אלול: התחדשות, תקווה וגילוי מידות הרחמים

אומר הטור, אלול ראשי תיבות = אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב

זה חלק מפסוק שלם  וּמָל השם אֱלֹקיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת השם אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב – ר"ת אלול

עוד נהגו באלול להשכים להתפלל, סליחות.

גם מביא הטור את הפסוק,  "לולא האמנתי לראות בטוב ה'" (תהלים כ"ז), זה גם כן ראשי תיבות אלול. מפני מה דוקא שני רמזים אלו זכה הטור להביאם? מה הקשר בין אלול לבין הפסוקים האלה

בפסוק  נאמר "ומל השם את לבבך"  – זוהי פעולה א־לוקית של "ומל ה' אלקיך" – שיוריד הקב"ה את האטימות שבלב, את ההרגלים ויעזור לנו להתרענן בעבודת השם

האדם נדרש תדיר להתחדש בעבודת השם, חז"ל לימדונו שהחורבן שורשו ב"ונושנתם בארץ" – השחיקה, ההתיישנות, איבוד החידוש.

ונושנתם – הוא אובדן חיות. הנפש מתרגלת, הקשר עם התורה והקדושה הופך להרגל. כשאדם מתרגל – גם אם הוא מקיים, הוא כבר לא חי. זו ה"שחיקה הנפשית" שגוררת… חורבן.

מהי שחיקה ואיך היא פוגעת

שחיקה = עייפות כרונית של המערכת: הגוף, הרגש, המחשבה והרוח -האדם חוה שחיקה ואז  → ירידת אנרגיה וריכוז → הימנעות ודחיינות → תחושת אשמה וחוסר ערך → חוסר עניין וחוסר עשיה

וגם שינוי בזהות ובמשמעות – האדם כבר לא אומר אני לא מצליח אלא זה נהפך  ל"אני לא מסוגל" → פגיעה בדימוי העצמי והתרחקות מערכים מטרות ומוטיבציה

האדם מרגיש שהוא חי את אותם ימים שוב ושוב, כאילו אין חידוש, אין משמעות, אין תנועה קדימה.

מבחינה רגשית: האדם מאבד את חדוות החיים, השגרה הופכת למשא כבד, וכל פעולה—אפילו קטנה—דורשת מאמץ עצום.

השחיקה מחוללת תחושת ריקנות. במקום חיות פנימית יש חוויה של "אני סוחב את עצמי"

מבחינה תורנית: השחיקה היא היפך ציווי התורה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – היום, בכל יום, יהיו בעיניך כחדשים.

הדרך להתגבר איננה רק "מנוחה" או "חופשה" אלא בעיקר שבירת האוטומט. צריך זעזוע פנימי קטן שמחזיר חיות.

א. שינוי זעיר

גם שינוי קטן—להחליף מקום לימוד, להתפלל מניין אחר, התחלה של עניין חדש בבוקר—יכול להיות ניצוץ. השחיקה נשברת לא על־ידי מהפכה, אלא על־ידי צעדים קטנים שמסמלים למח…  אפשר אחרת

שחיקה באה מחיים שמתרכזים רק בביצועים ובעשייה… התחדשות באה כשאדם עוצר ושואל  "מה באמת חשוב לי"? מה הערך הפנימי שלי"?  החיבור לערכים הוא כמו מצבר שמטעין מחדש…הערכים הם מקור האנרגיה והחיות של האדם

פעמים השחיקה היא בגלל חוסר מחויבות יש לאדם ערכים ומטרות אבל הוא לא מתמיד בהם, הוא נשאר עם רצונות וצפיות.

השחיקה היא לעיתים שילוב של שניהם. הדרך לצאת ממנה: ליצור מחויבות עם חיבור. כלומר: לקחת משהו קטן, מחייב, עשייה שמדבר  אל הלב.

התחדשות היא לא מצב אקראי אלא תוצאה של עבודה מודעת.

