לא וויתר על קריאת שמע ומקלחת: סימן לאדישות?

במשנה מסופר שרבן גמליאל, אף שהיה חתן בליל נישואיו — לא ביטל את קבלת עול מלכות שמים אפילו "שעה אחת" וכשנפטרה אשתו, הוא רחץ גם בזמן שהוא לא יכול לרחוץ, ההיתר היה בגלל שהוא אסטניס.

וזה שני מצבים הפוכים — שמחה גדולה ואבל עמוק, בשמחה הוא לא מוותר על קבלת עומ"ש, ובעצבות, באבילות הוא לא מוותר על …הרחיצה… מהי משמעות הדברים והרעיון?

האדם השטחי היה חושב שיש כאן 'אדישות', אדישות לחתונה וגם לאבילות, אפילו שהחתן פטור מק"ש בגלל שהוא עסוק בחתונה וכן הוא לא יכול להתרחץ שהוא אבל, בכל אופן הוא כן קורא ק"ש וגם מתרחץ…מה משמעות הדברים?

זו לא אדישות חלילה, אלא ביטוי למדרגת אדם שלם

בליל החתונה, אומר רבן גמליאל, גם ברגעים שבהם החיים האישיים מתמלאים ברגש אנושי של שמחה, שמחת החתונה — אני לא מוותר על קבלת עומ"ש.

האמונה שלו איננה תגובה למציאות, אלא יסוד המציאות

זה עמוק מאד, זה לא שיש לאדם את החיים שלו, ואז כאשר קשה לו אז הוא פונה אל הקב"ה…אלא האמונה…לא! אלא זה שהוא מראש מייסד את החיים שלו על בסיס האמונה…וגם שיש אירוע אישי משמח, הוא מתחיל עם קבלת עומ"ש.

עוד אומרת המשנה, שהוא רחץ לילה ראשון שמתה אשתו
איך הוא עשה דבר כזה? בגלל שהוא אסטניס, בגלל ההרגשה הזו, הוא רוחץ וזה פלא, האם אי אפשר להתאפק כמה שעות…

אומר התפארת שלמה, הוא מקבל עומ"ש בכל זמן גם בק"ש בזמן החתונה.

ולכן הוא מתרחץ באותו לילה של פטירת אשתו, הוא אסטניס, אסטניס שמקפיד על נקיון, נקיון האמונה, שהאמונה תהיה מושלמת

הוא לא רוצה שיהיה ולו פגם מינמלי באמונה, ולכן הוא 'מתרחץ' הוא רוצה 'שלימות' בהרגשה לא רוצה לכלוך ותחושה לא נעימה…

הוא לא רוצה שתהיה שום הרגשה של צער בגלל האבילות. רבן גמליאל לא חי חלילה בקיפאון רגשי ח"ו…

אלא עומק של זהות יציבה, קבלת עול מלכות שמים

תחושה שאינה תלויה ברגש עובר אלא באמת מתמדת…

רבן גמליאל בליל הנישואין, וביום פטירת אשתו.
בשניהם הוא נוהג באותה תנועה פנימית של קבלת עול מלכות שמים  הקדושה לא נמדדת לפי נסיבות הזמן והחיים…

הוא לא רוצה תחושה מזערית לא נעימה של האבילות, כי הוא תמיד רוצה לקבל עול מלכות שמים בשלימות, זה לא נובע מאטימות או חוסר רגישות, אלא משלימות, כמו שכתוב על הקב"ה שהוא מקדש ישראל והזמנים, אומר התפארת שלמה, כך הוא הצדיק הוא מקדש את כל הזמנים…כל נסיבות וזמני החיים

אין זמן שאיננו ראוי לקדושה.
כל הרגעים — יפים או קשים — הם לבוש אחר של אותה מציאות אלוקית.

כך הוא מסביר, "מקדש ישראל והזמנים" – לא הזמנים מקודשים מעצמם, אלא הישראל מקדש את הזמן. הקב"ה מקדש את ישראל והם מקדשים את הזמנים

הצדיק איננו נשלט על ידי מה שהעולם שולח אליו, אלא מחדיר קדושה לתוך כל רגע.

