תיקון המידות: עבודה פנימית או שליטה על הזולת?

האם "תיקון המידות" זו דרישה עצמית — או תביעה כלפי הזולת?

כשאדם אומר: "היא לא בסדר כי היא לא עובדת על המידות שלה"  האם זו עבודת ה' או ביטוי של שליטה על האחר בתחפושת של 'מוסר וערכים'.

האם ייתכן שדווקא השימוש במילים כמו "אגו", "גאווה", "כעס", "שקט נפשי" — הורס את שלום הבית במקום לבנות אותו?

האם מותר לומר על אדם אחר: "יש לו גאווה"? האם זו שיפוט מוסרי לגיטימי — או פגיעה במהות עבודת המידות?

כשאנחנו אומרים "צריך לעבוד על המידות בשביל שלום בית" — האם אנחנו מתכוונים לעצמנו? או שבפועל אנחנו מחליפים את עבודת ה' בלחץ על הבעל או האשה להשתנות עבורנו.

פעמים האמת היא שאנו לא מסתדרים ואנו לא עושים שינוי אז אנו מתעקשים שהצד השני יעשה שינוי

ובכלל האם "תיקון המידות" פירושו למחוק תכונות אנושיות — ובכלל מה היא מידה מתוקנת? מי ייקבע כמה להיות נחמד נעים סבלן כעסן אכזר או רחמן…?

האדם מרבה לאמר על האחר – שהוא 'בעל גאווה' מתי הוא אמר את זה על עצמו…האם באותה מידה שהוא שופט אחרים הוא גם שופט את עצמו?

פעמים שהבעל אומר –   "היא פועלת מאגו" והאמת שזוהי  בריחה של האדם מהתמודדות עם מה שכואב לו

אדם שלא מודע לעצמו, פעמים רבות הרצון שלו האמירה שלו ההתלהבות שלו לצדק למוסר, לאמת – הוא עצמו הרצון הלא מתוקן האדם משרת את היצר שלו ומשתמש בערכים…

 

האמירה הזאת — "זה אגו, תעבדי על המידות שלך" — כשהיא נאמרת כלפי הזולת, ובעיקר בתוך מערכת של שלום בית, היא עלולה להיות לא פחות ממניפולציה רוחנית, התחמקות מעבודה פנימית אמיתית, ואפילו מעשה  של שליטה במסווה של מוסר.

התביעה הכנה באמת לתיקון המידות מתחילה באדם עצמו.

כשאדם באמת עוסק בעבודת המידות, הוא טרוד בשאלות של  איפה אני צריך לוותר? למה אני נעלב? למה אני מתקשה להכיל? אבל פעמים הבעל  מחניק את  הרגשות של האשה בשם 'זו האמת'.

והשאלה האם זה כעס קדוש — או רצון לנצח…? ואולי זה כעס על נושא קדוש, אבל לא כעס קדוש

זה כעס על נושא חשוב אבל זה כעס בשביל לנצח…

אשתו לא מספיק צדיקה ורוחנית בעיניו, מובן, קשה הוא רוחני היא לא. הניסיון לכעוס עליה הוא יביא לתוצאה…?? אם לא, אז אפשר לאמר שזה כעס על נושא קדוש אבל לא כעס קדוש, זה כעס על נושא קדוש אבל כעס לא יעיל ואפילו פוגע, פוגע בכל השגת המטרות של האדם

אבל כשאדם מפנה את שפת תיקון המידות החוצה, כלפי רעייתו, ואומר לה "את פועלת מאגו", "את צריכה לשתוק", "את צריכה לעבוד על עצמך" — הוא עושה בדיוק את מה שהוא מאשים  אותה… הוא  פועל מתוך גאווה, שליטה, חוסר הענווה, ומתוך חוסר רצון לשאת באחריות את העול הרגשי והנפשי שהוא אמור לשאת…

וזה מסוכן. כי השפה הרוחנית   שהיא אחד הכלים הכי עדינים וטהורים שניתנו לנו בעבודת החיים — נעשית אז מכשיר של דיכוי וכלי מלחמה…

"עבודת המידות" הופכת לסיסמה שמסתירה מאחוריה עצלות חוסר אחריות, צדקנות עצמית, וניכור …

 

חז"ל כבר ראו את זה, וקראו לזה: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים " הקישוט של האדם זה המידות הטובות שלו.

