מציירת עמדה כפולה כלפיו. מצד אחד, הנזיר שפורש ממנו נקרא "קדוש לה'" (במדבר ו', ח')  וגם הכהן ששתה רביעית יין פסול לעבודה, ותלמיד חכם ששתה כן – פסול לדון. כלומר  היין משבש את הדעת, מטשטש את הרוח.

ומאידך – היין נחשב כסמל לשמחה: "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד), והוא נדרש לקידוש, לחופה, לנסכים במקדש. חז"ל עצמם אומרים: "אין שמחה אלא ביין". זהו פרדוקס עמוק – היין ככלי של שמחה ופתיחות, אך גם של בלבול ואבדן שליטה.

ההבחנה תלויה בהקשר ובמינון. במסכת סנהדרין (ע' ע"א) אומרים חז"ל: "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא היין", ומביאים לכך שלוש ראיות מפסוקי התורה בראשיתה. נראה את הדוגמאות של הגמרא בהמשך

היין עלול להיות חומר  משנה תודעה מה שיוצר פער בין הרצון האמיתי של האדם לבין פעולותיו – ניתוק בין הרצון הפנימי לבין ההתנהגות החיצונית לפי חז"ל, מהות האדם היא הרצון.
כלומר יש לאדם את 'הרצון' שלו להיות טוב יעיל ערכי, ויש את המעשים, ויש פערים בין הרצון היפה הערכי לבין הקושי להתחייב בשגרת החיים, מצד אחד יש לו ערכים ומצד שני הוא לא מצליח לממש אותם, וכך הוא מרגיש יותר 'זיוף' וחוסר אמת, מה שמוביל לתחושה כואבת של חוסר נאמנות של האדם כלפיי הערכים שלו, מה שמוביל למצב שבו האדם לא נאמן לערכים שלו, הוא נעשה יותר שחוק מתוסכל ואף מדוכא

הוא עלול להרגיש הרבה אשמה, והוא לא בטוח מי הוא, הערכים והרעיונות שלו, אם חוסר ההצלחה לממש את הערכים, האדם חווה במתח בגלל שהוא  פועל בניגוד למה שהוא מאמין בו.
לדוגמה: אדם שמאמין בערכי משפחה – אבל עסוק כל היום בעבודה.
הדיסוננס גורם לו למתח רגשי מתמיד, ולעיתים אף שינוי עקרוני בדעותיו – כדי להימנע מהכאב שבפער.

הוא עלול לשנות את הערכים שלו כדי לא להרגיש אשמה (כמו שאמרו חז"ל שאדם חטא בפעם הראשונה הוא מרגיש אשמה אבל ככל שעובר הזמן הוא כבר לא מרגיש אשמה אלא העבירה נעשית לו כהיתר, בהמשך הוא יאמר שהעבירה היא אפילו מצווה)

כך האדם משנה את האמונות שלו, בגלל שקשה לאדם עם הרגשות אשמה שלו, הוא משנה את הערכים שלו, במקום ליישר קו ולהשקיע עמל ויגיע להיות מחויב לערכים הוא משנה את הערכים שלו

האדם הגדול מצליח לעשות התאמה בין הפנימי לחיצוני בתוך נפשו

לא מספיק לרצות להיות אדם טוב – צריך לחיות בהתאם לרצון הזה.

לא מספיק לדעת את האמת – צריך לבחור אותה בכל יום מחדש.

לא המדרש עיקר אלא המעשה

לכן היין הוא משאב שמרחיק את האדם מהערכים שלו, מרחיק את האדם מעצמו, לכן אמרו חז"ל בגמרא שהיין מביא יללה לעולם, כי יש לאדם 'מתח' שהוא לא מספיק מצליח לתרגם הלכה למעשה את הערכים שלו, כדי לברוח מהמתח הוא פונה ליין, וזה שורש ה'יללה' של היין, – הקריעה הפנימית שמולידה חרטה

כשנוטלים מן האדם את הבהירות הפנימית – בין אם על ידי שכרות ובין אם על ידי התרגלות לפיתויים קטנים – נחלש בו כוח הרצון והמוסר העצמי

הנזיר מבקש להפוך את חייו למסלול של בהירות פנימית, טהרה והתרחקות מנטייה לסיפוק מיידי.

