שמחת בית השואבה: קדושת הרשות והתחדשות הרוח

מה ההבדל בין שמחה של קלות ראש לשמחה של קדושה? מדוע דווקא בשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש ולא בשום מצווה או חג אחר, מה מעלה יש בשמחת בית השואבה שבה ישנה שמחה מיוחדת? למה מצוות ניסוך המים לא נכתבה בתורה בפירוש אלא רק נרמזה באותיות? כיצד אדם יכול לגלות קדושה גם בדברים הפשוטים של חיי היום יום = אכילה שינה שגרת החיים? איך השמחה בסוכות מלמדת אותנו להפוך את דברי הרשות לחיי קודש?

בירושלמי (סוכה ה, ד) על שמחת בית השואבה,

מתוארת דמותו של הלל הזקן בעת שמחת בית השואבה. כשהיה רואה את העם מרקדים בקלות ראש, היה מוכיחם ואומר: וכי מה צורך יש להקב"ה בקילוסינו? הלא כתוב "אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבוון קדמוהי יקומון" – רבבות מלאכים עומדים ומשבחים לפניו. אבל כשהיה רואה שהשמחה נעשית בכובד ראש , היה משבח ואומר: אדרבה, חביב הוא קילוסן של ישראל לפני הקב"ה מכל שירות המלאכים, שנאמר "נעים זמירות ישראל" ו"ישב תהילות ישראל".

הרי לפנינו שני מצבים – שמחה של קלות ראש שאין לה מקום בעבודת ה', לעומת שמחה של קדושה וכובד ראש, שהיא חביבה ויקרה מכל.

עניינו של חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו": לא שמחה ריקנית, אלא שמחת קודש, שמחה שיש בה רוממות ותשוקה להתקרב אל השכינה.

רש"י פירש "יושב תהילות ישראל" – לשון ממתין, שהקב"ה ממתין כביכול לתהילות ישראל. ואף שמלאכי השרת מקלסים אותו בלי הרף, מכל מקום הערבות לפניו זה קילוסם של בני ישראל, שהם בשר ודם הכובשים את יצרם ומתגברים לעבודתו.

בירושלמי נתבאר שדברי הלל נחלקו לשניים: אם השמחה כראוי – הרי היא חביבה, ואם לא – היא נדחית. נמצא שיסוד השמחה איננו בפריקת עול אלא ברוממות הלב לעבודת השם.

 

בסוכות היתה שמחת קודש, שמחה של דבקות בה'.

ומהי משמעות השמחה בסוכות בשמחת בית השואבה?

כרת הקב"ה ברית עם המים התחתונים שיזכו להיקרב על גבי המזבח, הן במלח והן בניסוך המים.

כך נאמר בתורה (ויקרא ב, יג): " וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח."

רש"י שם מפרש: "מלח ברית – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ובניסוך המים בחג. "

ניסוך המים הוא מעשה מיוחד שנעשה בבית המקדש בחג הסוכות: היו שואבים מים ממעיין השילוח בירושלים ומנסכים אותם על המזבח יחד עם הקרבנות.

זה לא היה רק טקס סמלי, אלא קיום של ברית קדומה שכרת הקב"ה עם המים התחתונים מששת ימי בראשית.

כשהמים נחלקו בתחילת הבריאה – חלקם עלו לרקיע וחלקם נשארו למטה – המים "התחתונים" התלוננו על כך שלא זכו להיות קרובים לקב"ה… כדי לנחם אותם, הקב"ה הבטיח להם שהם יזכו להתקרב אליו דרך עבודת המקדש: פעם אחת במלח, שניתן על כל קרבן ("על כל קרבנך תקריב מלח"), ופעם בשנה בניסוך המים בחג הסוכות.

רבנו בחיי (שם) מביא מדברי המדרש (בראשית רבה ה, ד) שהמים התחתונים נקראו "מים בוכים", מפני שבשעה שחלק הקב"ה את המים, העלה חלקם למעלה והשאיר חלקם למטה, = התחתונים בכו על ריחוקם. אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות ולהיות קרובים ליוצרנו. עד שביקשו לפרוץ גבולם ולעלות.. וגער בהם הקב"ה, שנאמר:

"כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה"

אבל בסוף נתפייסו בהבטחה שיזכו לקרבן – – במלח ובניסוך המים.

