הערבה מסמלת את אותו יהודי שאין בו טעם וריח – אין בו תורה ואין בו מצוות. אבל דווקא עליו נקרא שמו של היום – יום הערבה.
ביום הכיפורים אמרנו =אנו מתירין להתפלל עם העבריינים – אנו מבקשים לכלול גם את הרחוקים, גם את מי שנראה שאין בו טעם וריח.
ביום הכיפורים, מדובר על סובלנות, אנו מוכנים לשאת אותם, להתפלל עמם – אבל עדיין מתוך זהירות, מתוך חשש שמא קירוב יתר ייתן לגיטימציה לחוטא להמשיך להיות עבריין.
והנה בא הושענא רבה, יום הערבה, והגישה מתהפכת.
הערבה כבר איננה עומדת לבדה, אלא היא הייתה בסוכות עם ההדס, הלולב והאתרוג.
היא למדה מהם, והיא כבר חלק מן האגודה – חלק מעם ישראל השלם.
וביחד איתם היא מתעלה ומתרוממת.
עוד באתר:
ויש כאן עומק נוסף.
דווקא לערבה, שאין בה טעם וריח, יש דבר שאחרים איבדו – צימאון.
אותו יהודי שאינו יודע כלום, אך לבו בוער ורוצה להתקרב, יש לו כוח של תשובה, של געגוע, של התחדשות.
ולכן ביום הערבה אנו לא רק "מתירים להתפלל עם העבריינים" – אלא גם מתירים את עצמנו מן ההרגלים, מן השגרה, מן השאננות הרוחנית.
אומר האדמור מקצוק – של נעלך מעל רגליך
של נעלך – מנעולך מעך הרגליך – תוריך את המנעולים מעל הרגלי החיים
בהושענא רבה אנו מבקשים לשחרר את המנעולים אנו למדים מהערבה את כח הצמאון
אמרו חז"ל
"הווי שותה בצמא את דבריהם " = צמאון, התרגשות של התחלה.
