האדם הרגיל, כשהוא פוגש דין, מנסה להבין "למה".
הוא שוקע בשאלות, מנסה לפרש את הסבל, והלב נחלש.
אבל הצדיק יודע שדין אלוקי אי אפשר להבין — רק להמיר אותו לתפילה…

הוא לא מנתח את המציאות אלא נכנס אליה באמונה.
במקום לפרש את הסבל — הוא מתפלל מתוכו…
במקום לשאול "למה זה קרה", הוא אומר "מה אני יכול להעלות מזה אל השם"

הדין הוא לא עונש, אלא פתח לתפילה חדשה.
אם רבן גמליאל קורא ק"ש בלילה כשהוא מתחתן, זה אומר שהוא לא מוותר על קבלת עול מלכות שמים בשיא השמחה שלו, כך באבילות שלו הוא לא רוצה לרדת לדרגה של אי נעימות ואז הרגשה תחושה או חשיבה של הרהור רע כלפיי הנהגת הקב"ה. לכן הוא אסטניס, מקפיד על נקיון, לא ניקיון הגוף אלא ניקיון התודעה והאמונה

אמרו חז"ל:  "הצדיקים דומין לבוראם".
כמו שהקב"ה רואה את כל הדורות בראייה אחת, כך הצדיק רואה את כל המאורעות בפרספקטיבה אחת:
לא כאירועים נפרדים, אלא כהתגלות רצופה של רצון השם.

כך הוא מוסיף על משה רבנו, שגם הוא לא התבונן בענין הגלות פן יהרהר  וַיִּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹקים "

משה לא נרתע מגודל המראה, אלא מן ההתבוננות במידת הדין עצמה…

לראות את "הסנה בוער באש ואיננו אוכל" – פירושו להביט בעומק הרעיון שהשכינה שורה בתוך הסבל.

שהדין שולט בעולם, שהצער אינו חריג אלא חלק מהמהלך האלוקי.

והצדיק, כשהוא "מביט" בזה יתר על המידה, עלול ליפול לבלבול פנימי – לנסות להבין את ההנהגה האלוקית מתוך עין אנושית, והלב לא יעמוד בכך.
משה ידע שכוח ההבנה שלו גדול, אך גם מסוכן. לכן ויסתר פניו.
הוא נזהר שלא להכניס את הדעת למקום שהאמונה נדרשת.

יש לאדם מקום שבו עליו לעצור את הדעת.
כי לפעמים, כאשר הוא מנסה "להבין את הסבל", הוא בלא מודע מנסה לשלוט בסבל.

והאדם, כשהוא תדיר רוצה שליטה, על מה שלא בר שליטה, אז הוא מאבד את השליטה שלו.

אומר התפארת שלמה, הוא הדין לגבי הגר.

גם היא לא מתבוננת במות הילד, אף שהיא רואה אותו גווע.
היא יודעת שיש הבטחה אלוקית – "כי לגוי גדול אשימנו"
אבל היא מבינה שאין טעם "להביט" במות הילד, ולהרהר "איך זה יתכן".
ההתבוננות בשעת שבר – עלולה להרוס את האמונה.

ולכן פעמים, לא מתוך חולשה אלא מתוך הבנה שהחיים הם מורכבים וכעת אין תשובות, האדם לא מדחיק, אלא כן מודע לכאב הוא גם יכול לבכות, אך יש בו שני קולות, קול של בכי, קול של כאב, אבל גם קול של אמונה…אם הוא יותר מדי ייתן לקול הכאב ביטוי…הוא יאבד את כח האמונה.

לכן נכון לקבל את הכאב, אך לא להישאב אליו.

וזו תודעת האמונה – לא להתבונן יותר מידי בכאב, אלא כן לאמר, יש כאן כאב יש כאן חוסר צדק, יש כאן הרבה דברים מתסכלים, אך להישאר במקום המאמין. ולכן לא יותר מדי להיכנס אל עומק הכאב…

המתבונן עלול להישאב למערבולת של עודף שאלות…

ולכן נאמר על משה רבנו שהוא הביט על הסנה בוער, סמל של עם ישראל שהוא בוער בגלויות, משה רבנו בחר  "ויסתר משה פניו" כמודל לכל אדם מאמין

המהלך מלמד יסוד עמוק בנפש:
יש רגעים שבהם ההתבוננות היא חולשה, וההימנעות ממנה היא כוח.
משה מסתיר את פניו לא מפחד – אלא מתוך אומץ רוחני לא להיכנס למקום שבו השכל איננו כלי ראוי.
זו הגבורה העליונה – הגבורה של השתיקה, של קבלת הדין בלי לפרקו לניתוחים.