לא עוד אלא שנאמר: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום השם", ללמד שהשירה של המים התחתונים עולה למרום ומעוררת את שבח

מהי משמעות הפסוק בישעיהו (מ"ג ט"ז):
"כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה"

הפסוק מבטא את כוחו וגבורתו של ה', שעשה ניסים לישראל ביציאת מצרים ובכניסתם לארץ, וכך גם יגאלם לעתיד.

רש"י אומר:

הכוונה לים סוף – שם פתח ה' לישראל דרך בתוך הים, ואילו מצרים שנכנסו אחריהם טבעו כולם. ה' הוא "הנותן בים דרך" – לישראל, ואילו לאויביהם – מיתה על שפת הים.

הפסוק מזכיר לעם ישראל את הנסים הגדולים בעבר – קריעת ים סוף ובקיעת הירדן – בימי יהושע (כך כותב המצודות) כהבטחה ובסיס לאמונה שגם בעתיד, גם כשהמציאות "כמו ים סוער", ה' יכין נתיב של ישועה לישראל.

 

לכן כשהמים התחתונים בכו: הם רצו להיות קרובים לשמים ולא "להידחק" למטה….

הקב"ה ניחם אותם והבטיח להם שיזכו גם הם להתקרב אליו: על ידי הקרבת המלח על כל קרבן, ועל ידי ניסוך המים בחג הסוכות…

וכאן בא לידי ביטוי הפסוק בישעיהו : "כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה –" לא רק שהקב"ה פתח לישראל דרך בתוך ים סוף וגם בירדן (כמו שמפרשים רש"י, מצודות והמלבי"ם), אלא שיש כאן רמז עמוק … הקב"ה מראה שגם בתוך ה"מים התחתונים", המים הסוערים והעזים, הוא נותן נתיבה.. נתיבים  שביל להתקרב אליו.

אז בתחילה בכו המים התחתונים על ריחוקם, ולבסוף דווקא עמהם כרת הקב"ה ברית מיוחדת.

וכמעט שאין אנו מוצאים בריתות שכרת ה' עם נבראים – מצינו אברהם אבינו, אהרן הכהן, והמים התחתונים. ואם כן, מעתה יכולים המים העליונים עצמם "לבכות", על שדווקא התחתונים הרחוקים הם שזכו לקרבת ברית.

אז מהי המשמעות העמוקה של ניסוך המים

ניסוך המים בחג הסוכות מגלה סוד גדול.

אותם מים הנשאבים ממעיין השילוח – אינם רק מים מקומיים, אלא כאילו מתברר מתוכו כח שנלקח מכל מימות העולם כולו.

הרי שלמרות שהמים התחתונים נותרו מתחת לרקיע, רחוקים מההשגות העליונות של המים העליונים – נתפייסו בשלמות ע"י מצוות המלח והניסוך…

כי סוף סוף הם נעשו חלק ממצוות האדם.

ועומק הרעיון יהיה על ידי שנבין

מה היה שם…רבי פנחס בן יאיר הלך לפדות שבויים… אמר לו הנהר: "אני הולך לעשות רצון קוני, ואתה הולך לעשות רצון קונך"….היה הנהר חוסר את רבי פנחס…אמר למה שאני אפתח בפניך… אך רבי פנחס השיב: אמת שאתה מקיים רצון ה' בעצם מהותך, כשאתה זורם בדרכך מאז ששת ימי בראשית, אך אין בזה בחירה. לעומת זאת, יהודי העושה מצוה – פועל מתוך בחירה. וכשאתה, נהר, נבקע בפני מצות פדיון שבויים – אתה זוכה להיות חלק מסיוע לבעל בחירה…. וזה עדיף מסתם זרימה טבעית של ודאות בלי בחירה….

וכך הוא עומק ברית המלח, עצם מציאותם של המים, עליונים ותחתונים, היא גילוי של רצון ה'. אך המים התחתונים נתפייסו – בכך שהם זוכים להיות חלק ממעשה מצוה! שנעשה ע"י יהודי ! ע"י בחירה, השקעה ומאמץ!

בזה מעלה גדולה שאין למלאכים, ואין למים העליונים. ולכן, כששמע נהר גינאי את דברי רבי פנחס, הבין כי טוב להיות "ספק" המסייע לבעל בחירה, מלהיות "ודאי" מים שוטפים חסרי בחירה – נעמיק עוד

בשמחת בית השואבה, היו שואבין רוח הקודש, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה !

