צדקה ותשובה: הקשר המסתורי והסוד הגדול

בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) נאמר: שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם – חטאים תרדוף רעה.

שאלו לנבואה – חוטא מהו עונשו? אמרה להם – הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא – חוטא מהו עונשו? אמר להם – יעשה תשובה ויתכפר לו, שנאמר (תהלים כה, ח) על כן יורה חטאים בדרך.

וצריך להבין, מדוע לא השיגו החכמה והנבואה שתשובה יכולה לתקן, ורק הקב"ה עצמו גילה זאת?

ההסבר הוא, מצד החכמה – עולם הטבע, המציאות כפי שהיא נתפסת בשכל, לא ייתכן תיקון. מי שחטא, מי שקלקל, דבק בו כתם המעשה ואין בידו למחוק אותו. לאדם יש אחריות, הוא יזם הוא פעל הוא עשה הוא צריך לשלם. החכמה שופטת על פי חוקי המציאות: חטא = נזק, ועל כן אמרה חטאים תרדף רעה – החטא עצמו מוליד תוצאה רעה שרודפת את האדם כל ימי חייו. (תיסרך רעתך)

מצד הנבואה – היא רואה מעבר לחומר, רואה את האמת הרוחנית. הנבואה אומרת שהנפש החוטאת היא תמות – החטא חורט פגם בנפש שאין לו תקנה, הנבואה מדברת בשפת הדין והאמת האלוקית הבלתי מתפשרת, שלפי חשבון זה אין לאדם דרך תיקון בעודו חי.

אבל הקב"ה, ברוב רחמיו חידש חידוש עצום = כוח התשובה. מתנה שקודמת לבריאה, כמו שאמרו חז"ל שהתשובה קדמה לעולם.

ולא רק שחטאיו מתכפרים, אלא הם עצמם נהפכים לזכויות. כי הקב"ה יכול להפוך את נפילות העבר למנוף לצמיחה ולפי זה.

התורה אומרת על התשובה 'לא בשמים היא לא מעבר לים כי קרוב אליך הדבר מאד'

"לא בשמים היא "  –לא כטענת הנבואה שהכפרה תבוא רק אחרי המיתה בשמים.

"ולא מעבר לים היא – "לא כטענת החכמה שחייבים לגלות וייסורים, לעבור ארצות וימים כדי להתכפר.

"כי קרוב אליך הדבר מאוד – "התשובה אינה במסע חיצוני אלא פנימית: בפיך – וידוי, ובלבבך – חרטה, לעשותו – שינוי בפועל.

אמרו חז"ל גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם (יומא פו), וכן אמרו חז"ל גדולה צדקה שמביאה גאולה לעולם

נאמר פירוש פשוט, ואח"כ פירוש עמוק יותר.

התשובה מקבילה לצדקה. חז"ל אמרו: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" (בבא בתרא י).

גם הצדקה, כמו התשובה, אינה נובעת מהדין הטבעי. הדין אומר: אדם עני – מציאותו קשה אדם דל, זו המציאות,  אבל הצדקה יוצרת מציאות חדשה: היא גואלת, משנה את הגורל, מביאה אור שאין לו מקום מצד החשבון השכלי והקר

ועוד יותר האדם נותן צדקה ומפייסו בדברים, בדיבורים הוא מעודד את האדם המקבל

ועוד יותר הוא מרגיש יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני עושה העני עם בעל הבעל הבית הוא מרגיש שבעל הבית יש לו בכלל זכות שהוא יכול להביא צדקה לתת צדקה, יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני עושה העני שמקבל צדקה עם בעל הבית

כאשר מידת הדין מקטרגת, כאשר מתקיים באדם וישמן ישורון ויבעט,  אפילו מיכאל, השר של ישראל, שותק, כי לפי מערכת הדין והחכמה אין הגנה – ישראל חטאו…. אבל הקב"ה עצמו אומר: "אני מדבר בצדקה". לא מלאך, לא סנגור, אלא הקב"ה בעצמו מגלה את הכוח העליון של רחמים שמעל הסדר.