התחדשות בעשייה התחדשות בהרגשה התחדשות במחשבה ללמוד ולעשות דברים חדשים וגם   התחדשות בזהות – להפסיק להגדיר את עצמי דרך הכישלונות והעבר  אלא לשאול "מי אני היום"?

"מה אני יכול להיות מחר"?

בחודש אלול אנו פוגשים את  "וּמָל השם אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת השם" הלב מתחדש

וכאשר ההורים מתחדשים, ומל את לבבך  – זה משפיע גם על הצאצאים – על הדורות הבאים, הם מקבלים תורה ויהדות 'חיה' ולא מקבלים מסרים מהורים שחוקים.

שורש החורבן היה ב"ונושנתם" – השחיקה, ההתיישנות. והתיקון הוא יכולת ההתרגשות, החידוש, והחיות.

השחיקה נוצרת כשהאדם מפסיק להרגיש את החיים כמשהו חדש, והכול נתפס כ"מובן מאליו". זה יוצר ניתוק רגשי, ואדישות ה"ערלה" של הלב היא אותה קליפה עבה שמפרידה בין החוויה החיה של המציאות לבין האדם. והמילה שהקב"ה מבטיח היא חזרה לחוויה של חידוש.

מכאן עומק הרמז: דווקא בפרשת "את לבבך ואת לבב זרעך"  בפסוק הזה יש רמז ל'אלול'…  ללמד שזוהי עבודת אלול – להילחם ב"ונושנתם", לשבור את ההרגל, לעורר חיות מחודשת בעבודת השם

לא להמשיך לחיות "מה שהיה אתמול".

לא להסתפק במצוות כתבנית ישנה.

אלא לחיות כל יום כאילו התורה ניתנה היום.

זה יסוד התשובה: תשובה איננה רק תיקון העבר, אלא חידוש ההווה.

התשובה היא שיבה למקור החיות של האדם, זו הרוחניות התומ"צ ותיקון המידות

ולכן נהגו…לקום מוקדם באלול…למה לקום מוקדם, כי אנו מתעוררים מהשינה

וכמו שכתב הרמב"ם בעניין תק"ש, עורו ישנים משינתכם… ואיך מגיעים להתחדשות? מה היסוד? התשובה היא – האמונה והתקווה וזה הר"ת של

'לולא  האמנתי לראות בטוב השם' – עוד ר"ת של אלול – המשמעות היא – אם לא הציפיה והאמונה לראות בטוב השם הייתי נופל. האמונה שימרה את נפשנו שלא להתמוטט.
ללא התקווה, היה האדם נשבר.

לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים… עצם ההחזקה באמונה – לאו דווקא פתרון מעשי – היא שמניעה את האדם לעבור את הקושי.
ישנה המציאות הקשה,  אבל אם יש לאדם את נקודת התקווה והאמונה, אז הוא לא חווה את המציאות הקשה אלא את התקווה שיכולה להיות.

הטור רומז בזה: אלול הוא זמן שבו החיים עומדים על חודו של "לולא".  של התקווה – אם אין אמונה – האדם נשבר, אם יש אמונה – הוא זוכה לכניסה לחודש הדין מתוך חוסן פנימי.. האמונה היא היכולת להתייחס למה שיכול להיות בעתיד.

וכך מבואר טעם אמירת "לדוד ה' אורי וישעי" מאלול ועד הושענא רבה.

זה המזמור שבו מגלה דוד המלך  – שהאדם אינו יכול לעמוד אלא בכוח אמונה מתמדת, וזו בדיוק ההכנה לימי הדין.

אורי – זה ראש השנה – נקודת האור הראשונית, אבל אם אין אמונה, גם האור מתכסה.

וישעי – זה יום הכיפורים – מקום הישועה והכפרה, אך היא מגיעה רק למי שהחזיק מעמד עד כאן באמונתו.

כי יצפנני בסוכה – חג הסוכות, שבו החוויה היא של חיות מחודשת, חזרה ללב חי.

