אחרי הניצחון באיראן: מגלים את ארץ ישראל מחדש

היינו במלחמה – בגוף, ובנפש.  אחרי שהמלחמה נגמרת מבחוץ. אנחנו חוזרים, אל השגרה, אבל לא 'סתם' אל השגרה, אנו לא רק רוצים לחזור למה שהיה, אלא לחזור ליותר טוב ממה שהיה, ולכן לא נחזור אל השגרה אלא נחזור אל השורשאל המשמעות של ארץ ישראל.

בדברי הרמב"ן מבואר כי דרכי ההשגחה על עם ישראל שונות מההשגחה על כל אומות העולם, ובעוד שההשגחה על כל אומות העולם היא באמצעות 'שרים' [מלאכים] ומזלות, כמובן כפי שנראה בהמשך, גם הכוכבים ומזלות אין להם כח עצמאי…

על עם ישראל הקב"ה משגיח בכבודו ובעצמו, ולא באמצעות כוחות אחרים.

יסודות הדברים בפסוקים בפרשת האזינו "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".

ופירש הרמב"ן שהארץ (ארץ ישראל) היא מיוחדת, ואין היא סובלת טומאה. גם עמים אחרים נטמאו, אך לא סולקו מארצם. רק ארץ ישראל "מקיאה" את יושביה כאשר הם חוטאים.
למה? כי השגחת ה' שורה עליה תמיד, עינו של הקב"ה עליה "מראשית השנה ועד אחריתה", ולכן – הארץ עצמה אינה סובלת תועבות.
הרמב"ן מוסיף רעיון עמוק: אומות העולם מושפעות מ"כוכבים ומזלות", אך ארץ ישראל שייכת לה', והשוכן בה – צריך לנהוג בקדושה.

הרמב"ן מדגיש שה' בחר בישראל בייחוד, והאמת האלוקית מתבררת דרך עם ישראל.

בפסוק מפרשת לך לך (בראשית י"ז, ח):
"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים"
הרמב"ן מפרש את משמעות ההבטחה האלוקית לאברהם ולזרעו, ומרחיב בהבנה עמוקה על הקשר הנצחי בין עם ישראל וארץ ישראל.

נאמר: "לך ולזרעך אחריך… לאחוזת עולם". כלומר – לא רק לדורו, אלא לדורות עולם, מדובר בקניין נצחי.

כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל – הם נמצאים במעמד של קשר ישיר לאלוקות.
ולהפך, הגלות מארץ ישראל היא לא רק גירוש טריטוריאלי – אלא התרחקות מהמעמד הרוחני שבו הקב"ה שוכן בקרבם.

 

רבנו בחיי מוסיף דימוי: כמו שהלב הוא המרכז שמזרים חיות לכל האיברים – כך ארץ ישראל היא המרכז הרוחני של העולם, ומשם נמשכת ההשגחה גם לשאר הארצות.

העולם כולו, לפי רבותינו הראשונים (כמו הרמב"ן ורבנו בחיי ועוד), מתנהל לפי מערכת הנהגה עולמית שבה ישנם מלאכים, כוכבים ומזלות – הפועלים על ההיסטוריה והחומר. אך חובה להדגיש (מעיקרי האמונה) שאין להם כח לפעול לבד, אלא שהם פועלים לפי מה שקבע להם הקב"ה, אז למה ישנה כביכול "מערכת ביניים" מלאכים כוכבים ומזלות? התשובה היא לא שיש להם כח עצמאי, אלא כח מה שהוא 'תחת' הנהגתם, הכוונה והמשמעות היא שהם מסמלים את הנהגת הקב"ה את העולם כולו כהנהגה טבעית, זו הכוונה, אין הכוונה שיש כאן מעבר להנהגה טבעית, לא שיש 'שליטה ועצמאות' למלאך

וכאשר אומרים שעם ישראל הם 'מעל המזל', הכוונה היא שהם לא כפופים למערכת 'הטבע'.

במילים אחרות, בכל ארץ אחרת – אם יורד גשם, אפשר לקרוא לזה סטטיסטיקה. מזג אוויר. מזל (כנ"ל הכל מהקב"ה), זו מערכת טבעית שאפשר לחזות אותה מראש באופן קבוע
אבל בארץ ישראל – הגשם הוא מכתב אישי מהשמים.
הכלכלה, הביטחון, הצמיחה או החורבן – אינם רק תוצאה של חוקי שוק או תנודות פוליטיות, אלא שיקוף של הקשר הישיר בין עם לאלוקיו.