ובאמת זה פלא, הרי למה דווקא בשמחת בית השואבה היו שואבים רוה"ק אם השמחה היא סיבת רוה"ק אפשר לשאוב רוה"ק בהרבה מקומות בעולם, לאו דווקא בסוכות בירושלים…

מה למצות ניסוך המים יותר מכל שאר המצוות שעושין בשמחה

וכי שמירת שבת והנחת תפילין יש בהם שמחה קטנה משמחת ניסוך המים?

 

האריז"ל העיד שזכה לכל ההשגות שלו  רק ע"י שמחה.

– אומרים רבותינו, השמחה הגדולה בסוכות בניסוך המים היא מצוה שאינה כתובה בתורה במפורש, רק רמזים,

מעולם לא למדנו מצוה חדשה מתוך ריבוי האותיות, וכאן מצאו חז"ל

למדו מריבוי אותיות =  מצווה

ונסביר

בפרשת פנחס בספר במדבר

(במדבר פרק כ"ט פסוקים יב–לג) מופיעים בפירוט קרבנות המוספים של שבעת ימי חג הסוכות… בכל יום מוזכרים מספר הפרים, האילים, הכבשים, השעירים – וגם הנסכים.

ביום השני כתוב " וְנִסְכֵיהֶם" (לשון רבים) במקום וְנִסְכָּהּ כמו שכתוב בשאר הימים = משמע  אות מם מיותרת

ביום השישי כתוב "וְנִסָכֶיהָ"ָ  יש כאן אותו יוד מיותרת, כלומר זו צורה שונה מהרגיל

ביום השביעי כתוב "כְּמִשְׁפָּטָם" במקום "כַּמִּשְׁפָּט. "

שלושת השינויים הללו מוסיפים אותיות שונות ממה שכתוב בשאר הקורבנות – תוספת האותיות =  מ"ם, יו"ד, מ"ם.

כשמרכיבים את האותיות הללו מתקבלת המילה "מים. "

השינוי הוא ביום השני

השישי

והשביעי – אותיות בוז…בהמשך נראה מה משמעות הימים האלה

אז למדנו שיש שינוי במילים  – תוספת של אותיות == מים
וזהו הרמז לניסוך המים – שהרי בחג הסוכות לא רק יין היו מנסכים על גבי המזבח אלא גם מים

כלומר, התורה "רמזה" את ניסוך המים בתוך שינויי לשון דקים בפרשת המוספים

כלומר – התורה לא כתבה במפורש "תנסכו מים על המזבח", אלא רמזה זאת בשינויים לשוניים בתוך הפסוקים

הדבר הוא פלא,  מדוע לא צוה הקב"ה על מצוה זו בפסוקים מפורשים בתורה.

באמת היה בזה מלחמה גדולה עם הצדוקים, זו מצוה שהצדוקים לא מודים בה,

בכל מצוות התורה לא מצאנו מצוה חדשה הנלמדת מריבוי אותיות בלבד, ואילו כאן כן.

ומדוע באמת נמסרה מצוה זו ברמז ולא בפסוק מפורש?

כל מצוות התורה נאמרו בפירוש אך ניסוך המים זו מצוה שכל עניינה לגלות את הפנימיות – את מה שמעבר לכתוב.

הצדוקים. ביקשו להיצמד רק לכתוב, אל הגלוי והמפורש.

ואילו תורתנו הקדושה מגלה כי עיקר חיות העולם תלוי גם ברמזים הנסתרים, במה שנמסר במסורת התורה שבעל פה. לכן דווקא ניסוך המים נעשה אבן בוחן להבדיל בין ישראל דבקים במסורת חז"ל ובין כת הצדוקים שכפרו בה.

מצות ניסוך המים בחג הסוכות מיוחדת במעלתה.

כל ישראל שותפים בקרבנות ציבור – שהרי הם נקנים מתרומת הלשכה, שכל אחד ואחד מישראל נתן מחצית השקל.

אבל בניסוך המים – לכאורה אין כאן שותפות, שהרי המים נשאבים ממעיין השילוח, שהוא הפקר גמור, ואין משלמים בעבורם פרוטה. כיצד, אם כן, שייכת מצוה זו לכל ישראל?

ועוד  כתוב נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו המים לכל השנה…

אלא יש כאן משהו אחר…

אם אבא מבקש מבנו מים, זה מובן שהוא מעניק לו מים.

אבל כאשר הבן מתבונן בפני אביו ורואה תנועה דקה… רמז קל לצמאון… והוא מבין ומביא מעצמו כוס מים – בכך מתגלה אהבתו האמיתית.