ומתחילים באלול, כי מזמור זה כולו עומד על ציר ה"לולא" – על נקודת האמונה והתקווה.

האמונה כאן אינה פשטות נאיבית, אלא כוח נפשי של = אני בוחר לראות בטוב ה' בארץ חיים.
סיום המזמור הוא "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל השם"

יש להתאמץ ולשוב ולחזור על התקווה,. חזק ויאמץ לבך – לא מדובר רק בהמתנה פסיבית, אלא בחיזוק פעיל של הלב, החייאת התחושה הפנימית מחדש.

המזמור שאומרים בחודש אלול  לְדָוִד השם אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא השם מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד….כתוב בפרק הזה

אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס.

האדם חי בעולם שבו תמיד קיימים "עדי שקר". לא רק בדורו של דוד, אלא בכל דור ובכל שעה. הם מתגלמים לעיתים כאויב חיצוני, ולעיתים כקולות פנימיים – ייאוש, חוסר ערך, דמיון כוזב. הם לא נעלמים. לכן, אם אין את ה"לולא האמנתי" – הם מנצחים…

העדי שקר – אלה שמעידים על מציאות החיים שהיא קשה והאדם הוא חסר אונים ובסגנון של חודש אלול והתחדשות האויב הוא ההרגל והאדישות.

"ונושנתם בארץ" – זהו העד שקר הגדול… ההרגל שאומר "כבר הכול אותו דבר, אין חדש, אין מה להאמין". לכן הדרך היחידה היא התחדשות התקווה, חזרה יומיומית ל"קוה אל השם'

הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף מסכת תענית על המשנה לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים

הרמב"ם כתב יום חמשה עשר באב = בו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנת הארבעים כי המות היה הרבה בכל ט' באב בכל שנה מאז חטא המרגלים בכל תשעה באב באותו היום ובאותו הזמן באותו לילה שבו בכו את אותה בכיה של חינם הייתה הגזירה והכל ידעו זאת ובכל שנה מי שהגיע זמנו כי כל אותו הדור שהיו מבני עשרים שנה ועד שישים שנה מתו בני שישים ובכל שנה מתו אותם שהגיע זמנם ונכנסו אל הקברים ואלה שנגזרה עליהם מיתה לא קמו ואת זה עשו גם בשנת הארבעים ולא קרה כלום וחשבו שטעו בחשבונם ונכנסו גם למחרת וכן הלאה בכל לילה עד ליל חמשה עשר באב ואז הם ראו מעליהם את הלבנה במילואה והבינו שהגזירה כלתה

ולשון הרמב"ם "ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא"

לפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון מכח אותה ההרגשה קבעו את היום הזה ליום טוב ודבר הזה נקבע לדורות

"ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא" = תחושה פנימית של ביטחון ואמונה. כשהם קמו בליל ט"ו באב וראו את הלבנה במילואה, הרגישו מחדש את רצון ה' =  והאמינו בעצמם.

התמונה השלימה היא כך

ט' באב – יום הבכיה לחינם יום המוות במהלך הארבעים שנה במדבר, יום החורבן, יום הייאוש.

ט"ו באב – יום האמונה, יום החידוש, יום שבו מגלים שאפשר לקום מן הקבר. היום שבו התגלה שאין עוד גזירה על מתי מדבר

יש לר' משה שפירא זצ"ל יסוד ט"ו באב לא רק אמונה שהשם רוצה בנו

לא הארה של רגע…אלא זה ביטוי של  עבודה בקביעות, לכן אומר הכתוב: "חזק ויאמץ לבך"… התקווה אינה הבזק חולף אלא שריר שצריך לאמן אותו, חיזוק הלב מדי יום. לא רק התקווה אלא  גם ההתאמצות בה. עבודה שיטתית של חיזוק התקווה, משמעת יומיומית

האדם נדרש לחוות שאם הקב"ה נותן לו חיים, מחיה אותו הוא צריך לדעת שיש משמעות לחיים שלו, יש משמעות והוא צריך לקיים  "ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא" הם הרגישו את רצון הבורא ואת אהבת הבורא לעם ישראל

האדם לומד להאמין בכוחות וביכולות שלו שקיבל מהקב"ה.

