תשובה מתוך ברכה: כוח התורה בהחזרת אדם לצלם

קבלת תשובה גם מתוך צרות ויסורים: בפרשת ניצבים נאמר: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ

לכאורה יש לתמוה: מה מקום להזכיר גם את הברכה כאחד הגורמים המחזירים את האדם בתשובה?

היה נראה שדווקא הקללה והצרות הן המעוררות…. הייסורים מיישרים את ליבו של האדם, כך לכאורה ההבנה הפשוטה

אבל האור החיים הק' מלמד אותנו יסוד חשוב ומהותי

מצד אחד, התשובה מתקבלת בכל מצב – לא רק כאשר האדם מוקף ברכה ושלווה, אלא אף אם חטא עד שנמאס בעיני ה', ונתגלגלו עליו צרות ויסורים, גם אז "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" – ישוב ויתקבל.

ובכל אופן, יש שתי מדרגות בתשובה,  יש תשובה שבאה מתוך התעוררות פנימית וידיעת החובה כלפי הבורא, ויש תשובה הבאה על ידי לחץ היסורים.

הטוב ביותר שהאדם ייבחר בתשובה, ואם לא בחר האדם לעשות תשובה ושינוי אז הוא יעשה שינוי בגלל הצרות, והתשובה שלו היא לא שלימה…כי הוא לא עושה מתוך בחירה מוחלטת…לכן הפתרון יש לו גם קצת ייסורים… בגלל שיש חסרון  בתשובה = שלא באה מבחירה פנימית, משלימים היסורים עצמם את החסר, כי הם ממרקים ומטהרים את הנפש.

האדם יכול להשתנות בשני מצבים: כשהוא בוחר מבחירה מודעת וערה, או כשהוא נדחק לפינה.

הבחירה  של האדם, היא ביטוי ל"אני" האמיתי שלו – וכשהוא מחליט לחזור בתשובה מתוך התעוררות פנימית, הוא חש בעלות ושלמות.

לעומת זאת, כאשר הוא נאלץ לשנות את דרכו בעקבות משברים או כאב, השינוי אינו נתפס בעיניו כהגשמת רצונו, אלא כהכנעה למציאות.

זה גורם לחוויה פנימית של חוסר חירות, ולעיתים גם לתחושה של "אני רק מגיב" או "אין לי ברירה"

 

תשובה מתוך בחירה משקפת זיקה ישירה לאמת תשובה מתוך ייסורים – אף שהיא אמתית – נובעת יותר מ"חיצוניות החיים"  המציאות לוחצת, והאדם מוכרח לעשות שינוי… כאן הייסורים הם מנגנון תיקון – הם משלימים את החסר

הנפש נטהרת דרך הכאב, משום שהכאב עצמו חושף סדקים בגאווה של האדם (מהר"ל), ואין לך לב שלם כמו הלב השבור…(האדמו"ר מקוצק)

הייסורים מגלים לאדם שהחיים אינם בשליטתו המוחלטת.

זה שובר את תחושת האשליה של "אני כל־יכול".

דווקא הכאב מחדיר לאדם צניעות וענווה… אמנם זה לא מתחיל מבחירה, אבל כן זה ערכי נכון ויעיל.

המדרגה הגבוהה יותר היא כשהאדם הופך את הייסורים לחלק מהבחירה. הוא לא אומר: "נאלצתי להשתנות", אלא "בחרתי לפרש את הייסורים כהזמנה לשינוי".

בכך, גם תשובה שנולדה מתוך כאב הופכת עם הזמן לתשובה מאהבה.

הייסורים אינם מקריים, הם "קריאת התעוררות". מה שנדמה יציב מתפרק, ודווקא השבר פותח מקום להכרה מחודשת בעצמי.

האחריות היא  שבמקום להיאחז בהאשמות חיצוניות ("החיים אשמים"), האדם בוחר להפנות מבט פנימה   = אחריות

הייסורים לא רק דוחפים את האדם, אלא מאפשרים לו לבחור. הוא לא "נגרר" אלא מחליט… ההכרה: אני רוצה לשוב מרצוני, לא רק בגלל הכאב.

כי הכאב רק מעורר את האדם לחשוב על סופיות האדם ועל נצחיות החיים של האדם.