אהבת הבן נמדדתברגישותו לרצון אביו גם מבלי שנאמר במפורש…

כך היא מצות ניסוך המים.

הקב"ה לא כתב בפירוש בתורה את הציווי, אלא רמז רמז אותיות – "ונסכיהם", "ונסכיה", "כמשפטם".

חז"ל הקדושים, הם כאותו בן אוהב, הבינו מתוך הרמזים את רצון אביהם שבשמים. "מִי"ם" יתירים נעשו להם לרמזי מצוה…

איידי דאתיא מדרשא – חביבה היא ביותר.

ולכן שמחת בית השואבה היא שמחה שאין דוגמתה: על עצם העובדה שעם ישראל זכה להיות "בן המבין", המכיר את רצון אביו … רמז

זהו סוד השמחה: לא המים עצמם הם החשובים –  אלא עצם ההתבוננות, עצם החיבור הפנימי והרגשת הרצון האלוקי.

זו היא אהבה גדולה שאין לה שיעור.

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו". זו שמחת בן לאביו – לא על מה שנצטווה במפורש, אלא על מה שזכה להבין ולהרגיש ברמז. שמחה זו מעלה עליונה להחיות את כל גשמי השנה…ולהמשיך שפע וברכה לכל העולם כולו.

וזה מחבר אותנו אל הלוחות הראשונים והשניים.

קודם חטא העגל היה עם ישראל בדרגה של – בני בית אצל הקב"ה… שמבינים את הרמזים הדקים ביותר… ולכן די היה בלוחות הראשונים בלבד, מבלי צורך לפרטי פרטים של תורה שבעל פה…..

בלוחות הראשונים לא הייתה התורה שבעל פה כפי שהיא כיום בהרחבה עצומה, מאות אלפי ספרים.

בנ"י היו במעלה שעשרת הדיברות, הם הבינו בהם את הכל, מזכור את יום השבת לקדשו" – נחקק בלבם מאליו כל סדר ל"ט מלאכות וכל פרטי ההלכות.

משל הדבר – בן המכיר את אביו עד עומק, אינו זקוק לבקשות מפורטות. תנועה קטנה באצבע, רמז דק, והוא כבר מבין מה אביו חפץ – אם תה, קפה או מים, ואפילו אם להוסיף סוכר או לא. אך כשזר נכנס, צריך לפרט לו כל פרט ופרט. כך היו ישראל במעמד הר סיני: פסקה זוהמתם והבינו רמזים, כשם שהאבות קיימו את כל התורה אף קודם שניתנה.

ולכן לאחר יום הכיפורים, אחרי חטא העגל, יום כיפור היה ביוד בתשרי במדבר, אחרי הכפרה על ידי יום כיפור, עת נמחלים עוונות, הקב"ה מראה לנו חיבה יתירה – שהוא מקבל אותנו שוב כבני ביתו…הוא מחזיר את ענני הכבוד מה שלא היה מאז שחטאו בנ"י בעגל, וענני הכבוד חזרו רק בסוכות, מסר, שהקב"ה לא רק מחל, אלא מוכן להחזיר את הקשר כמו שהיה בהתחלה.

=  עוד יותר, בסוכות מצוות ניסוך המים, הקב"ה לא מצווה אותנו, אלא אנו לבד מבינים מרמזים…

עם ישראל הם בני בית, הם יבינו לבד מתוך רמזי אותיות קלות – מ' יתירה, י' יתירה, מ' יתירה – שמרמזות על מצות ניסוך המים.

אנו שמחים כל כך על קרבתו, עד שאיננו יכולים לכלוא שמחתנו ורוקדים כל הלילה – שמחת "בן מבין" שמבין את רמזי אביו.

משא"כ הצדוקים – שאינם קרובים לה', אינם מבינים את הרמזים, ולפיכך הם מיאנו במצות ניסוך המים עד שנסכו מים על רגליהם. לכן רגמום כל העם באתרוגיהם, להראות כי אין להם חלק בעבודת ה' הנעשית מתוך קרבה של בני בית.

ובזה מתבאר גם ענין השותפות של כל ישראל בניסוך המים: אף שאין כאן הוצאה ממונית, כאן יש ביטוי הלב. כל ישראל שותפים בהבנה, שכל אחד מרגיש בתוך לבבו את רצון ה'.

 

ועל זה דרשו חז"ל את הפסוק בשיר השירים: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו".