הגרי"ס סלנטר, בעלי המוסר ובעלי החסידות היו אומרים, עבודת השם של האדם היא הרוחניות שלו, אבל הגשמיות של הזולת זו הרוחניות שלנו.

כשאדם מתחיל לעבוד על המידות – הוא צריך להתחיל בזה שיחוס על רגשות הזולת.

תיקון המידות איננו הפניה החוצה אלא הפנמה פנימה…

תיקון המידות זה לא כלי מלחמה נגד החוץ אלא נגד היצר הרע שלי!

תיקון המידות הוא כאשר האשה אומרת מה שאומרת, ואני לא אומר שזה אגו וגאווה

אלא אני אומר, מה העבודה שלי כעת

לה יש צרכים רצונות שאיפות היא כועסת מתוסכלת

מה העבודה שלי מה אני אמור ויכול לעשות

האם אני צריך לתת או לא לתת קצת

כמה אני כן יכול כמה אני לא יכול

כלומר זו עבודה שלי, לא 'למחוק' את הזולת אלא לעבוד על עצמי

אולי היא רוצה הרבה ואני לא יכול לתת בגלל כל מיני סיבות, אולי אני כן יכול לתת קצת

הנושא העיקרי הוא שאני לא מפנה אצבע מאשימה ואומר כמה היא 'רעה' אלא שואל את עצמי מה אני יכול אמור וצריך לעשות באותו זמן באותו מצב

הבעיה בשלום בית, היא לא "חוסר תיקון המידות של השני", אלא שהראשון משתמש בשפה הזו כדי להפסיק לתקן את עצמו….

תיקון המידות זו אמירה שמותר לי להשתמש בה רק כלפיי …עצמי!

 

וכשאדם מפסיק לתקן את עצמו – הוא מפסיק להיות תלמיד. וכשאדם מפסיק להיות תלמיד – הוא לא בן זוג… הוא שופט… הוא מורה….הוא  מבקר… והנישואין אינם מקום לשפוט, אלא מרחב משותף לשוב ולתקן — יחד.

לכן במקום לומר "זה האגו שלך" נאמר, אני מרגיש פגוע. קשה לי להבין את המקום שלך. אני עובד על עצמי לא לכעוס עכשיו, ומבקש גם את עזרתך להבין אותי. נעבוד על זה יחד… אין שיפוט יש בקשה למצוא את 'החוזה המשותף'

עבודת המידות כן – שלי

עבודת השותפות כן – של שנינו.

זוהי שפה של תיקון המידות

כאשר לאדם 'חסר' משהו הוא בקלות רבה מדחיק ומשליך על משהו אחר…מום שבעצמו הוא משליך על חבירו  (כל המומים רואה אדם באחרים אבל בעצמו, לא, האמת מה שהוא רואה בחבירו זו עדות שיש את זה גם בתוכו, לכן הוא רואה בחבירו את אותו מום)

מנגנון נפשי מוכר בתורה, בפרשת דברים אומר רש"י בנ"י שנאו את ההנהגה של הקב"ה כלפיהם אבל הם לא רצו לאמר את המילים האלה אז הם אמרו – בשנאת השם אותנו!

שהשם שונא אותנו…

כשיש לאדם רגש שהוא לא מסתדר אתו… הוא משליך אותו החוצה על אחרים…

הוא משליך על הזולת.

במקום להתמודד עם הכעס שלו, הוא יאמר: "את כועסת", במקום להתמודד עם רגשותיו הפנימיים, הוא יאמר: "את לא בסדר, את מונעת מאגו". זוהי בריחה מאחריות רגשית.

