יצחק לא נשחט; אבל הסכין נגעה בצווארו

אמר אברהם, כמעט ועקדתי את בני, אם הייתי עוקד אותו, לא היו לי צאצאים, לכן הוא מיד חיפש לחתן אותו

האור החיים מביא את דברי הזוהר ש"נשמת יצחק הייתה מסיטרא דנוקבא" – כלומר, מהשורש הנקבי שבבריאה, ולכן עדיין לא היה ראוי לזיווג. רק בעקידה פרחה נשמתו, בפרקי דרבי אליעזר כתוב שהסכין כן נגעה קצת בצווארו של יצחק, ואז פרחה נשמתו ואז הוא  קיבל נפש דדוכרא – נשמת זכר – והיא החזירה לו את שלמותו הרוחנית והמהות האמיתית. ממילא, רק באותה שעה נולדה גם בת זוגו רבקה, שנבראה כנגדו, כי קודם לכן לא היה "בן זוג" במובן המהותי.

האור החיים הקדוש מתבסס על דברי פרקי דרבי אליעזר (פרק ל"א) ששם נאמר שהסכין אכן נגעה בצווארו של יצחק, ובאותה שעה "פרחה נשמתו" ממש. רק לאחר קריאת המלאך חזרה נשמתו, ולכן אמר יצחק "ברוך אתה ה' מחיה המתים".
כאשר פרחה נשמתו הנקבית של יצחק, וניתנה בו נשמת זכר, התהווה שורש הזיווג בעולם. רק אז יכלה להיוולד, רבקה, שהיא הנוקבה החדשה שנועדה כנגד נשמתו המחודשת של יצחק. במובן זה, העקדה לא רק העמידה את אברהם בניסיון, אלא הייתה לידה רוחנית של יצחק עצמו – מנשמת הנקבה אל הזכר, מן המקבל אל המשפיע. כעת יצחק יכול להיות משפיע.

ניסיון העקידה היה נראה כ'איום' על יצחק ועל אברהם, ובסוף בגלל העמידה בניסיון יצחק יכל להוליד צאצאים

זו תובנה עמוקה במיוחד. יוצא שניסיון העקדה לא נועד רק לבחון את אמונתו של אברהם, אלא גם לברוא מחדש את מהותו של יצחק

דווקא כשאדם מוכן למסור את כל מה שיש לו למען רצון ה', הוא לא מאבד – אלא מקבל בחזרה פי כמה.
אברהם, שנדרש למסור את בנו היחיד, מגלה שבאמצעות המסירות הזאת נברא בו כוח נצחי:

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך" — דווקא אחרי העקדה.

ניסיון העקדה היה נראה כאיום על ההמשכיות, אך באמת היה תחילת ההמשכיות.

הניסיון נראה תחילה כמאיים, כשובר יציבות, ככזה שעלול להרוס את מה שנבנה — אבל למעשה הוא מכוון להוליד מדרגה חדשה של חיים

בתחילת הניסיון — יש פחד, בלבול, תחושת איום.

באמצע — יש התמודדות, בלבול, לעיתים גם תחושת אובדן.

אבל בסוף — כשעוברים אותו באמונה, באומץ או בעשייה נכונה, נולדת יציבות חדשה, עמוקה ובריאה יותר.

במקום רק "לשוב למה שהיה קודם", האדם חוזר למקום מתוקן יותר

לפי כל מה שאמרנו נבין מהלך נפלא של האור החיים הקדוש.