בחוץ לארץ – האדם חי בתוך עולם שמנוהל על ידי מערכת הטבע (שהקב"ה מנהל את אותו הטבע). בארץ ישראל – האדם יותר חווה את ההשגחה האלוקית

הרמב"ן מדגיש (בפרשת אחרי מות) כי ארץ ישראל לא נמסרה כלל תחת שר כלשהו, אלא נבחרה להיות נחלת ה' – בלא שוטר, קצין או מושל ממונה עליה.

החידוש מתבאר גם מתוך ההשוואה לארץ מצרים – אשר כל גידוליה תלויים באדם, בעבודתו ובהשקיה מלאכותית, ואילו ארץ ישראל ניזונה ממים "מן השמים". יש כאן חידוד חשוב: המצרים לא היו צריכים להרים עיניים לשמים, כי פרעה נחשב ל"אליל", ומימיו באים ממעיינות שולטניים. אבל ארץ ישראל מחייבת את יושביה להרים עיניים למרות

אם כן , ארץ ישראל איננה רק מקום פיזי – אלא קרקע של אמונה. זו הארץ היחידה בעולם שמכריחה את יושביה "להביט מעלה". בכל קיץ, יהודי שמחכה לגשם, מתפלל. אין תעלות השקיה, אין נילוס שמרגיע – רק "והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם". זאת מדרגת חיים גבוהה – חיים שבהם כל מציאותך הפיזית תלויה בזיקתך הרוחנית.

ארץ ישראל, בלשון הרמב"ן, היא "נחלת ה'" – זהו תואר של בלעדיות. אין זו "עוד מדינה". זו לא רק גאוגרפיה אלא  כל שעל אדמה בה – דורש דבקות.

זה לא מקום ש"מחזיק אותנו", אלא מקום שדורש מאתנו להיות ראוי להחזיק בו.

הרמב"ן בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, כה ואילך) מדגיש שארץ ישראל היא מקום שבו ההשגחה האלוקית היא ישירה ולא באמצעות כוכבים, מזלות או מלאכים. היא "נחלת ה'", ולכן אין בה מקום לעבודה זרה או לתועבות – כי היא מקיאה את יושביה כאשר הם חוטאים.

עם ישראל נדרשים לרמה מוסרית ודתית גבוהה יותר. ואם יחטאו – הארץ תוקיע גם אותם: "ולא תקיא אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. "

ארץ ישראל לא מענישה את יושביה מתוך נקמנות, אלא מתוך הגדרה פנימית של ייעוד: כשעם ישראל אינו מתנהל כפי ייעודו, אין לארץ "יכולת להכיל" אותו. זהו עומק דברי התורה "ולא תקיא אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". ה"קיא" אינו עונש טכני – אלא תגובה של טבע הארץ המקודש, שאינו סובל טומאה מוסרית .

דברי הרמב"ן מלמדים יסוד מהפכני: הייעוד הסגולי של הארץ אינו סותר את עקרונות המוסר והערכים קדושה וטהרה, אלא מחייב אותם בעוצמה רבה יותר. ככל שהקרבה אל הקודש גדולה יותר – כך ההתרסקות עלולה להיות עמוקה יותר, אם אין חיים של טהרה.

וכך מסביר הרמב"ן את חז"ל שאומרים ש"הדר בחוצה לארץ – כמי שאין לו אלו-ה", כי ההשגחה הישירה של הקב"ה מתקיימת רק בארץ ישראל. בחו"ל, ישנה הנהגה באמצעות כוחות אמצעיים (מלאכים, מזלות, שגם הם נשלטים אך ורק על ידי הקב"ה כאמור כמה פעמים במאמר זה), בעוד שבארץ – הקב"ה משגיח ישירות.

לפי זה, ארץ ישראל איננה "קרקע" – אלא ישות חיה, מגיבה, בוחרת ומקיאה. כאשר נכנס אליה זיהום מוסרי – היא פועלת כדי לסלק אותו.

כמו שהגוף מקיא מזון מקולקל – כך ארץ ישראל מקיאה אנשים עם קלקול רוחני

זהו ביטוי של ארץ קדושה ופעילה – קדושה שלא רק שורה, אלא מגיבה, פועלת, מבררת ומסננת.