כך האדם לא חי רק  כתגובה לייסורים, אלא הופך את החוויה לנתיב חיים. כך הייסורים נהפכים למתנה – "יסורין של אהבה",

הייסורים הם קריאה למצוא משמעות שמעבר לעצמם.

לכן נאמר בפסוקים שתי לשונות:  "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם… וּמָצָאתָ"  – זוהי תשובה גמורה של בחירה חופשית  ולעומתה" –  בַּצַּר לְךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ"

= תשובה מתוך לחץ הצרות.

רבנו יונה כתב (שערי תשובה א, א; ב, א)  "כי התשובה מתקבלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו… ומחסדי ה' שהוא מקבל התשובה מתוך הצרה…רבינו יונה אומר שהייסורים הם לא רק מקל חובלים אלא גם מתנה וחסד של הקב"ה

 

הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש ד) מאיר נקודה נוספת: בימי השלווה האדם טרוד בדמיונות העולם, הבליו ותאוותיו, ואינו רואה את האמת. אך בשעת צרה – הדמיון מתפוגג, והוא רואה את האמת בהירה. אז תשובתו איננה בקשת הצלה בלבד, אלא חיפוש פנימי באמת "בכל לבבו ובכל נפשו. "

כך מתפרש  הפסוק "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ" במשמעות מחודשת:

גם כשהאדם נופל, גם כשהוא מוכה – הרחמים העליונים מלווים אותו ומזמנים לו נתיב תשובה.

כך אפשר לפרש את הפסוק 'עמו אנוכי בצרה'

גם כשהאדם נופל, הוא נופל בתוך רשת של רחמים, כמו ילד שמועד לתוך זרועות אביו. הנפילה איננה מחיקה אלא ירידה לתוך חיבוק סמוי.

הייסורים והמכות אינם רק עונש, אלא לעיתים "אותות" שמכוונים את האדם לדרך אחרת. הם מבקשים ממנו לעצור, להתבונן, ולבחור בנתיב תשובה. במובן זה, המכה הופכת להיות "אות" ולא רק "מכה. "

זו תודעה של "גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עִמָּדִי".

התשובה מתקבלת גם מתוך יסורים וקללות,

 

 

אז הפסוק אומר וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ

התשובה נובעת מתוך הברכה וגם מתוך הקללה

מתוך הברכה זו התשובה המעולה.

הכרת הטובה על כל השפע והברכה שה' משפיע, ומתוך כך – כי התשובה איננה רק בריחה מן הייסורים, אלא גם חיפוש מחודש אחר הברכה שאבדה.

האדם נדרש להביט לאחור, על אותן מתנות שקיבל בחסדי ה', קטונתי מכל החסדים הכרת הטוב והשפע מחברים את האדם אל הקב"ה.

אצל אדם בריא בנפשו ורוחני, הכרת הטוב שוברת את תחושת ה"אני־מרכז" ומרחיבה את המבט החוצה. אדם שמסוגל להכיר טובה – כבר פתח בתנועה של יציאה מעצמו. זו בדיוק נקודת ההתחלה של תשובה: ההכרה שיש מציאות עליונה שאליה אני מחויב.

הכרת הטוב היא אבן יסוד למוסר. אם אני מקבל ואיני מכיר טובה – אני שולל את עצם "האחר", ואני נשאר אטום = אני במרכז.

החטא, במובנו העמוק, הוא חוסר נאמנות למי שנתן לי חיים. ממילא, חזרה בתשובה היא תיקון של כפיות הטובה: אני מודה על עצם מתנת החיים, על הטוב שהוענק לי, ומתוך כך בוחר לשוב למקור.

אמרו חז"ל הכופר בטובתו של חבירו בסוף כופר בטובתו של מקום.

כפיות טובה מנתקת את ההכרה בשורש ההשפעה, משה רבנו – סמל הנבואה, לא קם נביא בישראל כמו משה רבנו– נצטווה שלא להכות את היאור ולא את עפר מצרים, משום שהם הועילו לו בעבר.

