בצדק תשפוט: משפט הוגן בחיי הנפש ובעולם המעשה

התורה אומרת 'בצדק תשפוט עמיתך' כלומר, מלבד החובה המוטלת על בית הדין לברר וללבן את פרטי הענין הנדון כדי שהצדק יעשה,  על מנת שיוכלו אל האמת ואל הצדק, הם צריכים להקפיד על  'לא תעשו עול במשפט וגו' ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך' ובתוספתא (סנהדרין פ"ו ה"ב) פירשו שלא יהא מאריך פניו כנגד אחד ולא מעיז לשון עזות כנגד אחר', כלומר שלא ישדרו לאחד שהם בעדו ולאחר שהם נגדו.

ובסיפרא (קדושים פ"ד למדו מדברי הכתוב (ויקרא יט טז) 'לא תלך רכיל בעמיך' שלא תהיה רך בדברים לזה וקשה לזה ובגמרא שבועות (ל ) מובא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך  מכאן אנו למדים שמוטלת חובה על הדיינים לתת לבעלי הדין יחס שווה ללא כל הבדל וזה בגלל כמה טעמים.

• שלא יגרום כבודו של העשיר או החכם להטות את לב הדיינים לזכותו ויפסקו דין שקר.
• אפילו אם לא יטה לב הדיינים לזכות האדם העשיר והמכובד עלול אחד מבעלי הדין ליפול ברוחו ולשכוח את טענותיו, כאשר יחוש שחברו מועדף על ידי הדיינים, יש אנשים שהם רואים שהם 'במאבקי כוחות' עם משהו אחר, הם לא מצליחים לסדר לעצמם את הראש, הם צריכים זמן רוגע כדי להגיב לדבר ולסדר את מערכת החשיבה, ולכן כל דיון בבית דין הוא לא קל, ואם הדיין מראה פנים שוחקות לאחד מהשניים, אותו אחד שזכה לפנים שוחקות עלול להרגיש שהוא עם פחות סיכוי לנצח, הרי בבית דין, כל אחד מהצדדים חווה מתח ואי ידיעה מה הולך להיות… וכל אחד מחפש סימנים להבין מה יהיה בעתיד מה יהיה הפסק, ולכן אפילו סגנון התגובה והשיח של הדיינים עם בעלי הדין מעורר תחושות אי נעימות מתח חשש וכל התחושות האלה משפיעות על מערכת החשיבה של האדם. ולכן חובה על הדיין לייצר אווירה שמאפשרת שיח ויכולת להביע את התרחשות האירועים כפי שכל אחד ראה כדי להגיע לפסק דין אמתי. כך גם הדין נעשה בצורה בריאה נכונה ויעילה מה שמתאים לשני הצדדים

לכן כתוב בהלכה (חו"מ סימן יז) שצריכים ללבוש את אותם הבגדים, בטור כתב שהטעם הוא שלא יסתמו טענותיו של מי שלבוש בבגדים לא ראויים.

באור החיים הק' הביא רמז  מהתורה לדין הזה,  נאמר בתורה 'ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו' מכאן שצריכים הנידונים להיראות לפני הדיין כאחים שווים באותה כי אם לא, לא יהיה משפט צדק

• כדי שהצדק הנעשה יראה לעין כל ולא יהיה חשד חלילה בדיינים שנהגו בבעלי הדינים בצורה לא נכונה

 

אומר הסבא מקלם  דבר נפלא כתוב בקהלת "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר   לא ידע להיזהר עוד"

הסבר הפסוק הוא שטוב הוא היצר הטוב, הוא הדבר היחיד שטוב בעולם, ועוד הוא 'ילד' הוא צעיר מהיצר הרע, הוא מגיע רק בגיל 12/ 13 לאדם, הוא גם מסכן, כי האדם מקשיב יותר ליצר הרע מאשר ליצר הטוב