אך ההשלכה הזו לא רק מחבלת בקשר…שהרי המואשם מחזיר האשמה…ההשלכה הזו לא רק מחבלת בקשר אלא היא גם מונעת מהאדם צמיחה… משום שהיא חוסמת את הגישה שלו לעצמו…

כל עוד אדם עסוק בלשנות את השני — הוא עיוור למה שנדרש לשנות בעצמו…הוא משלה את עצמו אם אשתו תהיה מושלמת יהיו לו חיים נהדרים…האמת החיים הנהדרים תלויים בעבודת המידות שלו, לא השלימות של אשתו…

פעמים האדם לא מרשה לעצמו להיות מודע לרוע למידות הרעות שיש בו ולכן הוא בורח, והוא מצביע כלפיי חוץ הוא מייצר לעצמו איזו תדמית חיצונית שנראית מושלמת…וכל זה כדי להיראות בסדר בעיני אחרים זו העבודה שלו, החיים הם 'במה'…והוא בהצגה…

הוא נהינה מההצגה…הבעיה שהאם הוא יותר מהצגה האדם יש לו תוכן עמוק יותר מאשר הצגות…

ופעמים האדם כ"כ עסוק בהצגה…שהוא מפספס את עצמו.

הוא כ"כ מכור להיראות טוב בעיני האחר שהוא מפחד לגלות בעצמו תכונה רעה, שהרי אז הוא מפחד שגם אחרים יזהו את התכונה הרעה, ואם הם יזהו את התכונה הרעה…ההצגה הסתיימה…ההצגה המוסרית שלו הסתיימה,  והוא הרי חי וניזון מההצגה

 

לכן עלול אותו אדם לעשות שימוש מוגזם בשפה מוסרית כדי להימנע מעבודה פנימית אמיתית….

כלומר, במקום להרגיש את הכאב, את הפגיעות, את חוסר הוודאות – האדם משתמש במילים של "מידות", "תיקון", ו"שליטה עצמית" – לא כעבודה, אלא כבריחה מעצמו…

הבעש"ט כבר אמר  שאדם הרואה רע בזולתו — עליו להניח שהקב"ה מראה לו זאת כדי שיעבוד על עצמו, ולא כדי לשפוט.

הבעל-שם-טוב אומר ('מאור עיניים' תחילת פרשת חוקת), שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שיש בו-עצמו משהו מאותו רע. שכן הזולת הוא בבחינת מראה, ו"מי שפניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי", וכשהוא רואה לכלוך במראה – הרי זו הוכחה שהלכלוך הזה נמצא בו-עצמו. לכן "הצדיק הגמור שאין רע בקרבו, אין רואה שום רע על שום אדם".

אבל לכאורה יש כאן שאלה, הרי אי אפשר להיות נאיבי, כן יש 'רוע' אצל אחרים, אז מתי נדע שזה לא הרוע של האחר אלא רוע שלי ומתי זה רוע של האחר אובייקטיבית, הרי אם נאמר שכולם טובים ורק אני רואה רע…כי יש בתוכי רע אנו מייצרים עולם נאיבי שכל רשע ינצל את הנאיביות הזו לרעה.

והרי התורה אומרת 'ובערת הרע מקרבך'.

אז ראשית רוע שהוא רואה אצל האחר והוא גם קשור בקשר לאותו רוע, הוא כן צריך לחשוד שמא הוא נוגע בדבר, והוא רואה את 'אשתו כרוצה כבוד או כסובלת מעודף גאווה', אפשר שהוא רואה את הדברים בצורה לא ברורה אמתית ונכונה בגלל שהוא נוגע בדבר, אשתו מבקשת ממנו דברים והוא לא מצליח לעשות ולכן הוא מאשים את האחר, לא כי האחר אשם אלא כי הוא בורח מאחריות הוא הרי נוגע בדבר

הרי "על כל פשעים תכסה אהבה", וכל-שכן אהבתו של האדם לעצמו. וכך מפרשים בדרך המוסר והחסידות "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו", וכפירוש ה'מאירי', שהכוונה גם ל'נגעים' רוחניים, שהאדם אינו רואה אותם כשהם בו-עצמו.

לכן הדרך להביאו לידי הכרת חסרונותיו היא על-ידי שמזמנים לו לראותם בזולתו, והדבר גורם לו להתבונן בגנות החסרונות הללו ולתקנם בנפשו.

אך עדיין אפשר לשאול, מניין לנו שהעובדה שהראו לאדם מן השמים את הרע שבזולת נועדה לתקן משהו בעצמו, אולי הדבר נעשה כדי שיתקן את הרע אצל הזולת? הלוא חלה עליו חובת "הוכח תוכיח את עמיתך", ואולי לשם כך הראו לו את הדבר…?