בוז אותיות ב ו ז

שזה בדיוק הימים שבהם יש שינוי בפסוק

תוספת אותיות מ י ם

אומות העולם יכולים להציע את כל הונם… אך אין זה שווה לאהבה המתגלית בישראל, שהם יודעים להבין רצון אביהם אף מבלי שיאמר במפורש… לכן לעתיד לבוא, כשיטענו האומות שלא כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ישיבם ה': ראו בניי –לא כפיתי עליהם, אלא רמזתי והם עצמם דרשו והבינו את רצוני, והוסיפו חיבה יתירה…

זו הסיבה שניתנת לאומות מצות סוכה לעת"ל  דווקא – מצווה שאפשר להיות פטור ממנה, אם חם או קר בסוכה, אפשר לצאת מהסוכה, אפשר להיות פטור מהסוכה, אך כאשר בנ"י יוצאים מהסוכה הם מצטערים שהם פטורים מהסוכה…הם יוצאים בהכנעה

אבל אומות העולם שהם ייצאו מהסוכה, הם ייצאו מתוך כעס – הם ייבעטו בסוכה, מדוע

כי הם כועסים – למה 'הכספומט' לא עובד

למה אי אפשר להרוויח 'מהסוכה'…למה הסוכה לא עושה מה שאנו רוצים…

אנו רוצים להיות בסוכה ולהרגיש שאנו משיגים מה שאנו רוצים מהסוכה… ואם לא – הם כועסים בועטים בסוכה (גמרא ע"ז)

ועוד מעלה בסוכות עמ"י חווה את מצוות  שמחת בית השואבה בני ישראל רוקדים כל הלילה על מצוה שלא נכתבה בפירוש, אלא מרומזת באותיות קלות.

בכך מתבטאת קרבת ישראל לאביהם שבשמים – שהם "בני בית" המבינים את הרמזים….

וזהו "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו": אפילו אם יתנו כל אוצרותיהם, לא יגיעו אל מדרגת האהבה של ישראל, המתגלה דווקא במצות ניסוך המים…

ממצוה זו שואבין רוח הקודש ביותר – מפני שבה מתגלה לא רק קיום הציווי, אלא אהבתו של הבן לאביו, אהבת ישראל לקב"ה, בהוספה מלבם מתוך קרבה יתירה.

אז נחזור לשמחת בית השואבה

המים התחתונים, שבתחילה בכו על ריחוקם מן השכינה, נתפייסו בכך שניתן להם חלק בשתי מצוות: האחת – מפורשת בתורה על כל קרבנך תקריב מלח  (ויקרא ב, יג),  ומצווה שנייה – נסתרת יותר, רמוזה בלבד, מצות ניסוך המים, שבה מתגלה חיבה יתירה לישראל…

שהקב"ה לא אמר במפורש, אלא רמז אותיות מיותרות – מ' י' מ' – ונתן לנו את הזכות להבין מעצמנו את רצונו…

בזה מתגלה קרבתנו, שהרי בני בית מבינים גם רמז דק….

ומכאן החיבור ליסוד הבחירה…

יש מצוות שחיובן מובן מאליו – שמירת שבת, תפילין…

רובנו איננו מרגישים שם "בחירה" יומיומית, שהרי ברור לנו שאין לזוז מהמצוות. עיקר הבחירה מופיעה במקום שאפשר "לעבור ליד"… להעמיד פנים שלא שמענו את הרמז, להתעלם מהאות המיותרת… ושם, דווקא שם, כשהיהודי מחליט לעשות מתוך אהבה – מתגלית מעלתו…

ניסוך המים הוא סמל לאותה בחירה – לקלוט את הרמז ולא לפטור עצמו…. הרבה דברים יכול האדם להצטדק בתירוץ של 'ראש קטן'…

אבל כתוב בשו"ע סימן רל"א –  בכל דרכיך דעהו .. זהו הסימן שכביכול "הכי פחות מחייב", כי הוא עוסק לא במצוות מפורשות אלא בדברי הרשות, באכילה, בשתייה, בשינה. לכאורה, האדם אינו חייב ממש לכוון… אך  טמון העומק – האם האדם יבחר גם ברשות, גם בדבר שאין עליו פיקוח חיצוני, להפוך לעבודת השם

ומכאן לחיבור הנפלא פיוס המים התחתונים נכללו במים שתי מצוות, אחת ברורה (מלח) וגם מצווה נסתרת (מים).