והיצר הרע הוא 'מלך' על פי רוב האדם שומע ליצר הרע, היצר הרע הוא 'מלך' והוא גם 'זקן' הוא נמצא אצל האדם משעה שהאדם נולד. יצר לב האדם רע מנעוריו, משננער לצאת ממעי אמו והוא כסיל – אין ליצר הרע תוכן אמתי להעניק לאדם הוא באמת רוצה את רעת האדם הוא מבלבל את האדם – ממשיך הפסוק – אשר לא ידע להיזהר עוד' – היצר הרע מעניק תחושה שלא צריכים להיזהר ממנו, זו התחושה והאשליה שמעניק היצר הרע

שלמה המלך מכנה את היצר הרע הוא כמלך! מושל בכיפה, לבוש הדר, מציע לאדם עונג מיידי, כסף, כבוד ותענוגות. לעומתו היצר הטוב – ילד קטן, מסכן, אין בידו מאומה, רק לחישה שקטה ושכר רוחני שקשה להרגיש ולחוות אותו.

היכן כאן "משפט צדק"?

איך יכול האדם לבחור באמת, כשכל הפיתוי נוטה לצד אחד ?

היצר הרע נקרא "מלך זקן" – משום שהוא נכנס עם האדם משעת לידתו, שליט בגוף ובחושים, הוא "כסיל" – כי סופו להוליך את האדם לאבדון. היצר הטוב, לעומת זאת, בא רק בגיל 13, "ילד מסכן": חלש, אך הוא "חכם", כי הוא רואה את התכלית, את קול הנשמה

בכל אדם פועלים שני כוחות נפשיים: כוח אינסטינקטיבי, אימפולסיבי, עתיק – זהו "המלך הזקן"  מהו כוחו של היצר הרע? הוא איננו מדבר בשפה שכלית, הוא מדבר בשפה ציורית. זהו כוח שאוהב דמיונות, הוא  מציף את הנפש בדמיונות של כח שליטה תאווה היצר מעורר את כח וממד הבהמה שבאדם.

והוא נושא עימו את קסם ה"מוחשי־עכשיו".

מולו עומד היצר הטוב – "ילד מסכן וחכם". מסכן – כי הוא חלש כלפי חוץ, אין לו ציורים מוחשיים להציע, כן משחבה טובה כן משמעות לחיים, כן ייעוד רוחני לכן הוא החכם, כי הוא נושא בקרבו את קול האמת שמעבר לחומר. הוא לא מצייר ציורים מוחשיים, אלא מניח לאדם להתבונן באמת, בתכלית החיים,

האדם בכל שלב של החיים כמו היינו אומרים נבחן, איך הוא ינהל את החיים שלו, איך הוא ייבחר

היצר הרע איננו משכנע את האדם באמצעות טיעונים שכליים. הוא יודע שהשכל חלש מול ציור חי. לכן הוא מצייר לאדם תמונה מוחשית,  מאכלים תאוות ממון זורם לידיים, תדמית נוצצת, כבוד מיוחד כל אלו אינם אלא ציורים ודמיונות, אך בנפש האדם הם נחווים כמציאות ממשית…  כמה פעמים אדם חשק בדבר, וברגע שהשיגו – מיד התפוגג הקסם, נותר ריק. כוחו של היצר איננו במציאות האמיתית אלא בציור המדומיין. וכמו שאמר שלמה המלך  'והנפש לא תמלא' הנפש לא מלאה מהדמיונות…

השכל הוא מופשט, קר, מחושב. הוא מדבר על תכלית, על ערכים. לעומתו הדמיון – צבעוני, מוחשי, מסעיר. השכל אומר: "הדבר אסור", הדמיון מצייר: "אבל תראה כמה זה מתוק, כמה זה מושך". וכאן נבחנת הבחירה… האם יבחר האדם בראייה פנימית של שכל   או שייתמקד בציורים מדומים של תאווה וחומר.