ולכן כתוב על הגר – בעניין ראיית הכאב של הבן שלה, היא ישבה מנגד כדי לא לראות במות הנער…

הגר איננה בורחת מהילד, אלא בורחת מן המבט…

היא מבינה שהמבט אל הדין, אל הרגע שבו חיי הילד נעלמים, עלול לשבור את האמון שלה בהבטחה האלוקית שהוא יהיה ראש לצאצאים רבים, לאומה גדולה.
לכן –  ותשב לה מנגד , לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי להגן על אמונתה.

היא יודעת שיש הבטחה =והפריתי אותו והרביתי אותו מאוד…

אך היא מבינה שכעת, אם תתבונן יותר מדי במוות עצמו, הדעת תתבלבל – הלב לא יוכל להכיל את הסתירה בין ההבטחה ובין המציאות… כעת המציאות המורכבת מבלבלת את האמונה.
ולכן היא אומרת… "אל אראה במות הילד" …

זו גם הגישה של משה רבנו, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט

כשהוא רואה את הסנה הבוער ואיננו אוכל – הוא מבין שזה רמז לעם ישראל בגלות: אש הסבל שורפת, והם אינם נשרפים.

הוא רואה את אושוויץ, את מחנות ההשמדה, את הלהבות שפגעו בעולם של תורה, והעם הזה קם מתוך האפר.

הוא רואה את השביעי באוקטובר (למניינם), את האימה, את הדם, את הזעקה —  אש הגלות שורפת אך בכל אופן…למרות הקללות, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.

אמנם ייסורים, אך מתוך הייסורים נולדת עמידה איתנה ויציבה, ומתוך השבר — אור חדש של אמונה.

ובכל אופן איך מגיעים אל 'הישועה' דווקא מתוך מבט התקווה והאמונה.

לכן משה רבנו  מסתיר פניו מהביט אל הכאב אל הסנה בוער

מפני שהוא יודע שאם ינסה להבין את סוד הדין… את סיבת הצער, את "למה זה כך" – הניסיון להבין, הוא לעולם לא רק ניסיון שכלי הוא מהול בהרבה רגש של תסכול כאב חוסר צדק קיפוח ורגשות שליליים, כל זה עלול לפגוע באמונה, לכן להכיר בכאב, אך לא להפוך אותו לחזות הכל, להכיר בכאב, אך להכיר גם בתקווה ובאמונה.

אומר התפארת שלמה זה האיזון העדין בין הסנה הבוער אך לא להביט עליו יותר מדי, לא להישאב אל חצי תמונה, אל התמונה של הכאב…כי התמונה היא כאב אבל לא רק אלא גם הרבה תקווה ואמונה.

אומת התפארת שלמה בגאונותו

כשאדם מחפש שלמות שכלית במקום שבו רק האמונה יכולה להחזיק, הוא מאבד את אחיזתו בביטחון הבסיסי בעולם…הוא רק רואה כאב, זו לא חזות הכל, אבל רק את זה הוא רואה לכן הוא ייענש, מדוע? בגלל שהוא בחר לראות רק את הכאב….
הוא מחליף "אמונה – ב"צורך בהבנה", וכשההבנה איננה באה – הלב נשבר.

יש גבול כמה אפשר לשאול, לא כי זו בעיה לשאול, זה טוב לשאול אבל זו בעיה שהאדם …בטעות…רק רק רק שואל…הוא כבר לא שם לב שהוא לא …שואל..אלא הוא מחפש לקבע את החוסר צדק

לקבע את הכאב…הוא הפך להיות הקורבן של מה שהוא רואה…

הוא הופך את הכאב לחזות הכל הוא קורבן של הדעה שלו, לא של האמונה האמתית…

להתבונן – כן, לשאול – כן,  אך עד גבול.

