מנרגנות לתקווה: תיקון המרגלים בצום תשעה באב

הקב"ה מנהיג את בנ"י, ועם ישראל במקום להודות לשבח ולייקר את הקב"ה הם אומרים:  "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו" (דבר' א כו)

יש אדם שהוא לא שמח בחלקו, אבל יש אדם יותר עם חסרון יותר בולט ופוגע בשגרת החיים שלו, הוא 'נרגן'…

אומר שלמה המלך

דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן.

הנרגן פוצע את המוכה בעומק נפשו…

נרגן זה אותו אדם שמקבל, מעניקים לו, אלא שזה לא כפי מה שהוא חשב דמיין, במקום לאמר תודה הוא מתלונן

הנרגן זה מי שהוא 'אומן' התלונות.

הנירגן הוא זה שמרבה לקטר, שמתלונן שוב ושוב, שלעולם אינו שבע־רצון. שלמה המלך דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. (משלי יח ח). מי שמתרגל להתלונן הוא סוג אדם שלא יודע לייקר את החיים שלו

הוא כפוי טובה, הכפוי טובה הוא זה שמתמיד להסתכל על מה שאין לו, ולא מה שיש לו.

 

השחתת המידות היא לא רק בעיה רגשית, אלא היא גם עיוות במערכת ההשקפה. אין כאן רק כאב — יש כאן שקר, יש כאן עיוות פנימי של המציאות. אדם שהולך שבי אחר תכונותיו הרעות, מקלקל את ציור עולמו, ובכך מונע מעצמו את החיים האמיתיים שנועדו לו.

הוא עם תכונה של 'כפיות טובה' והוא מתרגל כך לראות את החיים את המציאות

הוא תמיד סובל, לא כי הוא סובל

אלא כי הוא מחפש לייצר את הסבל

כי הוא התרגל לכך הוא לא יודע איך עוד לחפש את 'הטוב' את הנעים את היעיל את האפשרי. זו תכונה

הדרך חזרה מתחילה ברגע שאדם חדל להאשים — את ה', את הסביבה, את חבריו, את העולם — ומתחיל לבנות. זהו רגע של אמת. ומי שזוכה לרגע כזה, מתחיל אז לחיות חיים של עושר אמיתי — לא עושר של קניינים, אלא עושר של נפש, עושר של אמונה.

– איך מפתחים זווית ראייה חיובית, בריאה ומקדמת? איך יוצרים תודעה שאינה עיוורת לקשיים, אך גם לא נשברת מהם? זו אינה אופטימיות שטחית, זו לא נאיביות, אלא דרך חיים עמוקה שמביטה על המציאות בעין מפוכחת — ובוחרת לראות את האפשר אפילו אם זה קשה

והגישה הזו דורשת אימון, צריכים להתחיל להבין שהמציאות עצמה אינה "חיובית" או "שלילית" – היא מורכבת. השאלה היא  השלב הראשון הוא להפנים: אני לא חייב להיות שבוי בפרשנות אוטומטית. אני יכול לבחור לראות אחרת.

דבר נוסף להחליף גישה בראש, להפוך את "למה זה קרה לי"? ל"מה אני עושה עם זהב"?
ראייה חיובית אינה מתכחשת לקושי. היא פשוט שואלת שאלה אחרת: מה נדרש ממני כעת?
זו גישה שאינה מתעכבת על ה"מגיע לי" אלא מתמקדת על מה אני מסוגל.

כך הופכים כאב – לכוח

כך הופכים קושי – לקריאה לפעולה.

ואין צורך לנסות "להפוך בן רגע" לאדם חדש. די שנבחר נקודה אחת ביום – אירוע קטן, מישהו שאיחר, מילה שפגעה – ונשאל: איך אני יכול לראות את זה אחרת?
לעיתים שינוי קטן בזווית — משנה את כל הנפש.