אחרי שהאדם לא הכיר תודה בשפע שניתן לו, ניתנת לו אפשרות לעשות תשובה על ידי היסורים…

עוד אומר האור החיים הק' יסוד חשוב בכח מהות ומערכת ההתשובה:
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ… וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ",   =תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה

כלומר, התורה איננה רק יעד לחוזר בתשובה – אלא היא עצמה שער הכניסה.

בלעדיה, התשובה איננה אפשרית.

כתוב בפסוק בהושע (י"ד) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'… וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" – שובה ישראל וקחו עמכם דברים

חז"ל מפרשים שה"דברים" הם דברי תורה. כלומר, לא די ברגש תשובה בלבד.

תשובה על ידי התורה, זו תשובה שמסייעת גם עוונות הקשים ביותר, כוח התשובה באמצעות התורה הוא עוקר מהשורש את המקומות החשוכים והעמוקים ביותר.

התורה היא ראשית התשובה:

חז"ל והגדולים נתנו לכך הסברים רבים ומגוונים:

המאירי (בית הבחירה, סנהדרין צט:) – התורה מדריכה את האדם לדרך הישר ומונעת ממנו לשקוע במידות רעות. בלעדיה, אין לאדם מצפן מוסרי ברור.

החיד"א (בפירושו ל"שיבנו אבינו לתורתך") – לימוד התורה הוא ראשית התשובה משום:

היא עץ חיים למחזיקים בה, וכל הדבק בה דבק בחיים.

התורה מבטלת את היצר הרע.

עבירה אינה מכבה תורה – ולכן אף אם האדם חטא, עצם עיסוקו בתורה שומר עליו.

התורה עצמה מבקשת רחמים על החוטא לפני הקב"ה, כפי שנאמר בזוהר הקדוש.

נפשי חולת אהבתך (החיד"א, כסא דוד) – בלי תורה אין האדם יודע כלל שחטא, ומה חומרת החטא. רק על ידי ידיעת התורה מתאפשרת וידוי אמיתי ותשובה שלמה.

אין עם הארץ חסיד (אבות)

בספר נפש בצלאל – מבאר את שלושת חלקי ברכת "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך"

התורה – היא ההתחלה, העבודה – היא ההתקדמות, והוידוי והתשובה השלימה – הם השלמת התהליך.

החזרה בתשובה אינה נמדדת רק בחרטה על העבר, אלא בשינוי מסלול החיים כולו. ומכיוון שהתורה היא המדריך, האור, והחיות של האדם – אין תשובה בלעדיה.

התשובה מתוך לימוד תורה איננה רק אמצעי – אלא עצם המפגש המחודש עם הקב"ה = ושמעת בקולו

האור החיים הקדוש מגלה סוד נורא: בשעת החטא מסתלקת מהאדם מדרגת ה"אדם" שבו. כפי שכתב בפרשת שלח (טו, לא) וגם בפרשת כי תשא:

אומרים חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"

החטא גורם ל"חסרון הנפש"

כוח התשובה מחזיר את האדם אל מקומו ואל צורתו המקורית. בפרשת שמיני כותב האור החיים הקדוש  "כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם… ונעשה בהמה. וביום שחזר בתשובה עלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם"

התשובה איננה רק מחילה על חטא, אלא היא תלויה בחידוש הזהות

אומר האור החיים הק' (דברים ד, ד): נשמות ישראל הן "מחצב עליון חלק ה", וכל מהותן דבקות. החטא איננו רק עבירה טכנית, אלא חיץ המרחיק את הנפש משורשה, כדברי הכתוב (ישעיה נט, ב): "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם"

בואו ונראה את לשונות הרמב"ם בהל' תשובה (ז)

ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון …גזל וגניבה…  אלאל כשם שצריך אדם לשוב מאלו–כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן:  מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, מרדיפת הממון והכבוד,

ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש.

עוד אומר הרמב"ם:  אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, מפני העוונות והחטאים שעשה…  אין הדבר כן… אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, וכאילו לא חטא מעולם…. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו…  אמרו חכמים, מקום שבעלי תשובה עומדין בו, אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו:  כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשין יצרם יותר מהם.

התשובה מקרבת את הרחוקים,  אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד…

 

כוחה של התשובה הוא אפוא לא רק סליחה, אלא תחיית האדם עצמו.