יש כאן מערכת שהיא מעבר להיגיון היבש, הצדקה והחסד של הקב"ה עם בני אדם

ומכאן מובן המנהג הקדוש לתת צדקה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס – מפני שרבי מאיר גילה לעולם את סוד היכולת להפוך גם חושך לאור ("רבי מאיר – מאיר עיניים בחכמים"). הצדקה שנעשית בשמו היא ביטוי להמשכת אור הרחמים העליונים, ככוח של ישועה ותשובה.

ולמה? כי ישנה מחלוקת בקידושין, מתי עם ישראל נקראים בנים למקום

רבי יהודה אומר רק אם עושים מעשה בני, ר"מ אומר בין כך ובין כך קרויים בנים, בכל אופן קרויים בנים.

ר"מ רואה בנו תמיד בנים של המקום, לכן גם אם אנו רואים עני, ואולי מגיע לו להיות כך, אולי הוא אשם אולי הייסורים של העניות הם בגלל עוון, אבל כל זה לא חשבון שלנו, אנו עם מבט שהוא 'בנים למקום'.

בין כך ובין כך קרויים בנים, זו עומק משמעות צדקת רבי מאיר בעל הנס

החכמה ראתה את האדם כחייב בגלות. הנבואה ראתה אותו חייב במיתה. רק הקב"ה בעצמו, שיכול לברוא "עולם חדש" בכל רגע, גילה פתח של תשובה – "כי קרוב אליך הדבר מאוד". זהו סוד התשובה, זה סוד הצדקה – צדקה שעושה אתנו הקב"ה, צדקה שהיא למעלה ממדת הדין, ולכן היא מקרבת את הגאולה.

הקב"ה תמיד עושה אתנו צדקה וחסד, כי אנו תמיד בנים להשם, אפילו בזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים –אתם קרויים בנים (שיטת ר"מ)

עצם מצוות הצדקה מגלה שגם בריחוק – ישראל נשארים בנים.
כשהקב"ה מצווה אותנו ליתן צדקה, הוא מגלה שמעמד הבן קיים גם במצב ירוד. גם כשהבן לא מתנהג כבן, עדיין האבא רואה אותו כבן – וביחס זה מחייב את האחרים לנהוג בו כבבן.

כאשר אנו נותנים צדקה לעני, אנו מגלים שהוא בן, ואם הוא בן גם אנו הופכים להיות 'בנים' למקום.

הגמרא מתארת שטורנוסרופוס –אמר שאם יש בעם ישראל עניים, לא צריכים לתת להם צדקה… שהרי הקב"ה שם אותם במצב של עניות, מה פתאום לעזור להם, הוא שם אותם בכלא העניות, זה כמו שמלך שם עבד בכלא ומשהו מנסה להכניס לו אוכל מהחלון…זה לעבור על גזירת המלך.

אמר ר"ע אם האסיר, מי שבכלא זה הבן שלך, מצד אחד הוא חטא והוא צריך להיות בכלא, ומצד שני זה הבן שלך, מי שיכניס לו אוכל מהחלון, גם אתה תעריך אותו…כי הוא דואג לבן שלך. אפילו שהוא חטא והוא בכלא.

הוא דואג לבן שלך,  כך אמר ר"ע אנו נותנים צדקה נכון שהקב"ה שם את האדם בכלא העניות, אבל עם ישראל הם גם 'בנים למקום', ולכן כאשר אנו מאכילים ומשקים את 'הבן העני' של הקב"ה, הוא שמח מכך.

גם  בזמן הגלות, כשאין ישראל עושים רצונו, שהרי מפני חטאינו גלינו מארצנו, אפילו בזמן הגלות.  דווקא אז מתגלה שהבן אינו מתנתק, ואף במצבו הקשה הוא עדיין בן. עדיין ילד של הקב"ה

לכן נאמר בפסוק, לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד .

לא רק שקרובה היא 'התשובה' אלא גם היכולת לעשות תשובה היא לא מופרכת היא קרובה כי אנו בנים למקום.

זו מהות קיומית קרובה.