וגם חשוב לבחור שפה בריאה, כי שפה יוצרת תודעה. אדם שאומר לעצמו "נכשלתי" – נכנס אוטומטית לתודעת תבוסה. אבל אם הוא אומר "ניסיתי, למדתי, ואני ממשיך" – הוא כבר בתנועה אחרת.
במקום "זו בעיה" – לומר "זו משימה. "
במקום "זה הסוף" – לומר "זה שלב בדרך. "

גם חשוב מאד שהאדם יהיה בסביבת אנשים עם גישה חיובית

אדם שנמצא בין מתלוננים – יתקשה להישאר חיובי…
אדם צריך להיות בחברת אנשים  שמדברים בשפה של אמונה, של תקווה, של תנועה.

 

עוד נקודה חשובה

הרבה אנשים מנסים "להרגיש טוב יותר" – אבל השורש, זו הראייה. כשאדם רואה טוב – הרגש יתיישר אחר כך…לא לחכות להרגיש בשביל לחשוב טוב, אלא לחשוב טוב ואח"כ הרגש יגיע

זה לא תרגיל שטחי – אלא שינוי עמוק  של תיקון המידות

זו גישה בריאה של התקדמות.

כל הזמן לשאול:  מה אני יכול לעשות מהמקום הזה

זה דרך חיים, צריכים להתאמן. שוב ושוב.
זו דרך חיים. לא שינוי חד־פעמי. כמו שריר, כך התודעה – נבנית באימון, בחזרה, בבחירה יומיומית.

לא מדובר באשליה – אלא בתודעה בונה. לא בעיניים עצומות – אלא בעיניים שרואות את החשיכה, ובוחרות להדליק אור בתוך החושך.

הכפוי טובה מתעלם מהטוב שהוא קיבל

אבל הנירגן, הוא גרוע יותר, הוא — איננו מסתפק בהתעלמות. הוא מודה כביכול שקיבל טובה, אך מוסיף: גם מה שעשו לי טוב…זה היה בעצם רע…

הוא מתלונן על הטובה שעשו לו.

לא רק שהוא לא מודה —הוא מאשים.

והכאב שהוא גורם למטיב — זהו כאב לב מתמשך. הנירגן לא אומר תודה אלא מתלונן על הטובה שעשו לו

כך עם ישראל אומרים,  "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים".

במקום להודות על כל הנסים שהיו להם מאז שיצאו ממצרים עד הרגע הזה…הם מתלוננים

הם לכאורה יכלו ללמוד מאשת מנוח. גם לה נגלה מלאך, גם היא חוותה התגלות אלוקית. אך כשבעלה פחד שמא זו סכנת חיים, היא עונה לו בפשטות: "לו חפץ ה' להמיתנו, לא היה מקבל את מנחתנו ולא מראה לנו את כל אלה" (שופטים י"ג כ"ג).

מתוך אמונה ברורה וההיגיון בריא וישר, יוצאת תשובה שכולה אמונה: מי שמיטיב עמנו — אין מגמתו להרע. לא יתכן שה' ישקיע כל כך הרבה בטובה — כדי להזיק

היא ראתה מלאך אחד — והודתה. הם ראו ים נבקע, מן יורד, סיני רועש, ובכל זאת — התלוננו. הם לא רק לא שמחו — הם "מאסו בארץ חמדה",  (כדברי דוד המלך תהלים ק"ו). כמובן שאין אנו דנים את הדור ההוא, דור דעה אלא רק לומדים מהדברים כפי שהם מתוארים אצלנו, אצלם החיסרון היה עדין ודק…

הנרגנות במדבר – מחלה רוחנית נוראה ועונשה החמור

עד עתה נחשפה תכונת הנירגנות של העם באופן מרומז, סמוי מן העין, אך עתה – בפרשת המרגלים – היא פורצת בגלוי: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". כאן העם כבר איננו מסתתר…

 

חז"ל, בעומק מבטם, זיהו את הבעיה זמן רב קודם לכן.

רבותינו מצביעים על הרגע שבו ישראל עוזבים את הר סיני – לא רק במובן הפיזי, אלא בבריחה פנימית, נפשית, הם ברחו ממעמד הר סיני ומהשלכותיו.