לכן משה מסתיר פניו, והגר מסיטה את מבטה  זהו מעשה של ענווה פנימית:
לא הכול ניתן להבנה בשלב הזה

לאברהם נאמר שמיצחק יקרא לו זרע, וגם נאמר לאברהם שהוא צריך לעקוד את בנו, איך אפשר גם וגם, זו שאלה, אך מי שיעמיק בשאלה, יתייאש, יש שאלות, ויש גבול לתשובות, טוב לשאול, אך שיש מצב בו אין תשובה, אז יש לחזור אל האמונה, אמונת הבסיס שהיתה בכל אופן.

יש שאלות, אך ידיעה שיש תשובות שהאדם לבד לא יכול להגיע אליהם, האמונה היא התשובה לשאלות.

כך שומרים על צלילות הדעת והאמונה.

הגר לא רצתה "לראות במות הילד" – כי היא רצתה לראות את ההבטחה, לא את הדין.

משה הסתיר פניו – כי ידע שהבנת הדין עלולה להחשיך את האמונה.

האדם המאמין האמיתי לומד לא רק לראות את האור, אלא גם לדעת מתי לא להסתכל.

זה מה שנאמר במופלא ממך אל תחקור ואל תדרוש

האיסור לחדור לעומק הדין האלוקי והסכנה שב"עיון יתר".

"גבהו דרכיו מדרכינו"

האדם מטבעו רוצה להבין, לחפש משמעות, לראות "איך זה עובד".

יש מדרגה שבה הבנה אנושית איננה כלי קיבול לאור האלוקי.

כך אירע לאלישע בן אבויה, המכונה על ידי חז"ל, "אחר".

חז"ל אומרים שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן נגררת בעפר אחרי שנהרג — ולבו נקרע.
הוא שאל את השאלה הכי אנושית:

פה שהוציא דברי תורה — ילקק עפר

הוא ראה את הדין בלי גישה של  אמונה, והנפש לא יכלה לעמוד בזה.

זה לא רק חטא של כפירה — אלא זה התחיל בעוות של מבט יתר… אחר כך באה הכפירה.

ואילו רבי עקיבא — מייצג את הקצה השני של ההבנה:

בגמרא בברכות (סא) כשמסר את נפשו והוא נשרק במסרקות ברזל, תלמידיו שואלים:

"עד כאן"
והוא משיב:
"כל ימי הייתי מצפה מתי יגיע פסוק זה 'בכל נפשך' — עכשיו שבא לידי, לא אקיימנו"

הוא הופך את הדין, לקירבה.

הוא תמיד אמר מתי הוא יוכל למסור את הנפש למען הקב"ה.

לאמר מתוך אמונה, שמהקב"ה לא מגיע רע, זו איננה אמירה של אדישות אלא של אמון: אם אינני מבין, זה מפני שהמבט שלי מוגבל

יש תמיד תגובה משמים, אלא שהאדם צריך לבחור איך להגיב, התגובה לא תהיה במיידי, אך תמיד תהיה תגבוה.

ניקח דוגמא

משהו אמר אם אני יעשה עבירה לא ייפלו השמים, וכך היה וזה משפיע עליי לרעה, אני באמת רואה שאין תוצאה למעשים של בני אדם איך להסתכל על זה?

כשמישהו "לא נפלו עליי השמים", הוא בעצם אומר:
"לא קרה לי כלום — אז המעשה הוא לא נורא"
אבל זה כמו ילד קטן ששׂם יד באש למשך שנייה ואומר: "לא נכוויתי — אז כנראה זה לא שורף", נכון כעת זה לא שורף אבל עם עוד קצת זמן כן יהיה נזק, כי הנזק הוא לא תמיד מיידי. יש דברים שמתחילים בפנים — בחוש, ברגישות, במצפון שנפגע, האדם מרגיש 'ניתוק' מהיהדות, הוא מרגיש ניתוק מרוחניות, זה כבר תחילת תהליך 'השמים שנפלו עליו',  ואח"כ גם רואים תוצאות בנסיבות החיים

ה"שמים לא נופלים" לא מפני שאין דין, אלא מפני שיש זמן לתיקון.
יש  חסד של הקב"ה— כדי לאפשר לאדם לגדול, להבין, ולבחור מחדש.
אם הכול היה מתרחש מיד, לא היה מקום לבחירה מוסרית של האדם

האמירה הזו נובעת מצורך להגן על עצמו מאשמה.
האדם אומר לעצמו: "אם לא קרה כלום — אז כנראה זה לא חמור"
זו דרך להרגיע את המצפון. זו הדרך לברוח מאחריות

הגישה הבריאה, היא שהחסד האלוקי הוא דווקא בכך שלא קורה כלום מיד.
זה לא ויתור — זו המתנה:
הזדמנות להבין לבד, לפני שהחיים ילמדו אותנו בדרך קשה.