אז איך יודעים שהאדם רואה רע בזולת וזה בשביל תיקון שלו, (את הנגעים שלו הוא רואה בזולת) ואיך יודעים שהוא רואה רע בזולת וזה בשביל ולתועלת הזולת?

 

התשובה היא, שאילו הייתה המטרה רק לתקן את הזולת, לא היה האדם רואה את עצם הרע של הזולת,  הוא היה רואה שיש עניין הדורש תיקון, וההדגשה הייתה על התיקון. הוא לא היה רואה את 'הרע' והיה מעמיק בזה – שהוא בעל גאווה וכעסן וכמה או רע ושלילי ומנתח עוד ועוד דוגמא…אם כך עושה האדם סימן שאת הרע שהוא רואה באחר הוא צריך לתקן בעצמו.

אבל כאשר האדם רואה רע באחר והוא אומר לעצמו מיד איך אפשר לעזור לו, הוא לא 'נשאב' הוא לא מעמיק ברע אלא מיד חושב על התיקון, סימן שהוא אדם ענייני אם הוא אדם ענייני סימן שהוא רוצה בטובת האחר אם הוא רוצה בטובת האחר, סימן שלא רוצים מהשמים להראות לאדם את 'הרע' שבתוכו אלא רוצים שהוא יקיים מצוות הוכיח תוכיח את עמיתך.

לכן אם הוא ראה את הרע, והתרגש מעצם הרע – זו הוכחה שהרע קיים במידה מסויימת גם בו-עצמו.

דבר זה עולה מסיפור התורה על התנהגותם של בני נח. חם, שהרע היה קיים בו-עצמו, נאמר בו "וירא… את ערוות אביו". מכיוון שהרע היה טמון בנפשו-הוא, ראה את הרע גם אצל אביו. לעומתו, שם ויפת, שהיו נקיים מהרע, ראו רק את הדבר הדורש תיקון, אבל את "ערוות אביהם לא ראו"….הם לא רואי

 

ונסביר יותר

נח נוטע כרם, שותה מן היין ונעשה שיכור, ואז "ויתגל בתוך אהלו". חם, אבי כנען, רואה את ערוות אביו ומספר זאת לאחיו… שם ויפת לוקחים שמלה, הולכים אחורנית, ומכסים את ערוות אביהם מבלי לראות את מה שלא ראוי לראות…   "וירא" בעניין חם הבן של נח –  הוא הרבה מעבר למבט גופני. חז"ל (סנהדרין ע, רש"י, בראשית רבה) הציעו מדרשים קשים — שחם או פגע באביו

אך בדרך המוסר והחסידות, זה מתפרש באופן נוסף

חם ראה את ערוות אביו – כלומר, ראה את פגמיו, את חולשותיו, את קריסתו. במקום לכסות, לחמול, לתקן – הוא ראה, סיפר, חשף, הפך את המקרה לזלזול וערעור הסמכות …לא רק ראייה חיצונית, אלא תפיסה שלילית פנימית.

ולמה שם ויפת לא ראו?

הכתוב מדגיש: "ואת ערוות אביהם לא ראו" – הם לא רצו לראות. הם הלכו אחורנית. כלומר, גישתם המוסרית והרגשית הייתה   לא לחפש את הרע, אלא לחפש את הדרך לתקן ולכבד, לשמור על כבוד אביהם גם כשהוא במצב מביך או שפל.

הרעיון לחשוב על בעיה בצורה עניינית היא עצמה עדות לטוהר פנימי ועמוק

 

מי שבנפשו קדושה – רואה את הרע לא כדי לגנות, אלא כדי לרחם ולרומם.

אז הכעס על הזולת צריך להוות טריגר לתיקון פנימי — לא להאשים.

מי שמאשים והאחר נכנע זה לא שלום בית, זו פצצה מתקתקת… שלום בית מדומה

 

כאשר אדם משתמש בשפת תיקון המידות כלפי אשתו או האשה כלפיי בעלה — הוא אולי שומר על שקט חיצוני, על הסדר, על שליטה. אבל זה שלום מדומה  – שלום שבנוי על מחיקה, על שיפוט,

זוהי לא אחדות אלא אחידות. וזה מחניק את הקשר.