"ויסעו מהר ה'" – פירשו רבותינו: "כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קט"ז). הר סיני – המקום שבו התגלה הקב"ה, ניתנה תורה, ירדה שכינה, מקום שכולו חסד – הופך בעיני חלק מהעם למקום 'מחניק', כבד, תובע. הם בורחים. הם רוצים "מרווח נשימה" – לא מרוב קושי גשמי, אלא מהעומס הרוחני.

ומה גרם להם לברוח? המן יורד מדי יום, אין מחסור, לא בצרכים ולא בביטחון. "הבעיה" –שמדי יום מביא מצוות חדשות.

פעם – עוד פרטים בעניין שבת. פעם – טהרה. פעם – שעטנז. וכל יום עוד "חומרה"… הר סיני הופך למקור של עוד ועוד "תביעות". וכשמעמיסים על אדם יותר מדי – גם הטוב נהפך בעיניו לעול.

זו הנקודה שבה מתגבשת בליבם ההחלטה: לא נוכל להמשיך כך. נצא. נברח. לא חשוב לאן. העיקר לצאת מכאן.

והקב"ה? מעלה את הענן. לא מפני שהוא מסכים איתם, אלא מתוך חמלה. הוא יודע – אם יעכב אותם, תפרוץ מרידה גלויה.

ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, לכן  הענן מתחיל להתקדם ובנ"י מתקדמים אחרי הענן…עם ישראל מתקדמים והולכים כפי המהלך של הענן, ואם הענן מתקדם, גם הם מתקדמים, והענן מתקדם, כי הוא מבטא את רצון העם, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.

עם ישראל נוסעים מהר סיני, דרך שלושת ימים

אבל רש"י אומר משהו מפליא

בני ישראל גמאו דרך של שלושה ימים ביום אחד כך מופיע בפירוש רש"י על הפסוק בפרשת בהעלותך:

הפסוק:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים…" (במדבר י', ל"ג)

והפירוש הוא , דרך שלושת ימים – מהלך של שלושה ימים נסעו ביום אחד. קפצה להם הדרך.

 

אחרי שהם רצו 'לברוח מהר סיני'…הקב"ה רצה להביאם לארץ במהירות – והם נעו במהלך של שלושה ימים ביום אחד.

בנ"י ברחו מההר  כילד הבורח מבית הספר, מתוך תחושת פחד וחובות רוחניות שמוטלות עליהם.

 

הקב"ה קיצר להם את הדרך כדי למהר ולהביאם אל הארץ.

ביקורת: הם לא עצרו, כאילו בורחים מהקודש, מהתורה ומהאחריות.
כך מפרש רש"י על המילים הבאות בפרק י"א:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים…" – אמרו חכמים: התחילו להתרעם ולבכות סתם, בלי סיבה ברורה – מתוך חוסר שביעות רצון תמידי.

 

הקב"ה כביכול "שיתף פעולה" עם הבריחה שלהם —   כנתינת מקום לבחירה, כצעד אחראי כלפי עם שעדיין לא בנוי לקבל מדרגה גבוהה כל כך….

מטרת הנסיעה הייתה להגיע לארץ ישראל במהרה – כלומר, הקב"ה רצה להביאם מיד לארץ, אם היו שומרים על מדרגתם.

אבל בני ישראל, לא היו מוכנים להיכנס למדרגת חיים בארץ ישראל – שהיא ארץ של עבודה רוחנית בלתי פוסקת, של קדושה, של אחריות.

ולכן, אף על פי שהייתה קפיצה בדרך – היא לא הייתה קפיצה בתודעה.

כתוב בספרים, שאין קפיצת דרך רוחנית בלי מסירות נפש…

זה כמו אדם שהוא לא ברמה גבוהה מבחינה ניהול אנשים אחרים, ואדם כזה אנו מרוממים אותו ואני שמים אותו במקום גבוה ניהולי, הוא לא יחזיק מעמד

הוא זכה לקפיצת הדרך, הוא קפץ – אבל הוא לא יודע מה עושים שם…

ובכל אופן פעמים טוב לקפוץ כדי שהאדם כמו יטעם מהטוב האפשרי אח"כ הוא יחזור לגודל הטבעי, אבל עם גישה חדשה, גישה של גדלות.