אומר המהר"ל שהכח המדמה פונה אל עולם החומר, והוא מושך את האדם מטה… לעומתו כוח השכלי נוטה אל הצורה והנצח, והוא נשקו של היצר הטוב.
אך כמובן שגם כח הדמיון יכול ואמור להיות 'טוב'…וזה קורה כאשר  האדם מצייר לעצמו בדמיונו את מעמד הר סיני את איך הייתה נראית התקופה בזמן בית המקדש האדם משתמש בכח הדמיון לזכור אירועים מכוננים בעבר של עם ישראל, כח הדמיון.

האדם יכול גם להתחיל תהליך של עבודת המידות על ידי הדמיון, האדם מדמיין אירועים שהכעיסו אותו בעבר והוא מדמיין שכעת בהווה הוא מתנהל בצורה רגועה שלווה ועניינית הרבה יותר, כך האדם מנהל את הדמיון תחושות וכמו מתכנת את נפש האדם, זה לא עוזר באופן מוחלט אבל כן, זה חלק מתהליך.

האדם בדמיונו מתחיל את תהליך בניין האישיות שלו.

כח הדמיון, כח הציור הוא כח שהקב"ה ברא אותו, לפעולת הדמיון יש מרכיבים פיסיולוגיים. אדם המדמיין את עצמו רץ, לדוגמא, יפעיל באופן בלתי מורגש את אותם השרירים המשמשים לשם ריצה. תופעה זו, הנוצרת לעיתים קרובות בעת הדמיון המודרך, נקראת "התופעה האידיו מוטורית":

הדמיון והמחשבה (האידיו) משפיעים על פעילותן של מערכות הגוף (מוטוריקה).

השימוש בדמיון מסייע לאנשים המתמודדים עם כאבים כרוניים ומחלות או בעיות נפשיות.

האדם יוצר בדמיונו התרחשות והוא מדמיין פתרונות ודרכי התמודדות זה מרגיל את הנפש להתרגל לפתרונות חדשים.

הגישה הזו היא יעילה כי אח"כ כאשר מגיע לאדם שעת הניסיון הוא מהר יותר נזכר בגישה שאותה הוא רוצה לבטא ולהגשים.

אמנם נכון  שמבחינה נפשית, הדמיון הוא מנגנון במח שמחפש ריגוש מיידי ויוצר "תסריטים פנימיים".

היצר הרע משתמש במנגנון זה: הוא לא אומר "תעשה כך כי זה נכון", אלא מציף את האדם בדמיונות של עונג. היצר הרע מראה תחושות מראה, דמיונות חוויות של עונג מה שמעניק לאדם תחושה של משמעות, יש לו תחושה טובה ולמען זה הוא חי את החיים…בזה הוא מכלה את את זמנו, הוא לא עוצר לשאול הם הסיבות שבגללן הוא רץ כל היום הן אכן סיבות שכדאי להשקיע למענן.

היצר הטוב מבקש להפעיל את המוח השכלי,  מי שמחשב לטווח ארוך, מביט בתוצאה ובתכלית, איזהו חכם הרואה את הנולד, מוכן להשקיע למען שכר מצווה ומוכן לוותר על הרווח שבעבירה (משנה אבות הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, המחיר הוא מזערי ביחס לתגמול)

לאדם ישנה אפשרות להיות "בעל הבית" על כוח הציור והדמיון. הוא לא יכול לבטל את הדמיון – זה כוח בריאה שהטביע ה' בנפש. אך עליו לקדשו: לצייר לעצמו עונג רוחני, דבקות בה', גן עדן של תורה ומצוות. כך היצר הטוב נעשה גם הוא בעל ציורים – אך ציורים אמיתיים, מחיים ומרוממים, ולא חלומות שווא.

אמרו חז"ל בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, היצר הרע הוא 'כח' אבל אם יש לו תבלין טוב הוא גם 'ערב'.

לכן אנו מבקשים מהקב"ה והערב נא את דברי תורתך בפינו, שתהיה עריבות בד"ת.

שלמה המלך מכנה את היצר הטוב – מסכן – מדוע? כי הוא באמת כמו 'מסכן' הוא תמיד צריך …סיוע!