כוח הצדקה מגלה את מהות הקשר הנצחי בין הקב"ה לעם ישראל בכל מצבי החיים

• החכמה אמרה – החוטא נרדף.
• הנבואה אמרה – החוטא חייב מיתה.
• אבל הקב"ה אומר – "יעשה תשובה ויתכפר לו". ומה גילה הקב"ה? שגם במקום שיש דין קשה, עדיין יש בן.

מצוות הצדקה עצמה מגלה את מדרגת ה"בנים" שאינה פוסקת לעולם.

לפי זה אפשר לפרש פסוק בספר דברים (טו) : הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל השם וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

כאשר האדם לא ייתן צדקה, 'ורעה עינך באחיך האביון' – אם יעלים האדם את עיניו מהצדקה…הוא אומר שה'עני' לא ראוי לכך….אז 'והיה בך חטא'.
גם בגלות, גם בחטא, גם כאשר לפי החיצוניות נקראים עבדים – הקב"ה גילה שעדיין הם בנים. וכשיהודי נותן צדקה, הוא בעצם מעיד על הקשר הפנימי שאינו תלוי במעשים…

לכן גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה – לא רק כמעשה חסד, אלא כגילוי האמת שהקשר בין ישראל לאביהם שבשמים איננו פוסק לעולם

חז"ל עמדו על סתירה בפסוקים: מצד אחד נאמר:

"אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים " (דברים י, יז), ומאידך נאמר:

"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ " (במדבר ו, כו). כיצד ייתכן? מבואר במדרש תנחומא (האזינו, ד) עושה תשובה – נושא לו פנים. וזה רק לעם ישראל, לא לשאר האומות.

על עם ישראל נאמר:  "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם " (דברים יד, א).

ואב אם מחל על כבודו, כבודו מחול (קידושין לב:)

ביחס לאומות העולם הקב"ה הוא רק מלך, ומלך – שמחל על כבודו, אין כבודו מחול(קידושין לב:)

לפי זה נוכל להבין בזווית חדשה את מאמר חז"ל (שבת פח.):

"בשעה שעלה משה רבינו למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:   ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו ? אמר להם:  לקבל תורה בא. אמרו לפניו:  חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?

מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ – אשר תנה הודך על השמים"

טענת המלאכים הייתה פשוטה: הרי בשר ודם – עלול לחטוא, יצר לב האדם רע מנעוריו. אם כן, כיצד יימסר בידו אוצר גנוז וקדוש כזה? טוב יותר שתישאר התורה בידי מלאכי השרת שאין בהם חטא.

אמר לו הקב"ה למשה: "החזר להם תשובה". ומשה אמר: "ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם". אמר לו: "אחוז בכסא כבודי ותחזיר להם תשובה".

המלאכים סברו, שאם האדם חוטא – אבוד לו, שהרי אין דרך לשוב ולהתעלות. אבל טעו בזה – כי לישראל ניתנה מתנה מיוחדת

כוח התשובה, שגדול הוא עד מאוד, עד שנוגע הוא בכסא הכבוד ממש (יומא פו.)

זה מה שנאמר: "אחוז בכסא כבודי" – כלומר, גלה להם שכוח התשובה מגיע עד כסא הכבוד,  עם ישראל  ראויים לתורה, כי בידם גם לתקן, לשוב, להתחדש.

התורה לא ניתנה למלאכים, שאין בהם חטא, אלא לבני אדם – מפני שדווקא האדם בעל יצר, עלול לנפול אך גם יכול לשוב, הוא זה שיכול לגלות את הכוח האין־סופי של התורה ושל התשובה.

וכך אמר משה רבנו, למה התורה מגיעה לנו? כי יצר הרע יש בינינו

אתגרים וקשיים יש לכן אנו ראויים לתורה.

המלאכים, בשעה שטענו שאין ראוי ליתן תורה לישראל, לא השיגו את עומק עניין התשובה. הם דנו על פי שורת ההיגיון הפשוט וחשבו, אם ישראל עושים רצונו של מקום יש להם ערך אבל בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אינם קרויים בנים אלא עבדים, נמצא שאין בידם תיקון אמיתי. כי עבדים לפני מלך – אם פגעו בכבודו, הרי מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

המלאכים לא ירדו לעומק סוף דעתו של ר"מ. בין כך ובין כך קרויים בנים. והלכה כמותו.