וכך בנ"י מצד אחד לא רוצים להיות בהר השם, ומצד שני הם מתלוננים "למה מהר כל כך"?

שלשום – "למה לא זזים כבר"? אתמול – "למה כל כך הרבה מצוות"? והיום – "למה לא נותנים לנוח"?

הנירגן איננו מחפש פתרון – הוא מחפש תלונה. הוא איננו משתוקק לדרך – הוא שונא כל יעד… אתמול רצה לנסוע – היום רוצה לשבת… לא מפני שהיעד השתנה, אלא מפני שהוא שבוי במצוקה פנימית מתמדת, רגש קיומי של חוסר נחת, שנאה סמויה לכל מה שיכול לעזור לו בחיים

ולכן – כאשר קשה להם בהר השם, כאשר ה' מזרז אותם לארץ, כדי לגלות את חסדו הגדול – הם מגיבים בתלונה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (במדבר י"א). תגובה שכביכול אומרת: לא טוב לנו, לא משנה מה יהיה…

 

הסכנה הגדולה של הנירגן – איננה התלונה עצמה, אלא אובדן היכולת לראות את האמת, את הטוב, את היד המושטת.

 

אומר שלמה המלך בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן.

– אש המריבה אינה זקוקה לדלק גדול. מספיק מעט שמן – שמן הנרגנות – כדי להבעיר מדורה שלמה. ולפעמים, די בשתיקה מתוחה, בהרמת גבה, בלחישה צינית, כדי להצית אש שתכלה את הבית כולו.

אומר הרב נבנצל, כאשר לצערנו בני זוג מתגרשים, בתיק הגירושין מתוארים הרבה כאבים קשים… מי הרים את הקול מי ברח מהבית מי לקח כסף מי התעלל בילדים, מי לא נורמאלי, מי צריך כדורים, כל זה כתוב בתיק הרבני, כי בתיק הגירושין יש תיאור איך מפרקים את הקשר

אבל מי שרוצה תיק בשלום בית צריך לשים לב, לא לדברים הגדולים אלא לדברים הקטנים

הדברים הקטנים – אינם נכתבים בתיק הגירושין. בית הדין איננו עוסק בהם. גם האשה, או הבעל, ייתכן שכבר אינם זוכרים אותם. אבל שם – בחיי היומיום, במחאה או בפנים חמוצות במילה הטובה או בביקורת…שם  – שם הכל התחיל – שם מתחיל הגט.

לא באידיאולוגיה, לא במחלוקת ערכית, לא בשוני בהשקפה, אלא בשגרה ביום יום.

איך מנהלים שיגרה, רק אחרי שבני הזוג לא הצליחו לנהל שגרה, רק אח"כ מגיעים כל התיאורים הקשים

אחרי האופי שהתפתח בצורה רעה, אח"כ מגיעים למקום קשה אח"כ מגיעים למריבות קשות.

אם כל אחד מהם היה עוצר רגע, ומביט באמת על בן זוגו בעין טובה, מחפש את מעלותיו – לא היה גט, כי מראש לא היו מגיעים בני הזוג לבעיות הגדולות…

 

חז"ל מספרים מעשה, מעשה באדם שנדר שלא ליהנות מאשתו עד שימצא בה דבר טוב אחד

ניסו לבדוק: האם האף נאה?

לא. האם העיניים?

גם לא.

עד שנשאל – מה שמה? "ליכלוכית". השם – לכאורה מבזה…

אבל רבי ישמעאל מיד הגיב בשמחה: "הרי שמה נאה לה"! – אפילו בשם הזה יש התאמה, יש נקודה של אמת. והוא התיר את הנדר.

המסר איננו רק הלכתי – הוא מוסרי, נפשי מוסרי וערכי.

מי שמחפש טוב – ימצא. גם אם הוא עטוף היטב. ומי שלא מחפש – גם אם יהיה מוקף זהב, יראה רק חלודה.

