לא 'האם מותר' אלא 'האם זה רצון השם'

הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים י"ד, א') מגדיר את עם ישראל כבנים של הקב"ה, זהות שמטילה אחריות לייצג את כבוד ה' בעולם. כפי שמבאר החזקוני, גם ברגעי שבר כמו מוות, התורה מצווה שלא להתגודד או לשים קרחה, לא כדי לשלול כאב, אלא כדי לשמור על כבוד האדם כבן מלך. הרמב"ם (הלכות אבל י"ג, י"ב) מדגיש שמי שאינו מתאבל כלל הוא אכזרי, כפי שלמדנו מאברהם שספד ובה לשרה (בראשית כ"ג, ב'). הרדב"ז (שו"ת ח"י) מוסיף שחוסר אבלות משקף קשיות לב והשפעה פילוסופית שמזלזלת בחיי העולם הזה, בניגוד לתפיסה התורנית שרואה בחיים במה למצוות ותיקון.

אך התורה גם מגבילה ביטויי אבל קיצוניים, כדי לשמר את היציבות הרוחנית. האוה"ח והאלשיך מבארים שהמוות אינו אבדה מוחלטת, אלא מעבר לעולם הרוחני, ולכן יש לשמור על איזון שמשקף את הזהות כבנים לה'. כך, גם במשבר, האדם נקרא לחיות מתוך תודעה של קדושה ושליחות.

הציווי "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו', י"ח) הוא עיקרון כולל שחורג מהדין היבש. הרמב"ן מפרש זאת כחובה לפעול לפנים משורת הדין, תוך ויתור, חיפוש שלום ומידות טובות. המהרש"א (בבא מציעא ל') מוסיף ש"הישר והטוב" מחייב התנהגות מוסרית גם במקום שאין חיוב הלכתי מפורש. הגר"א וסרמן מביא ש"רצון התורה" הוא מעבר למצוות דאורייתא ודרבנן, כגון צער בעלי חיים, כיבוד הורים או מניעת סכנה, שמשקפים את כוונת התורה לחיים של קדושה וחסד.

עוד באתר:

בניחום אבלים

צפו: ליברמן מתרפק בגעגוע לאדמו"ר החסידי

נתי קאליש

ויכוח סוער בשידור

הח"כ לא יגיע לעצרת בגלל השלטים, מימרן התעמת

אבי מימרן

הנאצים באים?

מדאיג: דגל אנטישמי נתלה בסמוך לציון הצדיק

נתי קאליש

ללא ניצולים

דקות לאחר ההמראה: כלל הנוסעים נהרגו בהתרסקות

שמעון כץ

דוגמאות רבות בפרשת ראה ממחישות זאת: השבת אבידה, עזרה לזולת, שלוח הקן, מעקה לגג, צדקה לעני ושמיטת כספים – כולן מבטאות ישרות שחורגת מהחובה המינימלית. אפילו באיסור אכילת דם, התורה מוסיפה "כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (דברים י"ב, כ"ה), כפי שמבאר הכלי יקר: ההימנעות מדם משמרת את נפש האדם מטבע בהמי, ובכך הופכת לצעד של ישרות רוחנית.

הגמרא (עבודה זרה כ"ה) מציגה מחלוקת: רבי יוחנן רואה את ספר בראשית כ"ספר הישר" בשל ישרות האבות, שפעלו במוסר טרם נתינת התורה, כמו אברהם שהתפלל על סדום או הכניס אורחים. רבי אלעזר רואה את ספר דברים כ"ספר הישר", כי הוא מדריך לחיים של ישרות לאחר קבלת התורה, במיוחד בארץ ישראל, שהיא "היכל ה'" (הגר"א). הנצי"ב מבאר שהאבות היו ישרים כי פעלו בחסד גם כלפי רשעים, בעוד דברים מלמד כיצד להטמיע ישרות כחלק מחיי התורה.

חורבן בית שני, כפי שמלמדים חז"ל, נבע מחוסר ישרות, למרות דקדוק בהלכה. אנשים היו "צדיקים וחסידים", אך חסרו לפנים משורת הדין, ולכן איבדו את מעמדם כ"בנים". התורה קוראת לחיים של שליחות, שבה האדם שואל לא רק "האם זה מותר?" אלא "האם זה רצון ה'?".

המאמר מלמד שזהותנו כ"בנים לה'" מחייבת חיים של ישרות וטוב, גם במשבר וגם בשגרה. התורה אינה מבטלת רגשות אנושיים, אלא מכוונת אותם למסגרת של קדושה. כך, באבלות, יש לבטא כאב, אך לא להתפרק, כדי לשמור על כבוד האדם כשליח ה'. בעסקים, בחינוך ובקהילה, "ועשית הישר והטוב" דורש לחפש את המעשה הנאצל, שמשלב אמת, חסד וקידוש שם שמיים.

רצון התורה, כפי שמלמדים החזו"א והרשב"א, הוא לחיות בתודעה של שליחות, גם במקומות שאין חיוב מפורש. זו הסיבה שספר דברים נקרא "ספר הישר" – הוא מלמד שהחיים בארץ ישראל דורשים קדושה מעבר לדין, כדי להפוך את האדם לשותף ברצון ה'. כפי שחז"ל אומרים: "אשרי העם שככה לו" (תהלים קמ"ד, ט"ו) – אדם שחי ביושר משקף את תורת ה' ומביא ברכה לעצמו ולעולם.

לסיכום, פרשת ראה קוראת לנו לחיות כבנים לה', מתוך תודעה של שליחות ויושר. "ועשית הישר והטוב" הוא קריאה לחיים של לפנים משורת הדין, שבהם כל מעשה נבחן בראי רצון ה'. ספר דברים מלמד שיושר זה אינו רק מוסר טבעי, אלא התעלות רוחנית שמחברת את האדם למקור חייו, גם במשבר וגם בשגשוג.