לעומת זאת, שלום אמיתי נבנה כששני הצדדים עובדים על עצמם — לא אחד על השני. כשכל אחד עסוק בכנות פנימית, בלקיחת אחריות, בלראות את השני לא כבעיה שצריך לתקן, אלא כשותף שביחד איתו אפשר וצריך להתפשר ואם ההתפשרות היא קשה, צריכים להבין שההתפשרות היא יסוד בסיסי בשלום בית ומהשם אשה לאיש והקב"ה קבע שכך תהיה ההתפשרות בין שני בני הזוג, זה לא פשרה שהאדם יצר זו לא פשרה שהאשה הסכימה או הבעל הסכים זו פשרה שמבטאת את נקודת האמצע אצל שני הצדדים מה שאומר שזה משמים

האשה רוצה להיות רוחנית יותר

הבעל פחות, קשה לה, הפשרה שהם עושים בחינוך הילדים, זו לא פשרה שבעלה הוא 'לא מבין אותה והוא אכזר'…לא זה המקסימום שהוא יכול להבין ולכן הפשרה היא 'משמים' ויש לשמוח בה כי זה האתגר שהקב"ה שם והציב לאדם

כאשר אדם מרשה לעצמו לבקר את אשתו ולשפוט את מידותיה — ובאותה נשימה מפסיק לשפוט את עצמו — הוא לא רק מחמיץ את עבודת ה' שלו, הוא גם מחמיץ את השלום בית

זהו רעל סמוי של צדיקות מדומה.

ובמקום שיווצר דיאלוג פתוח ושיח בריא בין שני הצדדים

האשה או הבעל נסגרים אין דיאלוג אלא מאבקי כוחות.

הנשפט נכנס להתגוננות.

הוא מרגיש נשפט, מושפל, מנותח. במקום לדבר על הבעיה עצמה, מדברים על האישיות האחר, כאילו הבעל רופא הנפש שלו  שופט הצדק העליון.

הבעל או האשה לא יכולים לשפוט את הצד השני הם כן יכולים לאמר, היא לא רוצה לדבר כי היא פגועה

השאלה מה אני יכול וצריך ואפשר שאעשה כאשר היא פגועה

אבל להאשים אותה זה לא יעזור חוץ מאשליה שאני בסדר והיא לא… 'אין אדם יודע מה בליבו של חברו' (גמרא פסחים)

כשאדם מתחיל לחקור את האגו של השני  הוא עובר את הגבול שבין שיחה לבין שפיטה,  בין דיאלוג לבין שליטה.

 

יש שיח אנושי יהודי בריא ונכון שמאפשר צמיחה — שיח של "מה כואב לך"?

"מה אתה מרגיש"?

להגיד לאחר אתה סתם נעלב כי אתה בעל גאווה זו אמירה לא יהודית לא תורנית הורסת ומעליבה ולא מאפשר לאחר להרגיש את שהוא מרגיש

 

 

השימוש ב"אגו" כמונח ביקורתי כלפי הזולת הוא כלי ציני שמאפשר למבקר להרגיש עליונות

 

הדרך הנכונה: אמפתיה, ולא אבחנה

במקום לומר "יש לך אגו", אמור: "שמעתי אותך, אני מרגיש שקשה לך עם איך שדיברתי, זה נשמע לך מזלזל? או אולי יש פה משהו עמוק יותר שכדאי שנברר יחד"?

זה פותח לבבות. זה מאפשר דיאלוג. זה הופך סכסוך להזדמנות לתיקון משותף.

וכלל זהב: אין לנו רשות לשפוט את הזולת מבחינה פנימית. יש לנו חובה לשמוע מה הוא מרגיש.

 

צריך שיהיה מושמע קול צלול כי יש כ"כ הרבה  שטחיות שמכריע שיח של זוגות…

אנשים שטחיים מידי עושים שימוש בשפה כמו "כעס", "אגו", "מידות רעות" – ככלי שמופנה כלפי השני  בעוד התורה הקדושה מעולם לא נתנה לאדם סמכות מוסרית לשפוט את רעייתו או היא אותו…

היהדות מצפה מאתנו — לשמוע את הכאב ולשאול את עצמנו  – מה השם אלוקיך שואל מעמך – כעת.