 

כל התנתקות מוסרית– גוררת חוסר שקט. אלא מפני שהארץ עצמה רועדת.

מי שנכנס אל הארץ כאל קרקע גיאוגרפית בלבד – נכשל.

רק מי שנכנס בה כבן למלך – מגלה שהיא חלק ממנו – והוא מחלקה.

הארץ איננה מנוף לאומי בלבד – אלא מקום קדוש ומרומם

בספרי כתוב, תבל זו ארץ ישראל, למה נקרא שמה תבל, על שם תבלין שבתוכה. איזהו תבלין שבתוכה, זו תורה וכיוצא בזה מובא במדרש

"וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית ב, יב), מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל".

ובביאור הגר"א על שיר השירים  כתב: "הביאני המלך חדריו, הוא מועד ביאתן לארץ ישראל, ואמר חדריו, שהן חדרי תורה, היא בארץ ישראל כמ"ש מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה"

אדם שנמצא בארץ ישראל יכול יותר להתחבר לתומ"צ, הוא יכול יותר להזדהות עם רצון השם, הוא יכול יותר בקלות להתחבר לתורה.

ארץ ישראל היא כמו הארמון של המלך, שם קל יותר להתחבר לעוצמה לגדולה למעלה של המלך, שם קל יותר לאהוב את המלך, שם קל יותר לחיות לפי מושגי וכללות המלכות, אבל מצד שני מי שחוטא שם עושה מעשה חמור יותר. ככל שהקרבה גדולה – כך גם החובה לדקדוק בקיום. כמו תלמיד חכם – שעל כל פעולה קטנה נמדד לפי רום מדרגתו, כך יושבי א"י נבחנים באור אחר. ארץ ישראל היא קרבת אלוקים, ו"עבירה בפלטרין – חמורה יותר.

כשהאדם נכנס לפלטרין של מלך – נפתחים בו כוחות נעלים, אך גם היצר שבקרבו נלחם בעוצמה כפולה. מי ששוכן בארץ, חייב לגלות תודעה של יראה ואהבה גדולה. זהו המקום שבו לעשייה של האדם יש הרבה יותר השפעה, אך גם הנפילה היא תהומית. זו סכנה רוחנית – אבל גם שליחות למען העם, כולו.

הכוזרי ו המהר"ל מפראג – מבארים רעיון אדיר,  עם ישראל אינו חלק ממערכת האומות. עם ישראל – היא מהות בפני עצמה. ולכן כשהיא נופלת – אינה יורדת דרגה, אלא נופלת לשבר מהותי, לא לאנושיות רדודה, אלא לאובדן זהות.

אומרת הגמ' בכתובות אומרת כשראה רבי יוחנן בן זכאי לאחר החורבן את בתו של נקדימון מלקטת גללים באשפה אמר אשריכם ישראל כשאתם עולים עולים עד לשמים וכשאתם יורדים יורדים עד לתהום (כתובות סו) ולכאורה מהו אשריכם כשאתם נופלים למטה?

כשהם עולים, אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, הם עלולים לקבל עשרות אלפי טילים ויחידים השם ישמור שנפגעים, נסים עצומים.

ומצד שני הייסורים אינם עונש – אלא מדרגה, העונש הוא תזכורת לשליחות העמוקה

לא גזירה – אלא קריאה.
לא סוף – אלא התחלה.
לא להכאיב – אלא להזמין את עם ישראל לגדול.

זוהי קריאה קיומית עמוקה – לגדול להתעצם, להתגלות

עם ישראל הם לא 'עם רגיל' הם או למעלה כמו כוכבי השמים או למטה כעפר הארץ, אך תמיד קיימים, השוני הקיצוני בדרגות הוא רק אצל עם ישראל, השוני הוא עדות ליחודיות, הייחודיות זוכה להגדרה 'אשריכם'.

ארץ ישראל היא סמל למקום שבו אין נייטרליות קיומית

או שחיים בה בצורה ראויה – או שיוצאים לגלות.

לכן דווקא בה נדרשת אחריות קיומית עמוקה – זה המקום היחיד שבו המציאות הקרקע, דורשת משמעות

מי שבא לארץ – יידע  הוא בפלטרין. הוא  מחויב לחשבון חיים אמיתי.