וכך אמר דוד המלך (תהלים כה, ח) : "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ "= הקב"ה גילה לאדם את דרך התשובה

המלאכים טענו על פי דין תורה עצמו – על פי ההלכה המבוארת בשולחן ערוך (חו"מ סימן קע"ה) בדין בר מצרא. דהיינו, מי שרוצה למכור שדהו, מצווה וראוי שימכור תחילה לשכנו הסמוך, ורק אם השכן אינו רוצה לקנות – רשאי למכור לאחרים.

ומעתה אמרו המלאכים: הרי התורה עד עתה היתה בשמים, וכשביקש הקב"ה ליתנה לישראל, "ילוד אשה", טענו המלאכים שהם בבחינת "בני מצרא" – שוכני שמים הם, והם הקרובים ביותר אל התורה. אם כן, מצד דין בר מצרא, ראוי שתינתן להם, ולא תימסר לבני אדם השוכנים בארץ.

אמרו המלאכים, תנה הודך על השמים" – התורה היא ה"הוד", וכיון שמקומה עד כה היה בשמים, הרי המלאכים נחשבים כקרובים, והם תובעים על פי דין: למה תמסר התורה לבשר ודם הרחוקים, ולא לנו הקרובים – שיש לנו דין קדימה מצד בר מצרא?

אלא  שהקרבה האמיתית לתורה אינה נמדדת בקרבת מקום גיאוגרפי או רוחני, אלא ביכולת לחטוא ולשוב, ליפול ולקום. דווקא בני אדם, ילודי אשה, שיש בהם יצר הרע ותשובה, הם השייכים לתורה כי התורה ניתנה למי שיש לו מציאות חיים שבה התורה נוגעת ומתקנת, ולא למי שעצם מהותו נקייה מחטא.

התורה נתנה למזג בין החומר והרוח, לחבר בין האדם והיצרים שלו עם הקב"ה

בשולחן ערוך (חו"מ סימן קע"ה) נפסק, שאם המוכר רוצה למכור שדהו לבנו – אין לשכן זכות למחות מדינא דבר מצרא. והטעם: משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) אמנם ועשית הישר והטוב זה אם אתה מוכר תמכור למי שיכול להרוויח הכי הרבה, וזה השכן שלך, אבל עוד ישר וטוב יש – הישר והטוב בעיני ה' הוא שהבן יחזיק בנחלת אביו. ולפיכך הבן קודם לכל שכן.

= ישראל הם בנים להקב"ה, שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם אם כן, התורה – שהיא נחלת אביהם – ראוי שתימסר להם דווקא, ולא למלאכים. כאן מתגלה עומק הפסוק "ועשית הישר והטוב": הישר והטוב הוא שהבן יחזיק בנחלת אביו, וזו תורת ה' שהיא ירושת ישראל, כמו שנאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

 

אומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה ח, ה): בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נחלקו המלאכים – חסד אומר ייברא, אמת אומר אל ייברא, צדק אומר ייברא, שלום אומר אל ייברא. מה עשה הקב"ה?נטל אמת והשליכו לארץ, שנאמר "ותשלך אמת ארצה"

אמת טענה – אל ייברא, כי האדם כולו שקרים, מלא חטאים וטעויות. אם כך, אין מקום לבריאתו. אבל הקב"ה גילה סוד: אמת שמעל השמים אינה מתאימה לעולם הזה. כדי לאפשר מקום לאדם, לחטא ולתשובה – היה צורך שה"אמת המוחלטת" תירד לארץ, תתלבש בצורה המתאימה לעולם הזה, שבה יש מקום לנפילה ולתיקון.

וזה עומק הכתוב ":ותשלך אמת ארצה – "אמת שמעל הזמן והמקום נזרקה לארץ, כדי שממנה תצמח אמת מחודשת, אמת של בני אדם, אמת של תשובה. לכן נאמר בהמשך: "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב) – אמת עליונה צומחת מחדש דרך עבודת האדם, דרך חטא ותיקון, דרך דמעות ותפילה.