• מדוע המלאכים בישרו שוב לאברהם ולשרה על לידת יצחק, לאחר שכבר נאמר לו בפרשת לך לך שיהיה לו בן? הקב"ה הבטיח שיהיה לו בן, מדוע צריכים עוד הבטחה מהמאלכים?
  האור החיים מבהיר כי בשעת ההבטחה הראשונה (בפרשת לך לך), נחתם גזר דינו של יצחק להיוולד בנשמה נקבית. לכן אכן היה מקום לשמחה, אך עדיין לא נשלם העניין
• וכאן מגיע השלב הבא, מדוע היה צורך שהמלאכים ישאלו "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" ויבשרו לה באופן אישי?
  כיוון שהנשמה העתידה של יצחק באה אז מצד הנוקבא, הוצרכה דווקא תפילת שרה – צד האשה, הנוקבא בעולם הזה – שתהיה שותפה למעשה ההולדה. בזכותה יוכל להיוולד בן, אף שנשמתו הראשונה תהיה מהצד הנקבי.
• מדוע אמר המלאך "שוב אשוב אליך כעת חיה"?
  המילים "שוב אשוב" לפי האור החיים מתייחסות לשיבה שנייה בזמן אחר – לא בעת הלידה, אלא בעת העקדה!

=  כאשר יצחק יהיה בן ל"ז. אז יחזור המלאך ו"ישיב" אליו נשמת זכַר במקומה של הנשמה הראשונה שפרחה ממנו.

נסכם: מהלך אחד בשלוש תחנות

בשורת הלידה: הובטחה נשמה נקבית ליצחק.

ביקור המלאכים: שרה נדרשת בתפילה ובאמונה כדי לזכות בנפש זו.

בזמן העקדה: באותו רגע פרחה הנשמה הישנה, וניתנה נשמת דוכרא — ולכן רק אז נולדה רבקה, בת זוגו האמיתית.

ורבקה יכלה להיוולד רק ברגע שנשמת יצחק הושלמה והפכה לדוכרא.

כאשר יצחק נעשה ראוי לזיווג, באותו רגע ממש נולדה רבקה, בת זוגו, כדי שיתאחדו בעתיד.

רבנו בחיי מבאר שלכן הודו אף רשעים כבתואל ולבן ואמרו "מה' יצא הדבר". כיוון שידעו שזיווג כזה איננו תולדת החלטה אנושית או הסכמה חברתית, אלא זיווג מן השמים. שהרי כבר ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת "בת פלוני לפלוני". ובפסוק "בית והון נחלת אבות (ירושה) ומה' אשה משכלת" – מבואר שכל ענייני הרכוש באים בירושה טבעית, אך אשה משכלת, כלומר זיווג אמיתי, הוא רק מהשגחה אלוקית.

לכאורה זה לא מובן, הכל משמים, לא רק השידוך?

למה נאמר שאשה היא מהשם,  יותר מירושה או מממון, והרי גם כל ירושה נקבעת בגזרת שמים?

המפרשים מסבירים בכמה דרכים עמוקות:

זה ההבדל בין "השגחה כללית" ל"השגחה פרטית"

הירושה — נקבעת לפי חוקים טבעיים: אדם נפטר, ובניו יורשים אותו.
הקב"ה אמנם משגיח, אבל ההנהגה כאן היא בהשגחה כללית — כך סדר העולם, "נחלת אבות לבנים. "

לעומת זאת, הזיווג — אינו נובע מחוק טבעי אלא מהשגחה פרטית ומדויקת.
אין בו חוק או כלל, אלא התאמה ייחודית של נשמות:

"בת פלוני לפלוני" — עוד לפני שנוצרו.

לכן נאמר "ומה' אשה משכלת", כי זהו מעשה אלוקי נקודתי, לא טבעי.

במעשים רגילים יש הנהגה טבעית שהיא הנהגה נסתרת של הקב"ה

אך יש נושאים כמו קיום עם ישראל, כמו נצחיות התורה,

שניכר שזה שמיימי, השגחה מיוחדת הכוונה היא התערבות של הקב"ה במעשה הבריאה באופן גלוי

שום אומה לא תצליח לפגוע בעם ישראל

התורה תמיד תתקיים ותמיד יהיו סיפורי נסים שמנציחים את התורה.