מי ששב, אינו רק "אדם עם עבר מתוקן", אלא אדם חדש חי בדבקות,

חיים של "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם. "

החטא מגדיר את האדם כ"בהמה" – אין זה רק תיאור ציורי, אלא שינוי בגדר המהות. "אדם" אינו רק יצור ביולוגי, אלא הוא נושא "צלם אלוקים". החטא – מפקיע ממנו זמנית את ה"שם אדם". התשובה איננה רק מחילה, אלא חזרה לשם־האדם…

עיקר האדם הוא הדעת, השכל המברר. כשהאדם חוטא – נכנסת בו רוח שטות, כלומר: שכלו מתכסה, הוא מאבד את כוח ההבחנה בין אמת לשקר. הוא חי מתוך דמיון, הוא נגרר אחרי יצרים.

התשובה, היא החזרת הבהירות השכלית. זוהי עלייה למדרגת אדם, מה שמגדיר את עצמו כיצור בעל יכולת חשיבה, הכרעה ובחירה.

החטא הוא  הריסת הסדר הפנימי של האדם. "אדם" פירושו יצור בעל סדר, שליטה עצמית, היררכיה פנימית ברורה בין השכל, הרגש והתאווה. כשהוא חוטא – הוא מאבד את הסדר, נותן לבעל חי שבקרבו לנהל אותו, והופך להיות "בהמה. "
התשובה – היא בניין חדש של משמעת נפשית. היא מחזירה לאדם את השליטה, את האיזון, את הסדר.

זה המעבר מבהמה לאדם

החטא חותך את החוט המחבר את הנשמה לשורשה העליון – "חבל נחלתו".

התשובה – מחברת מחדש את החוט.

היא חסד עליון המחזיר את הנפש להידבק במקורה.

האדם השב בתשובה הופך מיצור מגיב – לישות יוזמת, מעצבת ומחוברת לנצח.

החטא איננו רק מעשה רע, אלא שבירת הזהות האנושית

התשובה איננה רק תיקון, אלא בריאה מחודשת של האדם…האדם חוזר אל 'האדם' שבקרבו אל השכל אל הדעת אל המשמעות אל חיבור הנשמה בין חלקה בעולם הזה לבין חלק בעולם הרוחני (יעקב חבל נחלתו)

האדם חוזר לחירות שלו, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

החטא עלול לפגום, להשפיל ולהוריד את האדם לדרגת "בהמה". אבל ברגע התשובה – כל מדרגתו חוזרת.

לעיתים אדם מתעורר בתשובה, מתמלא השראה עליונה, אך היצר מפתה אותו לחשוב  הרי הוא לא יוכל לעמוד בזה זמן רב, אז לשם מה להתחיל…

האור החיים הקדוש (דברים ל, ב) מתאר את מחשבת הרשעים: אילו היו יודעים שיחזרו בתשובה וימותו מיד – היו עושים כן, אבל מאחר שאינם מאמינים בכוחם להחזיק מעמד לאורך זמן, הם נכנעים ל"מלך זקן וכסיל" – היצר הרע.

אבל האמת שכל רגע של ערכים ותשובה אפילו זמנית היא בעל ערך נצחי.

יעשה האדם תשובה, ולא יידרוש מעצמו את השלימות במיידי אלא יעשה תהליכים ופעמים ה 10 אחוז שינוי שהוא עושה היום או בשבוע הקרוב זה ה 100 אחוז האפשרי!!!!

התשובה נמדדת גם בהכרעה נקודתית – וכל רגע של תשובה הוא עולם מלא.

דאגת המחר, האם הוא גם יתמיד מחר היא בעוכריו של האדם הוא חושב על העתיד על הקושי ולכן הוא לא מתחיל, הפתרון להתחיל בקטן היום!

עדיף קטן היום מאשר גדול עוד שבוע…

הרגע הקטן של תשובה, אפילו נקודת רצון פנימית זמנית, עולה עד אין־סוף.

גם אם אחר כך נופלים – האור הזה אינו נאבד, אלא נצרב בנפש של האדם

כל תהליך נפשי גדול מתחיל מרגע אחד של אמת… כל "רגע שיא" יוצר חותם פנימי … גם אם אינו מתמיד כלפי חוץ.