המשברים הנפילות, הן לא אידיאל הן קושי הן תנאי חיים הן מציאות חיים אבל לקום להתרומם זו 'האמת' השליך את האמת ארצה, השליך אותה לעולם הזה, והראה שהנפילה היא משבר אבל לקום מהנפילה – זה שיא האמת

האמת היא כל כך נכונה לא רק למלאכים אלא גם לבני אדם

ואפילו לבני אדם חוטאים, האמת היא כל כך ראויה שאפילו החוטא השפל הנמוך גם הוא יכול להיות שייך לאמת, גם הוא יכול לעשות תשובה

הקב"ה נתן את התורה לישראל וגם ניתנה להם מתנת התשובה – האפשרות להשיב את האמת אל מקומה מתוך המציאות הארצית.

זה עומק הרעיון של "הטוב והישר" האלוקי: לתת לאדם לא רק חיים ותורה, אלא גם את הכוח לתקן ולהפוך את נפילותיו לעלייה.

האמת כפי שהיא במרומים – אמת מוחלטת, שאינה סובלת שום סטייה, שום חטא, שום שקר. מול אמת כזו – באמת אין מקום לאדם,

מה שכתוב שהקב"ה השליך את האמת ארצה, זו אמת שמתאימה לעולם האנושי. הנופל עושה תשובה האדם עם הצרכים של אדם ובכל אופן הוא מסור אל 'האמת'.

אמת מארץ תצמח = זריקת האמת לארץ היא בעצם זריעה: כדי שתצמח אמת גבוהה יותר – אמת שנולדת מתוך התמודדות, מתוך מציאות של נפילה ותשובה. המלאכים, שאין להם יצר, הכירו רק אמת קפואה, האדם, שיש בו תשובה, מגלה אמת חיה, נובטת וצומחת.

ולפי זה, אמר המדרש, אמת אמרה אל יברא האדם. מפרשי המדרש (היפה תואר והרד"ל) כתבו, שה"אמת" שאמרה  אל ייברא  אינה רק מידה מופשטת, אלא רומזת ל"תורת אמת"

מה שאמרה אמת – "אל ייברא, שכולו שקרים", הכוונה שהתורה, שהיא החכמה האלוקית, ראתה את טבע האדם – "כי יצר לב האדם רע מנעוריו  ועלול הוא להיגרר אחר יצרו ולעשות עוונות שהם בבחינת שקר, ואם כן – מוטב שלא ייברא כלל. שהרי אם יחטא, לא יוכל לתקן, כי לא ידעה התורה מעצמה שיש תיקון על ידי תשובה.

התורה חשבה שאנו רק עבדים, אבל הקב"ה אמר שאנו גם בנים, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול

ומכאן למדרש עמוק (שמו"ר לז, ז) בעניין פרשת אהרן וחטא העגל,

נאמר על הפסוק "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך – "ממשיך המדרש ואומר, זה מה שכתוב  לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהלים קיט, צב)

מה הכוונה בכל זה?

הפסוק "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ…" (שמות כ"ח א') – מציין את ציווי ה' למשה למנות את אהרן ובניו לכהונה. רש"י על המקום מסביר לאחר שתגמר מלאכת המשכן – כלומר, הציווי כאן לא בא למימוש מיידי, אלא רק לאחר השלמת המשכן וכליו.

הציווי "וְאַתָּה הַקְרֵב" אינו מתבצע מיידית, אלא הוא תכנית והכנה לעתיד. הכהונה של אהרן ובניו איננה דבר שעומד בפני עצמו, אלא תלויה במשכן ובבגדי כהונה.

כאשר יהיה מקום מוכן לשכינה – אפשר יהיה להעמיד את הכהנים שישרתו זה הפשט

המדרש אומר שאמר הקב"ה למרע"ה – הקרב את אהרן, והרע למשה רבנו, היה לו רע, למה היה מפריע למרע"ה שהכהונה

ההסבר הוא שמצינו אחר חטא העגל, שמשה רבנו פנה אל אהרן בתביעה, מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה  (שמות לב, כא). והנה באמת, אהרן לא היה אשם כחוטא פרטי, אלא שמהלך אלוקי סיבב את הדברים כך – כדי לתת פתחון פה לישראל לדורות: שאם יאמרו "אין לנו תקנה", ישיבו להם – והרי עם ישראל נכשל בעגל, לא חטאו בעגל אלא כדי ללמד לדורות שתמיד אפשר לחזור בתשובה (גמרא ע"ז ד)

חשש מרע"ה איך תינתן הכהונה למי שהיה קשור לעגל בחטא העגל?