חז"ל תיקנו נר שבת. טעם התקנה: "כדי שתהא שלום בביתו" (שבת כ"ג). וכי מה הקשר בין נר לשלום? אלא שבחושך – הכול מתעוות. בחושך, האדם נתקל, נבהל, לא רואה נכונה. בחושך – קל לריב. אור הנר איננו רק אור פיזי, אלא משל לאור ההסתכלות: תדליק נר – תראה טוב. תאיר מעט את השלום בית– תגלה שגם שם יש חמימות, יש מה להחיות.

ואם אין נר? אם אין ניסיון לראות את הצד השני באור חיובי? אזי – ביתו של אדם עלול להישאר חשוך, ומרוחק. ומשם הדרך קצרה לכאב, לריחוק, ולגירושין…

תחילת התיקון: עין טובה. חיפוש מתמיד אחר הטוב. לא חיפוש שטחי,

ואלו יזכו – האור הקטן הזה יהפוך לאש של חיבה והערכה, שמחה, ויצירה של בית.

ואילו המזלזל – גם גן עדן יהפוך עבורו לשממה.

תורת ישראל מעמידה את יסוד השלום – לא על רגש, אלא על בחירה ועל בחירה לראות טוב. ראייה של טוב, ראייה של עומק,

 

כך אומר דוד המלך

וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל השם….

 

וזה גרם להמשך הפסוקים  וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת.

 

ארבעים שנה קודם שנחרב הבית – גלתה הסנהדרין ממקומה בלשכת הגזית וירדה לשבת באזור החנויות, ומשם החלה לגלות ממקום למקום, עד שהגיעה ליבנה. ומכאן מתחילה השאלה:

מה פשר גלות ההנהגה התורנית לפני גלות השכינה ?

הרמב"ם (הלכות סנהדרין יד, יג) כותב שבטלו דיני נפשות משעה שגלתה הסנהדרין ממקומה – ודבר זה היה  סימן" לחורבן העתיד לבוא.

הסנהדרין איננה מוסד פורמלי בלבד. היא ייצוג התורה הדעת והשכינה בעם ישראל, היכולת של הקב"ה להתגלות בתוך עולם המעשה דרך שכלם של חכמי ישראל, דרך הכרעתם את רצון ה' במציאות הארצית.

ומכאן – עומק גלות יבנה. כאשר סנהדרין ישבה בירושלים, היא ישבה בעזרה – מקום השכינה, מקום של קדושה, של נבואה, שם גם היו דנים דיני נפשות – שם החיים והרוח שזורים זה בזה. ושם, צורת הישיבה היתה בחצי גורן עגולה, כדי שכל דיין יוכל לראות את פני חברו – ראיה שמביאה לחיבור, לאחדות הדעת, לרגישות של אחד לשני, לראייה של התמונה המלאה. כך ראוי לדון דיני נפש – כשכל אדם הוא עולם מלא, וכל הכרעה טעונה אחריות משותפת.

וכעת – ביבנה, אחרי שחרב הבית, בטלו דיני נפשות. אין יותר נבואה, אין הופעת שכינה – אך נותרה התורה.

אבל אומרים רבותינו שגם צורת הישיבה השתנתה, גם צורת הישיבה: שורות שורות – כסדר גפנים בכרם. למה דווקא כך   ?

אומרים רבותינו, בכרם – יש גפנים לא עיגול וכך בכרם ביבנה, שם לא כל אחד רואה את השני אלא שורות שורות, כמו סמל שלא דנים עוד בדיני נפשות לא רואים כולם האחד את השני כמו בבית הדין הגדול בירושלים.

הסנהדרין ביושבה בלשכת הגזית, לא הייתה רק פסיקה הלכתית – היא הייתה גילוי של השראת שכינה בעולם המעשה.

הסנהדרין שואבת את סמכותה לא רק מידיעת התורה שבעל פה, אלא מתוך היותה נטועה סמוך למקום הכי קדוש – בצד המזבח, במקדש ה',  שם נשפך הדם של הקורבנות לכפרה, ושם עולה הקטורת לריח ניחוח  לה'.