כך גם בעניין מהשם אשה לאיש

הזיווג הוא חיבור של שתי נשמות שנבראו יחד בבריאה הראשונה, ומתחברות שוב בעולם הזה.
זה חיבור של שורש אלוקי, ולא רק של שייכות משפחתית או חומרית.
לכן הזיווג הוא מעשה השם ממש — "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים."

 

אם כן, הכול בא מהשם, אבל לא באותה מדרגה של השגחה:

ירושה — באה מהסדר שהשם קבע לעולם.

זיווג — בא מהשגחה פרטית, מתואם למעשי האדם ולשורש נשמתו.

וכיוון שהקב"ה גילה לאברהם מיד לאחר העקדה כי נולדה רבקה – הרי זה אות ברור שהשגחת השם מלווה את כל התהליך:
נשמת יצחק תוקנה

הוסיף האלשיך הקדוש, אף שהקב"ה נתן לאדם בחירה, יש מקרים שבהם הגזירה האלוקית נאמרת במפורש, ואז אין בכוח האדם לשנותה. לכן, כשנאמר לאברהם מפורש ש"נולדה בת זוג לבנך יצחק והיא רבקה", הרי שהדבר כבר יצא מן הבחירה האנושית. בתואל ולבן הבינו זאת והודו: "לא נוכל דבר אליך רע או טוב… מה' יצא הדבר" – כלומר, איננו בעלי שליטה על ההתרחשות, כי היא נקבעה בגזרת שמים גמורה.

מדוע בכל זאת שלח אברהם את אליעזר סתם ולא אמר במפורש "לך אל רבקה"?

כאן האלשיך רומז ליסוד עמוק באמונה: גם כאשר גזירת ה' ידועה, הצדיקים נוהגים לפעול בדרך הטבע ולהשאיר פתח של ניסיון. אברהם לא רצה לבטל את הבחירה ואת מידת הניסיון של אליעזר. לכן לא גילה לו בפירוש את שמה של רבקה, אלא רק רמז לו את המקום ואת הסימנים – כדי שדרך תפילתו וניסיונו יתברר הזיווג מעצמו, מתוך השתדלות וראיית השגחה פרטית.

 

ועוד, בגמרא בסוטה (ב.) נאמר: ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני , ומיד אחר כך הגמרא שואלת: כיצד יתכן, והלא נאמר "אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו"? התשובה היא שיש שני סוגי זיווגים:

זיווג ראשון – נקבע מראש, "עוד קודם שנולד האדם", והוא נובע משורש נשמתו ומייעודו הרוחני בעולם. אין זה תלוי בבחירה, אלא בגזירת הבורא.

זיווג שני – תלוי במעשי האדם, ומתאים לו לפי מצבו הרוחני בהווה. זהו הזיווג שנעשה לאחר שינוי מהותי באדם – בין אם בגירושין ובין אם בתיקון או במדרגה חדשה שהשיג.

 

רבים מן המפרשים (כגון המהר"ל, השל"ה, והבני יששכר) ביארו ש“זיווג ראשון” איננו בהכרח לפי סדר הזמן, אלא לפי שורש הנשמות. כלומר, הנשמה של אדם מחוברת מראש לשורש נשמת בת זוגו. אולם כאשר האדם יורד ממדרגתו או משנה את תיקונו, עליו לזכות מחדש בזיווג שני, שהוא תולדת מעשיו ותיקוניו. ולכן אמרו חז"ל: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" – כי אז ההנהגה עוברת מן הגזירה הטבעית להנהגה של השגחה פעילה ומדודה.

אברהם ידע שזיווגו של יצחק הוא "זיווג ראשון" – גזירה אלוקית שאין לשנותה. אולם הוא שלח את אליעזר בדרך שתראה כאילו הדברים תלויים בהשתדלות ובמעשה, כדי להראות שההשגחה האלוקית פועלת בתוך ההשתדלות, לא מחוצה לה. וכך נוצר החיבור בין הידיעה האלוקית לבין הבחירה האנושית – יסוד כל אמונת ישראל.