אומר המדרש – לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי…

האמת נשלכה ארצה, התורה ירדה למי שהוא 'עני בדעת' הוא עושה עבירות ובכל אופן גם הוא יכול לחזור בתשובה

האמת, התורה בעולם הזה יכולה להרים גם את החוטא, ולחבר גם את הנפילה למהלך התשובה.

אהרן נבחר לכהונה דוקא משום שהיה שותף בממד מסוים בעגל, 'לכך נבחרת' החסרון הוא רע, אבל הוא גם מנוף ליתרון, אם עושים תשובה

לכן אומר המדרש בהתחלה , הרע למשה" – מפני שראה סתירה בין כהונה עליונה לבין מעורבות בחטא, אבל לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, אנו מתרומים מעוני הדעת על ידי התורה.

ומכאן אל העוצמה שבתשובה – שהיא הפשטות והישרות:
האדם אומר  חטאתיו לוקח אחריות מלאה בלי לברוח, בלי להאשים אחרים, בלי לייפות את המציאות. עצם זה שהוא מוכן לעמוד מול עצמו ומול הקב"ה ולומר – כן, זה היה, זה אני, ואני מתקן – זו העוצמה

כשאדם מפסיק להילחם עם האמת ומסכים לפגוש אותה, הוא מפסיק לבזבז אנרגיה על כיסויים ותירוצים. כל הכוח מתפנה לתיקון אמיתי ולבניין מחודש. מודה ועוזב – ירוחם- לא "מודה ומצטדק לא…  מודה אבל…  אלא מודה – ועוזב את הטעות שלו, הוא ראוי לרחמים כבוד והערכה

אחריות  היא  אחת המשימות הקשות בנפש האדם.

באופן טבעי, המוח מחפש הגנות. כשאני מודה בטעות, עולה בי בושה עמוקה  מה זה אומר עליי? האם אני פחות שווה? האם יאהבו אותי… כדי לברוח מהכאב הנפש בונה מנגנוני הגנה – תירוצים, האשמת אחרים, הכחשה. אלה שומרים על הדימוי העצמי, אבל גובים מחיר כבד: אני נשאר תקוע במקום, לא גדל באמת.

האדם משליך את האשמה על אחרים כדי לא להרגיש את הכאב. אך העומק הוא זה: רק כשאני מוכן להיפגש עם החלק הפגוע שהוא גם פוגע באחרים, כאשר אני מוכן לפגוע את הממד  הכואב והמכאיב   בלי לברוח, אני מתחיל תהליך ריפוי אמיתי. ההכרה ב"חטאתי" איננה השפלה – היא המפגש עם

דוד המלך – כשבא אליו נתן הנביא והוכיחו על חטא בת שבע, דוד לא הסתתר ולא תירץ אלא אמר בפשטות  חטאתי   (שמואל ב, יב)

כח  התשובה הוא באומץ להפסיק לברוח. אדם שמפסיק להצדיק את עצמו – מתחיל לחיות באמת.

תשובה זו אחריות, רבי אליעזר בן דורדיא הוא מוכן להודות באמת, לאמר הקשיים שלי בחיים הם באחריות אני לא מאשים את השמש או את הירח לא הכוכבים ולא ההרים הגבוהים, הוא אמר אני לא מאשים את ההורים שלי , את הסביבה שלי את המזל שלי, אלא 'אין הדבר תלוי אלא בי'.

אמנם בפועל עושה האדם שינויים הדרגתיים בניית הרגלים חדשים, תיקון עקבי של דפוסים, מעט־מעט.

הוא ברגע אחד יכול להחליט אבל בתהליך הוא משתנה…