לא להיבהל מהספקות, מהחולשות ומהצללים, אלא להאמין שעמוק בפנים יש נקודת אמת.

האמונה בעצמי אינה גאווה ריקה, אלא הכרה שאני כלי לרצון ה… " אם ה' נתן לי שליחות, סימן שיש לי את היכולת"
זו נקודת "אם אין אני לי מי לי" (אבות א, יד) – האדם מחויב להאמין שיש לו כח לבחור, לשנות, לפעול.

כאשר האדם בוטח בנפשו ומאמין בעצמו, הוא מגלה שהכוחות שלו אינם שלו בלבד – הם רצון ה' שמופיע דרכו.
הנפש, האמונה והעשייה – כולם כלים לגלות את חפץ הבורא. ואז הוא חש שהבחירות שלו, הלימוד, התפילה והמעשים – כולם לא רק רצונו האישי אלא חלק מרצון השם בעולם.

בלי בטחון בנפש – האדם חי בפחדים, לא מעז לפעול.

בלי אמונה בעצמו – גם אם יש בו כוחות, הוא לא משתמש בהם.

אבל כשהוא בוטח ומאמין – הוא מגלה את החיבור לכוחות שלו וגם אל רצון השם

הרמב"ם (הלכות תפילה פי"ג ה"י–י"ט) מביא שכך המנהג הפשוט בכל ישראל: בשלוש שבתות שלפני תשעה באב – קוראים בהפטרה בדברי תוכחה, ובשבת שלאחר תשעה באב – "נחמו נחמו עמי", ואז ממשיכים הפטרות הנחמה.

תלתא דפורענותא – שלוש שבתות שלפני תשעה באב, שבהן הקב"ה מעמיד אותנו מול עומק השבר, מול ההיסטוריה שלנו. זה "משפט עצמי", עם ישראל נדרש לשפוט את עצמו.

שבעא דנחמתא – שבע שבתות שבהן מתרוממים. למה דווקא שבע? כי שבעה הוא מספר של שלמות ושל מחזור שלם (שבעת ימי בראשית). כלומר, הנחמה איננה רגעית, אלא בניין שלם, הדרגתי, עד ראש השנה – שבו מגיעים למעמד של דין חדש, התחלה חדשה.

ישנו מהלך של "תלתא דפורענותא ושבעא דנחמתא" וזה מודל חיי האדם:

יש תקופות של משבר, חורבן, אובדן.

אחריהן – תהליך ממושך של נחמה, חיזוק, יצירת משמעות חדשה.

שבע ההפטרות הם לא רק נחמות חיצוניות, אלא הן "נחמות הנפש" – מלמדות את האדם להאמין שהקב"ה לא עוזב, שהחורבן איננו סוף, אלא פתח לגילוי רחמים גבוהים יותר.

ואכן אם נמשיך הלאה, אחרי השבע דנחמתא אנו מגיעים אל יום ראש השנה

עבודת ראש השנה להיות בטוחים שיעשה לנו נס כמו שכתב בהלכות ראש השנה סימן תקפ"א מתרחצים מסתפרים – מכינים את עצמם ליום הדין, ככל שאנו חווים את היום הזה כיום דין, אנו גם יכולים להיות בטוחים שנעשה דין למטה – אצלנו בני אדם ואם אנו מגלים אחריות  ואנו יוצאים ידי חובת הדין למעלה על ידי 'הדין למטה'…