ונעמיק עוד יותר

יש מהלך של החתם סופר, שמחבר בין ההשגחה העליונה, חירות הבחירה, וסוד הזיווג.

החתם סופר (שו"ת ח"ז סי' ל"ד) קובע עיקר גדול:
האדם נברא כבריאה שלמה, וכיון ש"איש בלא אשה – חצי אדם", הרי שאי אפשר שהקב"ה יברא בריאה חסרה. לכן בשורש הבריאה נבראים האיש והאשה כישות אחת שלמה, ושני חלקיה נקבעים מראש עוד לפני לידתם בעולם הזה. זו הסיבה ש"ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת: בת פלוני לפלוני" – זהו ה"זיווג ראשון", שהוא זיווג של מהות, כלומר הזווג המתאים לא של מקרה: חיבור שני חצאים של אותה נשמה.

במילים אחרות, הקב"ה בורא שתי נשמות שהן בעצם אחת – ולכן ההתאמה ביניהן מושלמת: בגוף, באופי, ברצון ובמזל. זהו הזיווג הראשוני, "ראשון" בלשון חז"ל, משום שהוא טבוע באדם עצמו.

אולם הוסיף החתם סופר: אף שזיווגו הראשון קבוע מן השמים, אין זה מבטיח שיזכה בו בפועל.
אם האדם מקלקל את דרכיו, משחית את תכונותיו ומרוחק מדרגתו הרוחנית, כבר איננו מתאים לאותה בת זוג שנקבעה לו מלכתחילה. שהרי הזיווג הראשון מבוסס על שלמות ההתאמה, ואם האדם שינה את מהותו – שוב אין ההתאמה קיימת.

אז הקב"ה מזווג לו אשה אחרת, המתאימה למדרגתו החדשה – זהו ה"זיווג שני".
וזהו חידושו של החתם סופר: גם אם זו האשה הראשונה שאדם נושא בפועל, אם איננה אותה בת זוג ראשונה שנועדה לו בבריאה – היא נחשבת "זיווג שני".

המהר"ל (ב"חידושי אגדות" למסכת סוטה) מוסיף נופך עמוק:
כדי שאדם יקבל אשה אחרת, צריך כביכול להעתיק אותה מזיווגה המקורי — להפרידה מבן זוגה שנועד לה בבריאה. זהו שינוי סדר הטבע ממש, שכן בבריאת העולם הכל נברא במידה מדויקת ובשילוב מושלם. לשנות התאמה זו – זה כקריעת הים, ששובר את חוקי המציאות. לכן אמרו חז"ל:"קשה לזווגם כקריעת ים סוף".

יוצא מן הדברים של שני הענקים הללו (החתם סופר והמהר"ל) כי:

הזיווג הראשון נקבע בגזרת ה', אך מתממש רק אם האדם שומר על מדרגתו הרוחנית.

• אם הוא יורד ממנה, נוצר "זיווג שני" – התאמה חדשה לפי מעשיו.

כלומר, אין כאן סתירה בין הגזירה לבחירה: הקב"ה קובע מראש את השלמות הראויה לאדם, אך הבחירה החופשית שלו קובעת האם יזכה לה או יסתפק במדרגה נמוכה ממנה.

לפי זה, אין מקום לגישה פסיבית של "מה שגזרו – יהיה".
האדם אחראי להכין את עצמו אל בת זוגו האמיתית: לטהר מידותיו, לתקן דרכיו. רק אז השגחת השם תחבר אותו לזווג ראשון שלו.

אך אם יקלקל, יקבל בת זוג אחרת, התואמת את מצבו הרוחני — ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו

אברהם ידע בבירור — כפי שנאמר לו בנבואה — שרבקה היא בת זוגו של יצחק, שהרי נאמר לו שכבר נולדה בת זוגו. עם זאת, אברהם גם ידע את הסוד שהחתם סופר גילה: הזיווג נקבע מן השמים, אך קיומו בפועל תלוי במעשיהם של בני הזוג.
אם אחד מהם יורד ממדרגתו, הוא עלול להפסיד את זיווגו הראשון, ולקבל תחתיו זיווג שני המתאים לדרגתו החדשה.