ממוצא הדברים נשכיל להתחזק ולהיזהר בשמירת קיום התורה ומצוותיה בארץ ישראל, כדברי ספר חרדים  (של רבי אלעזר אזכרי) : "אבל הבאים לא"י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות … עליהם הכתוב אומר (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".

וסיים: "לכן כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים "

 

ונעמיק בקשר בין עם ישראל וארץ ישראל, והקשר נעשה על ידי תורת ישראל.

הקב"ה ברא את העולם באופן שקיים בו פירוד מהותי בין גשם המכונה בשם חול לבין רוח זו קדושה ישנו עולם החומר, עולם של חיים הישרדות חמשת החושים של האדם, וכל הקשור לעולם החומר, ויש את הרוחניות, המשמעות הרוחנית שאנו מחדירים למציאות, לדוגמא, הכסף זה ערך חומרי, זה אמצעי לדוגמא, לגנות מוצרי הישרדות או מותרות. והאדם יכול להעניק משמעות נוספת לכסף, לתת לעניים, לבנות עם זה בנייני תורה וחסד.

האדם יכול לאכול, כדי לחיות והוא יכול לאכול ולהוסיף כוונה לאכילה, כוונה של מטרה לש"ש.

רצה הקב"ה שהמציאות הרוחנית כמו תסתתר בתוך עולם החומר, ועל האדם הטיל לגלות את הרוחניות והקדושה הנמצאת בפרטי הבריאה.

יחד עם זאת יש דברים מסוימים בתוך כלל העולם ששוררת בהם קדושה יתרה, כמו בית כנסת, שם יש יותר קדושה מאשר מקום רגיל, שם בבית כנסת מתעוררות לאדם כל מיני מחשבות של רוחניות, כי זה מקום קדוש יותר.

האדם לומד תורה, הלימוד מניע את האדם לעשות שינוי להיות יעיל ורוחני יותר

האדם צריך למזג בין החומר לרוח, בין הצרכים ההישרדותיים או המותרות שלו לבין התומ"צ וכך יהפוך את החול לקודש.

היכולת של האדם לחיות את 'המיזוג' בין חומר לרוח, היכולת של האדם לזכור גם שהוא חי חיים חומריים את משמעות החיים, זה אפשרי יותר בארץ ישראל

בארץ ישראל יש מעלה שהיא משפיעה על התודעה והרגש של האדם לטובה.

מי שיירצה להיות ממוקד יותר בתומ"צ יצליח יותר בארץ מאשר בחו"ל, לא כל אחד בוחר בזה, אבל מי שייבחר בזה  יצליח.

מבחינה רוחנית ארץ ישראל הינה מרכז העולם שממנה נמשך ושופע שפע גשמי ורוחני לעולם כולו.

הכח והיכולת למזג בין החומר והרוח, נמצא בארץ ישראל, הכח למזג בין החומר והרוח, שורשו בארץ ישראל, הוא עובר מארץ ישראל לעולם כולו.

ולכן גם מקור השפע הגשמי מגיע מארץ ישראל, כי כל מטרת בריאת השפע הגשמי שברא הקב"ה הוא נברא בשביל ולמען החיבור בין החומר והרוח.

וחיבור החומר והרוח נעשה בארץ ישראל.

מקור כח החיבור מגיע מארץ ישראל, מהמקום הגשמי רוחני הזה.

לכן כל מטרת החומר זה למזג בין חומר ורוח, ולכן כל השפע החומרי לעולם כולו עובר דרך ארץ ישראל.

לכן התפילות שהן עבודת הלב, כי הלב של האדם בדרך כלל רואה את עולם הסיבה ותוצאה החומרי כמקור הסיבה לשפע.

אם יש סיבה גשמית תהיה תוצאה גשמית, עולם הסיבה ותוצאה

התפילה מכוונת את הלב למקום אחר, שמקור הישועות זה עולם הרוחניות

התפילה, בלשון חז"ל קרויה עבודת הלב (עבודת הלב, זו עבודת התפילה)

ולא בכדי. בשונה מכל פעולה חיצונית, תפילה היא ניסיון אמיץ של האדם להפנות את ליבו – פנימה וגבוה. אל המקום שמעבר לחומר, מעבר לרשת סיבתית של עולם פיזיקלי טבעי. עבודת הלב משמעה להסיט את המיקוד מהקונקרטי, מהמיידי, מה"יש" המוכר הסובב אותנו – אל הרוח, אל המקור, אל המהות.