כך גם האדם – עבודתו אינה רק במקום שבו המצווה מחייבת אותו במפורש, אלא גם במקום שבו הוא נדרש להבין רמז, שם ניכר שהוא "בן ביתו של הקב"ה. "

כך עם ישראל בימי חג הסוכות. חג זה הוא מעין בית-מדרש חי שבו ניתנה לנו האפשרות לקדש לא רק את המעשה המצווה המפורש, אלא גם את כל דברי הרשות: האכילה, השתייה, השינה והשיחה – כולם נעשים מצווה כאשר הם תחת צל הסוכה….

זהו ייחודו של חג הסוכות: שבמשך כל השנה רוב חיי האדם עוברים בדברי הרשות, ודווקא בימים אלו הופך הכול להיות מצווה. עצם הישיבה בסוכה מלמדת אותנו מהי דרגת הקדושה

ולכן כתוב שפסח כנגד אברהם שבועות כנגד יצחק וסוכות זה כנגד יעקב אבינו

שהיה רועה צאן, מפצל מקלות בשוקת המים, חוזר על פכים קטנים – אולי זה נראה…פשוט… אבל האמת הייתה שכל תנועה ותנועה של יעקב הייתה קדושה טהורה, דבקות מתמדת בה'.

לכן כתוב שיעקב נאבק עם שרו של עשיו, כשנאבק שרו של עשו, בתחילה חשב שרו של עשו שיצליח, כי ראה אותו שקוע לכאורה בענייני חול. רק בסוף גילה כי "לא יכול לו" – כי גם בשעה שעסק בצאן בפכים קטנים…ראה שגם אז היה דבוק בקב"ה וכל הבלי העולם הפכו בידו לסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

כוחו של חג הסוכות – שכל פרט גשמי, כל אכילה ושתייה ושיחה ושינה, נעשים עבודת ה' ממש. וזו מתנה שאין למעלה ממנה: להיות בני בית אצל הקב"ה, להבין רמזיו, ולחיות חיי חול שהם כולם קודש.

זו מדתו של יעקב, מדת התפארת, התפארת היא היכולת לגוון, גם בחומר לראות רוח

ואת הרוח להטמיע גם בחומר

אברהם אבינו האיר במצות עשה מתוך אהבה, יצחק אבינו האיר במצות לא תעשה מתוך יראה, אבל יעקב אבינו לימדנו את קדושת הרשות – שגם דברי החולין של יהודי יכולים להתקדש ולהיות דבקות בקב"ה

וזהו סוד חביבותה של מצות ניסוך המים, מצוה שלא נכתבה בפירוש בתורה אלא נרמזה באותיות מיותרות.

הצדוקים לא יכלו לסבול זאת – כי מי שאינו בן בית, אינו קולט רמזים, וכששמעו על ניסוך המים מיאנו בו עד שנסכו מים על רגליהם. ישראל לעומתם – קיבלו ברצון ושמחה, ואף רגמום באתרוגיהם, להורות שאין עבודה זו שייכת אלא למי שהוא בן המלך.

הצדוקים לא נלחמים רק נגד התושבע"פ

אלא נגד המסירות נפש של עם ישראל למען הקב"ה

זו השמחה הגדולה בחג הסוכות

ניסוך המים, מצווה רק ברמז

בכך מתגלה שהקב"ה רומז, וישראל כבני בית מבינים את רצונו מתוך רמזים.

עומק החיבה – הצדוקים כפרו במצווה זו כי לא מצאו לה מקור מפורש, אולם ישראל הראו שהם קרובים לה', מבינים את רמזיו ומקיימים גם מה שלא נאמר בפירוש. לכן שמחת בית השואבה שמחה שאין דוגמתה, שמחת בן מבין.

המסר הרוחני – ניסוך המים מסמל שהקדושה איננה רק במפורש ובגלוי אלא גם ברמזים ובדברי רשות. כשם שהמים התחתונים נתפייסו בכך שנכללו בעבודת המקדש, כך האדם מקדש גם את ענייני החול שלו. חג הסוכות כולו מלמד קדושת הרשות: אכילה, שתייה ושינה נעשים מצווה. זו מדתו של יעקב אבינו להפוך גם את החול לקודש.

לכן מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. זוהי שמחת הקרבה, ההבנה, והיכולת להפוך גם את המים התחתונים, את העולם החומרי והיומיומי, לעבודת ה'.

שמחת השלום שלימות חיבור בין חומר לרוח.