וכך אומר המדרש: אין  אומה כמו אומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו… אבל ישראל אינם כן אלא הם כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס… מנהגו של עולם שאדם שיש לו דין אין לו עסק עם דברים שעושה אדם שליבו טוב עליו לפי שאינו יודע איך יצא דינו ואין ליבו פנוי לכך אבל ישראל אינם לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ולכאורה הדבר תמוה מאד כי אם זה נס ובדרך הטבע אין זה צפוי א"כ איך יודעים שהוא יקרה

אלא שמיום ט"ו באב כמו שכתב הרמב"ם שצריכים להיות בגישה של בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם…אחרי השבע דנחמתא, אחרי לימוד הנחמה והעידוד של דברי הנביאים, אנו מודעים לכך

בתפילת ערבית כל יום אנו אומרים בברכת אמת ואמונה "הוא ה' אלקינו ואין זולתו… ואנחנו ישראל עמו… המדריכנו על במות אויבינו וירם קרננו על כל שונאינו".

אנו אומרים – אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו  – אנו מעידים שמה שהיה – עומד וקיים, ומה שקיים – נמשך ופועל עכשיו. אנו אומרים בלשון הווה "המדריכנו… וירם קרננו", אנו מזכירים שגאולת מצרים אינה רק אירוע עבר אלא ציר קבע של השגחה המנהלת את ההווה גם בליל הגלות.

אנו לא רק מאמינים בהקב"ה אלא גם בעצמנו, שאנחנו 'עם השם'.

האמירה איננה רק תיאור מצב אלא פעולה מחוללת… עדות שמקיימת את הדבר   אנו לא רק מאמינים בה' אלא מאמינים בזהותנו כעם השם.

"אנחנו ישראל עמו" – לא גאווה אלא שליחות האמירה אינה הצהרת עליונות אלא קבלת תפקיד

אם אנו עמו – עלינו לייצג את שמו בעולם. ממילא "וירם קרננו" וזה לא ניצחון צבאי, אלא העיקר, הרמת קרן הקדושה, היכולת לממש תורה ומצוות בגלוי.

עם ישראל הם – מאמינים בני מאמינים  – לא משום שאינם שואלים…אלא משום שהתשובה לכל השאלות – היא האמונה בעצמה. השאלה עצמה נענית בדבקות, "הוא ה' אלקינו" =   "ואנחנו ישראל עמו"

הרבה מהפחדים של האדם ושל האומה נולדים מקרע בזהות ("מי אני").

אנו אומרים "אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו" – אנו לא  רק זוכרים מה שהיה  אלא מקבלים על עצמנו את האחריות של ההווה…

אלול אותיות "לולא", לולא האמנתי לראות בטוב השם, הפסוק שמסמל את התקווה

אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס.

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב השם בְּאֶרֶץ חַיִּים.

קַוֵּה אֶל יהשם חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל השם

זה יסוד הקיום, אילולא האמונה הזאת, היו אותם עדי שקר – יכולים להטביע את האדם בייאוש ובחושך.

לא הכאב הוא זה שמכריע, אלא חוסר האמונה שהכאב הוא בר־תיקון…שלכאב יש נחמה, זה הדבר הגדול זה הדבר החשוב ואת זה לא זוכרים…

ולכן אומר דוד המלך" :לולא האמנתי לראות בטוב השם"

אמרו חז"ל בגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): אם התפלל אדם ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל השם , משמעות התקווה היא  שלא די לקוות פעם אחת… אלא "חזור וקווה… קוה – חזק – וקוה. התקווה אינה פעולה חד־פעמית, אלא מסע מתמשך שבו האמונה מזינה את התקווה, והתקווה מזינה מחדש את האמונה. והאדם לומד לחיות בתנועה מתמדת של עשייה תקווה אמונה תקווה ועשייה…  – לא להישבר אם לא נענה, אלא להוסיף עוד חוט של תקווה, עוד נימה של אמון.