הסבא מקלם ביאר: דווקא משום שהיצר הטוב חלש – האדם נדרש להשקיע בו, לחנך את עצמו, וזה מה שמרומם את האדם מעל כל הבריאה.

למה עשה ה' את המשפט בין היצר הטוב ליצר הרע לא שוויוני? כדי שתהיה בחירה אמיתית. אילו היצר הטוב היה זוהר ומפתה כשם שהרע מבריק – הבחירה לא הייתה בחירה, אלא אילוץ… הקב"ה רצה שהאדם יעמוד מול פער עצום, ודווקא מתוך אמונה נאמנות ומחוייבות יבחר בטוב. זו תכלית האדם – להיות דיין אמיתי

האדם נדרש להיות "שופט" –דיין פנימי. וכמו שכתוב (מלכים א' י"ט) שאליהו לא מצא את ה' ברעש ובאש, אלא ב"קול דממה דקה" – כך היצר הטוב מדבר בקול עדין, ודווקא הקשבה לו היא מעלה את האדם אל מדרגת צלם אלוקים.

"זה כל האדם" – להיות דיין אמיתי, לשפוט לא לפי הרושם החיצוני אלא לפי האמת הפנימית. כאן נדרש אומץ – לא להסתנוור מהכוח, לא להיות משוחד על ידי הרגשות אלא להקשיב ל"ילד המסכן אבל החכם" שבתוכנו

הגמרא (ברכות ה, א) אומרת: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה

בגמרא מתוארת דרכו של האדם במאבק המתמיד שבין היצר הטוב ליצר הרע. לא כמלחמה חד־פעמית, אלא כמאבק יומיומי.

האדם הוא שופט, ועליו לדון בין שני בעלי דין. מצד אחד עומד היצר הרע – מלך זקן וכסיל –מלך הוא, עשיר, עטוי בגדים יקרים, מבטיח מיני מעדנים, מציע באשליה את מנעמי העולם הזה. מנגד ניצב היצר הטוב – ילד מסכן וחכם. אין בידו להציע עושר ותאוות, אלא נקודת אמת צלולה, חכמה שקטה, ולכאורה קול חלש.

וכיצד יוכל האדם לשפוט משפט צדק?

הרי בעלי הדין אינם שווים – לזה עושר והדר, ולזה דלות ודממה.

זה לבוש בגדי עשיר וזה בגדי עני…מה עושים – איך מיישרים את מערכת החשיבה והשפיטה?
על זה באה עצת חז"ל  – לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע  – אל תיתן ליצר הטוב לעמוד עני ומסכן, אלא הלבשהו בבגדי מלכות. וכיצד?

יעסוק בתורה  – התורה היא שנותנת ליצר הטוב כוח, חיות, ועמידה נאה. התורה מציידת את קול האמת בלבושים יקרים, נותנת לו לטעום בעולם הזה מעין עולם הבא.

וכפי שכתב האור החיים הקדוש על התורה הק' אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

לכן, היצה"ר הוא כל יום מנסה 'לנצח' הוא נראה עשיר במשפט…צריכים להלביש את המסכן – היצר הטוב בלבושי עשיר, איך? על ידי התורה ולכן לעולם ירגיז את יצר הטוב על יצר הרע, כלומר לעולם ישקיע לרומם את יצר הטוב על יצר הרע, איך – על ידי לימוד התורה. כי כאשר האדם טועם מהמתיקות, היצר הטוב שוב אינו ילד מסכן, אלא מלך בעצמו

זו המהפכה: התורה הופכת את היצר הטוב ממסכן לענק. היא נותנת לו לא רק טיעון שכלי, אלא עונג מוחשי, ממש עולם הזה מתוק יותר מכל ההבלים. וכך נוצרה השוואת בעלי הדין: לא רק היצר הרע מציע עונג, אלא גם היצר הטוב מוכר הנאות – הנאות של קדושה, הנאות נצח.