החובה היא לנצל כל רגע של התעוררות, כל שעת רצון, כל נקודה של קרבה.

ואם נעמיק עוד, אומרים חז"ל פתחו פתח כמו פתח של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם

והמסר הוא שיש לחלק בין מעשה התשובה לבין קיום התשובה

המעשה – הפתח הקטן זה מה שהאדם פותח…

הקיום – הוא "ימינו פשוטה" של הקב"ה – שנותן כח ועזרה לאדם, 'אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו'.

כאשר האדם עושה מעשה כלשהו, אפילו דק מסייע הקב"ה על ידי התעוררות מלמעלה.

האדם אינו יכול להושיע את עצמו בבת אחת. עבודתו היא לפתוח נקודה של רצון, לייצר "סדק" קטן בהרגלים של היצר…

משם הקב"ה נכנס. המשמעת של האדם היא ביכולת לא להיבהל מהמאבק הגדול, אלא להתרכז בפתח הקטן שהוא מחויב לפתוח.

את העוצמה יעניק הקב"ה לאדם.

כאשר עושה האדם את המאמצים שלו הקב"ה מזכה את האדם ב'עיבור נשמה'.

המושג "עיבור נשמה"  הוא אחד מדרכי הקשר שבין נשמות הצדיקים ובין נשמות החיים.

 

עיבור נשמה הוא מצב שבו נשמה נוספת – של צדיק או של אדם אחר – נכנסת באופן זמני בתוך נפשו של אדם חי.

תכלית העיבור – סיוע רוחני –  נשמה של צדיק נכנסת לאדם כדי לעזור לו בעבודת ה', לתת לו כוחות ותעצומות שלא היו לו קודם.

לפעמים נשמה של צדיק זקוקה להשלמה של תיקון מסוים, תיקון לצדיק והיא זוכה לכך באמצעות מעשיו של האדם שנכנסה בו.

פעמים עיבור נשמה מעניק לאדם הארה מיוחדת, הבנה עמוקה בתורה, התעוררות יראה או אהבה, ולעיתים יכולות שהוא לא היה משיג בעצמו.

בעיבור נשמה, האדם חש השראה עמוקה – כוחות חדשים שאינם מוכרים לו. זהו ביטוי לכך שהוא מחובר לשורש רחב יותר מנפשו הפרטית, ומקבל תוספת חיות.

עיבור נשמות איננו תחליף למעשה האדם, אלא סיוע שמגיע רק כשהאדם עצמו עמל בכנות ומתוך רצון טוב. כלומר:

האדם – מביא את הרצון, המאמץ, ההשתדלות.

נשמות הצדיקים – מתעברות בו, ומוסיפות שלימות ותוספת אור במעשה.

העיקרון הזה פותח רובד עמוק: חיי האדם אינם מנותקים, האדם יחיד, קשור אל נשמות. כשעושה מצווה בתמימות ורצון טוב, הוא "מפעיל" את השותפות של נשמות עליונות.

כידוע מבעל המחבר מדרש שמואל שהיה בו עיבור נשמת ר"פ בן יאיר ע"י מצות גמ"ח

גם כתוב על מרדכי הצדיק שהיה מוסר נפשו ע"י שלא יכרע ולא ישתחוה זכה לעיבור נשמה ממשה רבנו שג"כ מסר נפשו ע"י שאמר שמות -מחני נא מספרך אשר כתבת.

מי שהוא רודף שלום זוכה לבחי' עיבור נשמה מנשמת אהרן הכהן.

רב יוסף שהיה נקרא עניו זכה לבחינת עיבור נשמה ממשה רבינו לכן הוא גם קרוי – סיני, לא רק בגלל הידע הרב שלו בהל' אלא גם בגלל שהוא עיבור נשמה ממשה רבנו.

וכתוב בספר הושע "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר מרוב" מהי משמעות הדברים, למה אי אפשר לספור? כי מאן דאיהו זעיר איהו רב ועל ידי הענווה יכול לזכות לנשמה קדושה מעולם העליון

ואז המת הגומל חסד עם החי

יש כח בתשובה יש כח לאדם לעשות שינוי

יש כח לאדם לעשות שינוי הרגלים ושינוי התנהגויות.