ומכאן אנו מגיעים לראש השנה. אי אפשר להגיע ליום הדין מתוך ריקנות או ייאוש. רק מי שבנה בתוכו את היסוד של אמונה ותקווה, רק הוא יכול לעמוד לפני ה' בראש השנה. זה לא יום של חשבון יבש בלבד, אלא יום של זעקה עמוקה: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה".

ומדוע אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה מאז תשעה באב ועד ראש השנה? כי אין משמעות לנחמה של האבלות אם איננה מתגלגלת לראש השנה. הנחמה איננה רק מזור לכאב העבר, אלא היא עיצוב של עמידה חדשה מול העתיד…הנחמה היא בעצם ההגדרה שלנו – אנו תמיד 'עם השם לנצח'!

הנחמה חייבת להגיע לראש השנה, להפוך את הדמעות של החורבן לשופר של תקווה.

וזה עומק הביטחון. כשאדם מתנחם באמת – הוא אינו רק נרגע, אלא נבנה בתוכו כוח חדש של בטחון לקראת הדין. עם  הנחמה מצליח האדם לעמוד בדין ביום ר"ה

הנחמה היא לא רק 'שפע' שהוא מקבל אלא אישיות חדשה שהוא בונה.

יום ראש השנה הוא יום של  "תמליכוני עליכם". ההמלכה מתאפשרת רק כאשר האמונה בנחמה בוערת בלב. אז יודע האדם שאפילו אם יש עליו דינים, בסוף כולם מתהפכים לטובה, מפני שהנחמה היא עדות חיה שאין ייאוש בעולם כלל… כך הוא ממליך את המלך.

התחלנו ביום תשעה באב

תשעה באב – חושך ומשבר

שבע ההפטרות של נחמה – תקווה אמונה ונחמה

ראש השנה – הפיכת האמונה והתקווה להמלכת ה' על כל העולמות.

המסלול הזה הוא שלימות המלך שממחיש שאין הפסד בצער, אין אובדן בכאב – אלא הכול נדחף ומוליך אותו אל ראש השנה, אל היום שבו העולם כולו מתחדש מתוך תקווה ואמונה. יש משמעות זו הנחמה הגדולה ביותר.

 

 

 

הגילוי של חודש אלול הוא  גילוי של י"ג מידות הרחמים  הנהגה חדשה של רחמים שמעל לשורת הדין. מכח גילוי זה ניתנו הלוחות השניים.

ועל י"ג מידות  הרחמים נאמר "הנה אנכי כורת ברית" – ועל הברית הזו נאמר "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים

מה פשר ההבטחה לניסים ? לא מדובר על נסים כמו נסי יצי"מ, לא נסים של שבירת חוקי הטבע, אלא נסים של גילוי הנהגת  רחמים קבועים, ברית על מערכת השגחה המלווה את עם ישראל תמיד.

י"ג מידות הרחמים הן לא רק מחילה על העבר, אלא ברית על הנהגת העתידבשונה מכל סדרי ההנהגה עם שאר אומות העולם.

וזו הברכה בברכת יום הזיכרון = ראש השנה – "זוכר הברית" – הרי עיקרה הוא זכירת אותה ברית של י"ג מידות. זכירת הקב"ה היא לא רק זיכרון של מה שהיהי, אלא מעין  התחייבות מחודשת להיות נאמן בבריתו.

הנס הגדול של ראש השנה איננו שינוי הטבע אלא עצם העובדה שעם ישראל נידון לחיים. זו הבטחה ניסית

עצם המעמד שעם שלם נידון לפני כסא הדין ויוצא לחיים מכח הברית – העם תמיד ב'חירות' הוא תמיד ייזכה בדין, העם ייזכה.

ולכן אומרים באלול את הפסוק לולא האמנתי לראות בטוב השם, וגם קוה אל השם חזק ויאמץ ליבך וקוה אל השם

כי "רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו" – דוקא מי שמייחל, הוא זה שזוכה לראות את הנס.

גילויו של חודש אלול הוא י"ג מידות הרחמים. ימים אלו ימי רצון