איך אוכל להיות שליח לרפא, ולא לחדד את המשפט והדין, מה אני אמור ויכול לעשות, ואם אני יכול לעשות, אבל לא יותר, השאלה היא עליי, אולי לא אוכל לעזור לגמרי, אבל כן השאלה היא מה העבודה שלי.

 

מהי באמת עבדות תיקון המידות

תיקון המידות איננה מחיקה של התכונות האנושיות, אלא עידון, הטיה, והרמה שלהן לעבודת ה' האדם איננו מלאך. הוא לא נדרש לבטל את הרצון, אלא לכוון אותו אל ערכים נעלים יותר  "להיות איש קדוש" —זה  אדם שיש בו אישות, אנושיות, יצר, כאב, רצון, תשוקה — אך אינו נגרר אחריהם אלא מכוון אותם. כמו שאמר האדמו"ר מקצוק אנשי קודש תהיו לי – לא מלאכים אלא אנשים

יש לאדם ערכים לדוגמא שלום בית, או חינוך ילדים, לימוד תורה קיום המצוות, זה הערכים של האדם

לדוגמא לימוד תורה, הערך ללמוד

יש באדם רצונות של 'עצלות' בזבוז זמן וכדומה, האדם לא יכול ביום אחד ללמוד 8 שעות ביום… אבל כן יכול בהדרגתיות ללמוד כל יום קצת יותר. זו הכוונה שהוא לא נלחם נגד הצרכים שלו אלא הוא מרים אותם בהדרגתיות וזה דורש את מידת ההתגברות והסבלנות

התגברות על ההרגלים הישנים

וסבלנות כי זה תהליך שלא נושא פרי ביום הראשון אלא אחר ימים רבים מאד

המידות זה התכונות של האדם

והאדם נדרש לכוון למקד את הצרכים שלו לפי הערכים שלו

והדרך לעשות זאת היא באמצעות התכונות שלו.

ה"מִידוֹת" הן הפרופורציות שבהן הכוחות מתבטאים. לא עצם הכוחות — אלא האיזון שלהם. לכן תיקון המידות הוא לשים מִדה ראויה לכל תכונה  לפי הזמן, המקום, האדם והערך שמנחה אותי.

 

תיקון המידות הוא עידון ביטוי התכונות של האדם — כך שישרתו את ערכי הקדושה שבהם בחר.

לא לבטל צרכים  — אלא לגלות לה מורה דרך לפי הערכים של האדם.

ובשלום בית זה נראה כך

לא לבקש מהאשה למחוק את כבודה — אלא לעזור לה לשמוע מהו הקול הפנימי שלה   מהם הצרכים שלה

כמו שהאדם רוצה להיות יותר למדן הוא לא ברגע אחד יהיה כך אלא הוא בהדרגתיות משנה הרגלי חיים

הוא לא מתייחס להרגלים שלו כ'רעל' ו'רוע' אלא כהרגלים שנוצרו בגלל מורכבות החיים וכיום הוא רוצה לשנות אותם והוא ניגש לעבודת השם ממקום של חמלה על ההרגלים הרעים וכעת בהדרגתיות הוא משתמש בתכונות כדי לעשות שינוי בהתאם לערכים שהוא מאמין בהם

כך בשלום בית, הצרכים של הצד האחר אל זה אנו צריכים להתייחס כצורך – מה הצורך שלה מה הצורך שלו

האדם לא אמור לוותר לגמרי אלא כן לשאול את עצמו מה הצרכים והרצונות שלה ומה אני יכול לעשות אם אני יכול לעשות איך אנו עושים פשרה שמתאימה לשני הצדדים

זה שיח של שותפות ולא שליטה

שיח של מידות טובות אפילו אם אין תוצאות מושלמות

הערך זה שלום בית

הצרכים והרצונות של שני הצדדים זה הנתון וכל אחד משתמש בכוחות שלו כדי לראות איך אפשר להגיע לפשרה מתאימה

העבודה של כל אחד על התכונות שלו זו עבודת המידות שלו לעמן השלום בית

אם אני מבקש מהאחר שיעשה עבודת המידות אני בעצם מתערב בניהול הצרכים שלו והיא מידי פעם עובדת כאשר היא נעשית ברוגע ובשלווה אבל בזמן מריבה היא עלולה להיות שתלטנות ולא שלום בית.

הצרכים עבודת המידות הערכים ושלום בית/