אך כשהסנהדרין גלתה ליבנה – נותרה תורה, נותרו חכמים, אך נעלם אותו חיבור של סמכות עם מקום קודש. אכן, חייבים לציית להוראת חכמים בכל דור, אך "דין זקן ממרא" בטל (הדין קיים רק בזמן שהסנהדרין בלשכת הגזית)

חסרה אותה יראת הרוממות שנולדת מעצם השכינה השוכנת במעמד ההוראה. כי אין עוד שכינה גלויה. אין עוד בית אלוקים הנראה לעין.

 

קשה…ובכל אופן בשיא החורבן, מה ביקש ריב"ז?

הוא ראה את החורבן, והוא ביקש…תן לי יבנה וחכמיה עם כל הכאב הוא לא נופל לתוך הנרגנות אלא בשיא הכאב הוא שואל שאלה – מה עושים – מה אפשר לעשות, מה עושים כעת?

הוא לא פאסיבי, הוא לא מחכה שהגאולה תגיע אלא הוא הופך את עצמו למרכבה אליה.

בזמן החורבן, ריב"ז מצמצם את החורבן על ידי הגישה הבריאה והנכונה.

פעמים, ההסתכלות על הווה בלבד ההתרכזות בקיים עלולה חלילה לייאש את העם ואת האדם

אמרו רבותינו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה אין זה רק מצד השכר שה' מודד מידה כנגד מידה ולכן יזכה את המתאבל על ירושלים לתגמול באותו עניין אלא שכך הוא גם מצד טבע האדם רק מי שחש שהצומות על החורבן הם זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה אז המטרה היא שינוי המטרה היא יצירת עתיד חדש

וכך לימד אותנו דוד המלך כשבנו חלה אנושות צם התאבל וישן על הרצפה ואילו כשהילד נפטר ר"ל מיד קם מהארץ רחץ וסך את גופו ואחר כך נהג שבעת ימי אבלות והסביר דוד המלך את הדברים,  כשהילד היה חולה הוא צם מתוך תקווה לעתיד אולי יבטל ה' את הגזרה והילד יחיה ואילו כעת שהילד מת אין עוד סיבה לצום מכאן  שכל עניינו של צום הוא לעתיד  –  על מה שאי אפשר לתקן אין משמעות לצום…

כשאנו צמים ובוכים על המקדש משמע שיש מה לתקן

תכליתו של האבל: לא לעמוד אל מול ההריסות מתוך ייאוש שקט, אלא להביט בהן כבתחילת בניין

אין עניין בהלקאה עצמית, אלא בכוח רצון אמיתי לשוב, לבנות, לחולל.

 

רבים סבורים בטעות שדיני האבלות שמוטלים עלינו הם בבחינת כפייה זמנית, מסגרת מעיקה שיש לברך על סיומה … אבל לא היא! אדרבה – ההלכות הללו הן ביטוי לקשר העמוק שלנו עם ירושלים…

שהרי אפילו קטן מתאבל על חורבן ירושלים,  למרות שאין מחנכים קטן לאבלות על קרוביו (שו"ע יו"ד שסימן שע"ט סעי' כ). והטעם? מפני שאבלות ירושלים היא אבלות מחנכת, לא רק למצווה – אלא לרוח, לנפש, לשייכות.

כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה

 

אבלות היא תמיד עשייה, כי  היא חותרת לתיקון. היא לא אדישות או  עמידה במקום באפס מעשה  מול הכאב…לא! אלא זו תנועה מתוך הכאב!

כשהילד עוד חי – דוד מתענה, בוכה, מתפלל. אולי יש תקווה. אולי הגזירה תתבטל. אך כשנגזרה הגזירה – אין עוד טעם בצום. כי מטרת הצום היא האפשרות לשנות

 

וזוהי תמצית צום תשעה באב

הצום הוא עצמו התקווה

הצום הוא אמירה

עדיין יש על מה לבכות – כי עדיין יש מה לתקן

 

עדיין המקדש לא נחרב לחלוטין – כי ליבנו לא התייאש… בכי ודמעות של תקווה.

מנרגנות לתקווה

מכאב לגאולה.