לכן, כל "יוצא מן הגפן" נאסר עליו – לא מפני שהוא עצמו רע, כדי לברוח מכל קשר אל המפתה, החכמה היא לא לעמוד בניסיון ולהצליח אלא מראש לא להיות בניסיונות ולהתעסק בערכים את המרץ לא צריך האדם להשקיע בגמילה מהתמכרות אלא בעשייה ברוכה של למידה צמיחה ובניין האישיות של האדם

הגמרא במסכת סנהדרין (דף ע') אומרת, אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין   חז"ל מציגים לכך שלוש דוגמאות יסודיות מפרשיות בראשית – שלושתן טרגיות, שלושתן מתגלגלות בעקבות היין.

הראשונה – חטא עץ הדעת. על פי דעת רבי מאיר, עץ הדעת היה גפן, וחוה סחטה ענבים ונתנה לאדם לשתות מהם. כלומר  החטא הראשון והעונש המוחלט – מיתה לעולם – באו דרך היין.

השנייה – נח, שנטע כרם מיד בצאתו מן התיבה. הוא שותה מן היין ומשתכר, ומתוך השכרות מתרחשת בו פרשה של קלון וביזיון. התורה מתארת את הסיפור בעזרת י"ג ווי"ן רצופים (ויחל, ויטע, וישת, וישכר… ויקץ, וידע), ללמדך י"ג "ווי" – י"ג יללות

הפירוט הסגנוני מדגיש: השכרות גוררת אחריה מדרון מוסרי קשה ובלתי נשלט.

השלישית – סיפור לוט ובנותיו

מתוך בדידות ופחד, ובאמצעות שכרות מכוונת, נולדים מואב ועמון – ממזרות שמתחילה ביין.

חז"ל מביאים שלוש ראיות להרס הנפשי, המוסרי והחברתי שהיין מחולל. ומאידך – היין הוא יסוד מרכזי באירועים מיוחדים ביהדות, כמו: קידוש, הבדלה, ברית מילה, נישואין, ברכת המזון, ואף בנסכים בבית המקדש

היין כשלעצמו אינו טוב ואינו רע. הוא חומר גשמי, כלי. בדיוק כמו הכסף, הכח, או הדיבור – הכל תלוי באדם המשתמש.

יין הוא סמל למה שמעורר תודעה אחרת, הוא יכול לשמש לחיבור – אך גם לבריחה. הוא פותח את הדלתות הפנימיות  לתוך נפש האדם– ולכן השאלה היא: מה יש בפנים בתוך נפש האדם,  אם היין מגלה עומק פנימי של קדושה – נוצרת שמחה של מצווה. אם הוא מגלה חולשה מודחקת, פחדים ותאוות שהאדם לא יודע לשלוט עליהן – נולדת היללה.

חז"ל תיקנו להשתמש דווקא ביין במקומות הקדושים ביותר – לא כדי להכשיר את היין, אלא כדי לתקן דרכו את מה שנשבר בחטא הראשון.

האריז"ל הבעש"ט הבן איש חי ועוד  מציעים הסבר עמוק  שקשור לעניין האכילה, כל מאכל מזין גם את הגוף וגם את הנפש  הפסוק:

"רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף" מלמד שמה שאדם אוכל ושותה, משפיע על עומק נפשו.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא גם על מוצא פי השם שבתוך המאכל

בכל דבר גשמי טמונים ניצוצות קדושה  כאשר אדם מברך על המאכל – הוא מברר ומעלה את הניצוצות האלה  והם הופכים למזון פנימי לנפשו. דווקא היין – מאחר שהוא היה החטא הראשון, נושא בתוכו את הפוטנציאל הכי גבוה ואת הפצע הכי עמוק, את התיקון הגדול ביותר אבל גם את הטראומה המסוכנת ביותר דווקא ביין יש את עיקר התיקון – אבל רק כששותים לשם שמים

מצד אחד היין ממכר, מרגש, מושך –  אבל אם הוא בשליטת האדם הוא הופך להיות כלי של התקדשות.
החטא הינו – לקחת את היין מתוך עצלות, מתוך עצבות, מתוך בדידות, החטא הינו לקחת את היין ולשתות אותו כדי לברוח מהמציאות.
התיקון הוא – לשתות יין מתוך נוכחות, שמחה, מצווה, קדושה התיקון לשתות יין מתוך שלימות נפשיות כדי להתרומם למקום גבוה יותר.