במילים אחרות: כאשר יהודי מתפלל, הוא מכוון את ליבו לא לעולם שבו הסיבה מולידה את התוצאה לפי דרכי הטבע המוכרות לאדם, אלא לעולם שבו, האמת, הרצון האלוקי מוליד את המציאות. בתודעה הזאת – הופכת התפילה ממילוליות של בקשה, לחוויה של אמונה, חיבור ושינוי. התפילה מלמדת את האדם כי צרכיו אינם תולדה של נסיבות החיים הרגילות אלא רצון השם.

דווקא כאן נכנס מושג המיזוג בין החומר לרוח.

התפילה איננה בריחה מהעולם, אלא חיבור עמוק בתוך העולם – אך ממקום אחר.

לא ממקום של שליטה, אלא של הכנעה, לא מתוך חרדה, אלא מתוך קרבה. היא גשר שמחבר בין הצורך הגשמי לבין האור הרוחני שמוליד אותו.

וכשם שהתפילה מחברת בין שמים וארץ בלב האדם – כך ארץ ישראל מחברת בין שמים וארץ במציאות כולה.

לכן, קובעים חז"ל: יהודי המתפלל בחוץ לארץ – מחזיר פניו לארץ ישראל. כל התפילות עוברות דרכה, משום שהיא המקום שבו ההשראה האלוקית פוגשת את ההוויה הארצית

עם ישראל נבחר לשמור מצוות, והמהות היא כפי שאומרים חז"ל במדרש, מיזוג החומר עם הרוח (נתאווה לדירה בתחתונים), לגלות בתוך העולם הזה את הנוכחות האלוקית.

דרך החיים עצמם: דרך אוכל, ממון, מעשה, גוף. דווקא המצוות הגשמיות – הן הכלי להשגת התכלית הרוחנית. התפילין – מעור בהמה. הצדקה – מכסף. השבת – דרך הפסקת מלאכה. אין כאן ניגוד בין קודש לחול, אלא תהליך של זיכוך החול – שיהפוך לקודש, לערך למשמעות. התורה מלמדת את האדם לקדש את כל כולו – את חיוכו, את שיחתו, את אכילתו, את עסקיו. "בכל דרכיך דעהו" .

לשם כך ניתנה לנו ארץ ישראל – לא רק כקרקע, אלא כתשתית, כאן – יכולים כל הרכיבים להתלכד. התורה מגדירה את מהות העם. העם מגלה את דבר ה' בעולם. והארץ – היא המקום שבו החיבור הזה נעשה שלם.

כפי שתפילה היא עבודת הלב – כך השהות בארץ ישראל היא עבודת הגוף והמעשה.

להכניס שכינה בין חומר לרוח.

תורת ישראל – היא הקובעת את מציאותו ודמותו של עם ישראל. היא היוצרת את אופיו, את זהותו, עם ישראל – אינו עם ככל העמים. הוא עם שנבחר לשאת בקרבו את דבר ה', ולהעבירו לאנושות כולה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. " שלימות העם ומיזוג החומר והרוח נעשה בארץ ישראל.

שלמות העם, שלמות התורה, שלמות הארץ – לא שלושה מישורים מקבילים, אלא שזירה אחת שבה הכל מתחבר.

בעקבות ירידות רוחניות ושכחת התפקיד והייעוד שלנו התחלנו לאבד אחיזה במעמדנו הרוחני. כשאיבדנו את השליחות – איבדנו גם את המקום. כי ארץ ישראל איננה ניתנת כבעלות – אלא כאחריות

כשעם ישראל חדל להיות "גוי קדוש" – נשלל ממנו, זמנית, הקרקע שאמורה הייתה לשקף את קדושתו.

ומכאן – הגלות. לא רק גלות פיזית. אלא גלות מהתפקיד. גלות מהתורה השלמה, גלות מהארץ שמחכה.

ככל שאנו ממלאים את ייעודנו, אנו שבים אל עצמיותנו האמיתית, ומגלים מחדש את ההוד, התפארת והיופי של ארץ ישראל – לא רק כמרחב גאוגרפי, אלא כמרחב רוחני עם משמעות.