אבל לא תמיד האדם מצליח. לפעמים, גם לאחר לימוד התורה, כוחו של היצר הרע גדול. על כך הוסיפה הגמרא עצה שנייה: יקרא ק"ש – יחבר את האדם אל 'אחדות הבורא' אנו שייכים אל מלך העולם, אם בשני האופנים האלה לא הצלחנו להלביש את המסכן זה היצ"ט במלבושי כבוד – אז נלביש את היצר הרע בלבוש עני…יזכיר לו יום המיתה, יזכיר ל'מלך' ליצה"ר את יום המוות.

אם לא הצלחנו להלביש את העני במלבושי כבוד נפשיט מהמלך את מלבושי המלך

כאשר האדם נזכר בסופיות חייו, ימינו כצל עובר =צל חולף, כל התענוגות שבעולם מתפוגגים. מה ערך יש לכסף, לנוחות, למותרות – ברגע שנזכר שכולם זמניים? פתאום מתברר שהיצר הרע עומד ערום, וכל ההבטחות שהבטיח מתמוססות.

זו מלאכת הדיין שבאדם: או להעשיר את היצר הטוב בלימוד התורה, או להפשיט את היצר הרע בזכירת יום המיתה. כך מגיעה השוואת בעלי הדין – ואז יכול האדם לפסוק את הדין בצדק, ולבחור באמת.

וזה פלא: התורה נותנת לאדם לטעום כבר בעולם הזה טעם של עולם הבא. ומי שחי כך – חי חיי גן עדן בתוך חיי חולין.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"ג, ג) כותב: "אסור לדיין ליקח שוחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב… וכל המקבל שוחד עובר בלא תעשה ואפילו להורות דין אמת."
הרי שגם כשאין השוחד משנה את הדין בפועל – עצם המגע עם הנגיעה מעוות את הדיין. השוחד איננו רק גורם תוצאתי, אלא הוא משחית את מהות שיקול הדעת.

וזה מתאים למה שלימד הסבא מקלם – שכל נגיעה, אפילו דקה שבדקות, נחשבת לשוחד. אדם אינו יכול להיות דיין בנפשו כאשר הוא מעורב אישית.

 

כשם שדיין בוחן היטב את העדים, כך האדם צריך לבדוק את עצמו שוב ושוב:

האם החלטתי נובעת מהאמת או מנגיעה אישית

האם נרגיש סיפוק או רגשות אשמה

מה הייתי פוסק אם זה היה נוגע לחבר ולא לעצמי

השוחד פועל גם בלי שהדיין מתכוון לכך. לכן האדם חייב לייצר מנגנון ביקורת פנימי חוזר ונשנה

לכן אמרו חז"ל  עשה לך רב וקנה לך חבר )אבות(

מבט של אדם מבחוץ מנקה את הערפל שבלב.

פעמים רבות עצם ההסבר לחבר מגלה לי היכן הנגיעה  שיבשה את ההיגיון.

 

שוחד פנימי פועל דווקא בערפל. אחד הכלים החזקים הוא לנסח בכתב את הסיבות והטיעונים

ברגע שמוציאים את הדברים מהלב אל הדף – מתברר אם זהו נימוק ישר או תירוץ

אומר יהודה בן יעקב – אנו לא יכולים להרוג את יוסף 'מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו' אם אנו לא יכולים להסביר מדוע 'הרגנו' את יוסף אנו גם לא יכולים לעשות כן

האחריות והבגרות היא 'לעמוד' מאחורי המעשים, אם אני לא יכול להסביר לאחרים מה שאני עושה לבד ביני לבין עצמי – כנראה שהמעשה הזה הוא לא ראוי…לא נכון

אם אני מסתיר את המעשים מאחרים – כנראה שאני גם מסתיר מעצמי, אני עצמי לא שלם על המעשה (שיחות מוסר)

 

כמובן לשאול מה הקב"ה רוצה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך

 

כפי שאמרו חז"ל (ברכות ה, א): אם לא נצחו – יזכור לו יום המיתה.
הזכרת סופיות החיים מקלפת את הנגיעות.