כמו שכל כוח בנפש יכול לשמש לטוב או לרע (הדמיון, הדיבור ועוד) – כך גם היין.

לכן תיקנו חז"ל להכניסו דווקא לתוך הרגעים המקודשים ביותר  היין מאותת על התהליכים העמוקים בנפש האדם, הנפש אם היא איננה מכוונת היא בורחת, נופלת, ונסחפת אך כשיש לה גבולות, תודעה, וייעוד – היא מתעלה, מגלה קדושה, ומעוררת שמחה אמיתית.

היין – מפיל מחיצות ומשחרר עכבות, חושף את האני הנסתר

מכאן מובן מדוע היין – אם לא נשתה כראוי – מביא לידי חסרונות: כי הוא מבטל גבולות פנימיים, מטשטש שיקול דעת, ומשחרר יצרים בלתי מבוקרים. הוא חושף את החולשה, לא מתוך עוצמה, אלא מתוך פיתוי. ולעומת זאת, מי ששותה לשם שמים, בקדושה ובמצוה – מגלה שליטה, מעלה, תיקון. הוא לוקח את אותו יין עצמו, והופך אותו ממנוף לנפילה למנוף לקדושה.

כך נסגר המעגל: היין, מקור החטא הראשון – הופך להיות גם הכלי שבו מתקנים את אותו חטא עצמו, אם רק ישתמש בו האדם בכוונה טהורה, למטרה של שמים. כל אדם, בכל דור, עומד בפני כוסו – ולפי דרכו, יכריע האם תהיה זו כוס של בלבול, או כוס של תיקון.

זהו גם הרמז שנסמכה פרשת נזיר לברכת כהנים – ללמד שדווקא מי שנזהר ושומר עצמו מן היין, ראוי הוא לכל הברכות, ואילו האחרים – שמרבים בו לשם תאווה – עלולים להיכשל בו, כשם שנכשלו בו אדם הראשון, נח ולוט.

היין, מקור החטא הראשון – הופך להיות גם הכלי שבו מתקנים את אותו חטא עצמו

ומוסיף הכלי יקר יסוד עצום ונורא: הנזירות הרגילה היא לשלושים יום, מדוע? כי די לו לאדם בפרישה של שלושים ימי נזירות, ולכן סתם נזירות היא לשלושים יום, כי זהו כלל יסוד לכל תאוותיו של האדם בעולם הזה. אם יצליח  לפרוש מהתאווה שלושים יום בלבד, הרי זו חזקה ששוב הוא לא יהיה להוט אחריה, ויוכל בנקל להתחיל לקנות את דרגת הפרישות שהיא היפך התאווה

יסודו של רעיון זה נעוץ בהבנת טבע האדם ובכוחות הנפש הפנימיים שלו: הרצון איננו משאב סטטי, אלא נבנה ומתעצב על פי ההרגלים והחזרתיות על המעשה. כאשר האדם מרגיל את עצמו להימנע ממשהו שהיה רגיל בו, אפילו לזמן קצר אך ממוקד – נוצרת בתודעתו דרך חדשה. שלושים יום של פרישות יוצרים שבר במעגל ההרגל הישן, שובר את מעגל ההתמכרות, ופותח אפשרות לחשיבה מחודשת ולהפנמה עמוקה יותר של שליטה עצמית.

שינוי אמיתי בהרגלים נוצר לרוב אחרי תקופה של ניתוק מגרייה, לאחר מכן מתאפשרת בחירה חופשית יותר. המידות וההרגלים מתעצבים דרך פעולות חוזרות ונשנות. לפיכך, אם אדם מתרגל לא להתפתות – ולו לזמן קצוב – הוא לא רק נמנע מהמעשה, אלא בונה בתוכו את המידה ההפוכה: לכן נזירות לשלושים יום זוהי תקופת מהפך, זה זמן שבו האדם יכול לטעום את טעמה של הקדושה הפנימית, לגלות את כוחו הפנימי האמיתי, ולהיווכח שהוא מסוגל לחיות גם ללא סיפוק מיידי. דווקא כאשר מתבררת לו היכולת הזו, מתחילה תנועה חדשה בנפשו – תנועה של שחרור, של רוגע, של ריבונות עצמית.

תכלית הנזירות אינה סיגוף הגוף אלא שחרור הכוחות של האדם, לכן התורה מכנה את האדם הנזיר, כאדם 'פלאי', והנזיר מלשון נזר, כתר על ראשו.