האדם שמבחין בכך, לא אומר "השמים לא נופלים"
אלא "השמים נתנו לי זמן להבין".

העולם לא מתנהל כך שכל מעשה מקבל תגובה מידית, כי אז לא הייתה משמעות לבחירה.

מטרת הבריאה היא שאדם יבחר בטוב מתוך תודעה בגרות ואחריות לא מפני שהוא נבהל מהתגובה.

הזמן עד שהשמים ייפלו, זו לא ראיה שאין דין, זו ראיה שאין לאותו אדם הכרת הטוב והבנה שנתנה לו הזדמנות לחזור לאיזון לבחירה נכונה.

 

אז נסכם

רבן גמליאל מלמד אותנו מהי אמונה שאינה נובעת מן המציאות — הוא לא מגיב למציאות על ידי האמונה, הלא הוא חי אמונה לפני שהוא חי את המציאות, לפני השמחה שלו הוא קודם קורא ק"ש

הוא לא מגיב לעולם עם אמונה אלא הוא חי אמונה לפני כל מציאות, ולכן כל חתן פטור מק"ש והוא מחייב את עצמו, הוא שונה משאר האנשים, כי כל האנשים חווים את החיים שלהם, ואח"כ הם אומרים, אי אפשר רק לחיות מה שאני מרגיש כעת נוסיף ברכה או מצווה או מעשה רוחני

לדוגמא אדם רעב, אז הוא אוכל, אך הוא לא יכול לאכול בלי ברכה, לכן הוא גם מברך.

הצדיק הוא מברך, אך הוא לא יכול לברך ברכה לבטלה לכן הוא אוכל.

הגישה היא הפוכה

זו הגישה של רבן גמליאל לכן הוא לא פטור מק"ש בלילה של חתונתו

גם בליל שמחתו וגם ביום שברו הוא נוהג באותה תודעה: קבלת עול מלכות שמים שלמה. בשמחה אינו מתנתק מן האלוקות, ובאבילות אינו נופל אל החושך. אסטניס, לא אסטניס של ניקיון הגוף אלא של ניקיון האמונה.

לכן הוא מנקה את הגוף לא להרגיש ולו מעט 'צער'…

הוא זה שחי כל הזמן בתודעה של אמונה יציבה ושלימה.

זן  לא אדישות ולא ניתוק, אלא שלימות של אדם שחי את האמונה כיסוד החיים, לא כתוספת להם.

האדם הפשוט מגיב למציאות — הצדיק יוצר אותה. הוא "מקדש את הזמנים", הוא מחדיר בזמנים קדושה

זה סוד הסנה הבוער ואיננו אוכל — אש הסבל בוערת, אך נשמת האומה והאמונה אינה נשרפת.
לכן נאמר על משה רבנו "ויסתר פניו" – מפני שידע שיש עומקים שאין להבין ולהרגיש  אלא רק להאמין, זו לא בריחה מהמציאות אלא זה המפגש עם המציאות העמוקה ביותר.
וכך גם בחיים שלנו, לא כל כאב נועד להבנה, יש כאבים שנועדו להצמיח תפילה…הכל לטובה לא הכל נעים, אבל הכל לתועלת.
הגר, רבן גמליאל, ומשה – כולם מלמדים כי האמונה הגדולה היא לדעת מתי לא להביט, מתי לעצור את השאלות, לא בגלל שאין לשאול, אלא כי האדם לא יודע איך שואלים בלי להישאב.

כי לא השאלה "למה זה קרה" מקרבת אותנו אל השם, אלא התפילה: "מה השם רוצה שאלמד מזה".
כך העם היהודי בכל דור — מן הסנה הבוער, דרך אושוויץ ועד ימי המלחמות — נשרף, אך לא נכלה.
אש הצער מקיפה, אך האש הפנימית של האמונה — בוערת לעד

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

ופסוק הבא הוא

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.