כשאדם פוגש את המוות – הוא בעצם פוגש את החיים

המוות ר"ל הוא הגבול הסופי של הקיום. כל עוד אדם חי מתוך מחשבה שהוא "קיים לנצח", הוא עלול לבזבז את חייו או להתעלם ממשמעותם. המוות, דווקא משום שהוא "חותך", מעמיד את האדם מול שאלת מהי תכלית חיי? ברגע זה נולדת החוויה של החיים עצמם – חיים כמתנה חד־פעמית, חיים שיש להם משמעות. לכן המפגש עם התודעה של המוות הוא גם המפגש העמוק ביותר עם ערך החיים.

המוות מפגיש את האדם עם השבריריות שלו, עם חוסר השליטה. דווקא מתוך שבירות זו צומחת האפשרות לחיות חיים מלאים: להעריך כל רגע, לאהוב באמת, לחיות בכנות לחיות עם מודעות לחיי נצח ועולם הבא. מי שחי בהכחשה של המוות – חי חצי חיים. מי שפוגש אותו, לא בבריחה אלא בעיניים פקוחות – זוכה לאומץ להיות נוכח באמת בחייו.

הפגישה עם המוות מכריחה את האדם לשאול: מה יישאר ממני? מהו המורשת שלי? השאלה הזו אינה שאלה של מוות – אלא של חיים. כל אדם הופך להיות יותר מודע למעשיו, למילים שהוא אומר, להשפעה שלו. המוות כאן אינו סיום – אלא זרז לחיים מדויקים ורציניים יותר, כמו אדם שיש לו מעט כסף הוא לא יכול לקנות הכל לכן הוא חייב להיות מדויק בקנייה שלו.

האור החיים הק' כתב על דברי חז"ל במדרש, המוות הוא טוב מאד, אמרו חז"ל טוב מאד זה מלאך המוות (בראשית רבה ט י )

המוות מעניק לחיים את משמעותם. אילולא היה גבול – החיים היו נמסים בתוך אינסופיות של שגרה. דווקא משום שהאדם יודע שסופו קרוב, כל רגע מקבל ערך, כל בחירה היא מכרעת.
המוות הופך את החיים מחיי הישרדות – לחיים מלאים במשמעות.

המודעות למוות יכולה להכניס את האדם לחרדה, אך גם לשחרר אותו מהשליה של שליטה.

המפגש עם סופיות האדם מוביל את האדם לשאוב יותר ערך מרוחניות, מתומ"צ ממשפחה, קהילה ומשמעות רוחנית. כלומר, הפחד עצמו מתמרץ חיים עמוקים.

לכן שלמה המלך קובע":טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה… והחי יתן אל לבו"

המוות מזכיר לאדם את תכליתו. בבית המשתה – האדם שוכח עצמו, שוקע בשמחה חומרית. בבית האבל – האדם מתעורר לשאלות של משמעות החיים

 

ניקח דוגמא מוחשית, כאשר אדם נכנס לסכסוך, הוא בדרך כלל אינו שואל מהי האמת?

אלא איך אני יוצא צודק –  הצדק הופך לכלי שרת בידי הרצון.

ואז – גם אם מבחינה עובדתית הוא צודק – המשפט הפנימי שלו כבר עקום, כי הוא לא מחפש תועלת יעילות – את רצון השם בעולם – אלא ניצחון. זה בדיוק מה שהפך את מחלוקת קרח לעיוות – לא רק מחלוקת על רעיון, אלא רצון להוכיח "אני צודק. "

האדם קודם קובע לעצמו מה הוא רוצה (רצון לנצח, להיות צודק, לקבל מקום, שליטה, כבוד). אחר כך הוא מגייס את המחשבה והראיות כדי להצדיק את הרצון הזה.

המשפט הפנימי הבריא עובד הפוך:

1. שואל: מהי האמת / מהי היעילות
2. מה הדבר הנדרש והנכון לעשות כדי להגיע לשלום או לפתרון ?
3. ורק אחרי זה: איך אני מבטא או משיג זאת בפועל.