מכאן חששו של אברהם: אמנם רבקה נקבעה כבת זוגו של יצחק, אך כל עוד היא בת ביתו של בתואל הרשע ואחותו של לבן הרמאי — יש לחשוש שמא תושפע ממעשיהם, ותרד ממדרגתה הרוחנית, עד שלא תישאר ראויה עוד לזיווגה המקורי.

ולכן, אברהם נמנע מלומר בפירוש לאליעזר: "קח את רבקה", אלא רק שלחו לחרן, תוך רמיזה עדינה: לך למקום שבו יש משפחה של חסד — "אל ארצי ואל מולדתי תלך", אך בדוק היטב אם הנערה הראויה שם אכן ראויה להיות חלק מזרע אברהם.

ומדוע נבחנה רבקה דווקא על הבאר

המהר"ל (חידושי אגדות) מבאר שהבאר רומזת למבחן המידות הפנימיות, ובעיקר למידת החסד והנתינה.
המים בבאר הם סמל ל"חסד", שכן "מים נמשלו לחסד" והבאר בזמנם היה מקום של שפע, מקור משאבי החיים.

 

אליעזר, עבד אברהם, ידע שרק מי שמידת החסד חקוקה בנפשה תוכל להיות ראויה לבית אברהם — "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט".
ולכן אמר בתפילתו:

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה, וגם גמליך אשקה — אותה הוכחת לעבדך ליצחק"

במילים אחרות, אליעזר ביקש לראות אם מידת החסד שבה איננה רק תגובה לנימוס אנושי, אלא תכונת נפש עמוקה של השפעה טבעית, בלי חשבון ובלי מידה.

באר היא מקור החיים, "באר מים חיים". וגם השידוך, הוא מקור מים חיים, והוא תלוי כמה חיים הם יכולים להעניק הלאה, וזה תלוי במידת החסד

חסד, נתינה, זרימה.
במקום הבאר נבחנת לא רק טוב ליבה של רבקה, אלא עצם היותה בת זוג מהשורש של יצחק, בעל גבורה פנימית, ולכן צריכה בת זוג שמקורה בבחינת חסד.

כשהתגלה במעשה הבאר שרבקה עושה חסד בלא גבול, לא מתוך חישוב אלא מתוך נדיבות מהותית, ידע אליעזר שזו היא בת זוגו של יצחק — שנקבעה מן השמים, ושזכתה גם בפועל להיות ראויה לכך על ידי מעשיה.

ומציין האור החיים הק' כמה מעלות שיש לרבקה

הוא מראה איך שכל החסד שלה הוא חסד מתוך מחשבה על הזולת.
רבקה לא עושה חסד כדי "להיות נחמדה", אלא מפני שהיא חווה את טובת השני— היא חושבת במקומו.

לדוגמא, היא אינה מציעה מראש להשקות גם את הגמלים, כדי שלא ירגיש שהיא מתאמצת ואז הוא לא יישתה בלב שלם, לכן היא קודם משקה אותו, אחרי שהוא יסיים והוא לא יודע שהולכים להשקות את הגמלים, הוא יישתה בלב שלם, אח"כ היא תאמר גם את הגמלים, שהרי אם הייתה משקה מיד גם אותו וגם את הגמלים הוא היה מרגיש לא נעים שהיא משקה כל כך הרבה

היא גם משקה את אליעזר במו ידיה, מתוך דאגה עדינה שלא יצטרך להתאמץ כלל. היא יודעת שהוא היה בדרך ארוכה, מן הסתם עייף והוא יישתה הרבה מעבר למה שצריך מה שעלול לעשות נזק לגוף שלו, לכן היא מחליטה מתי להפסיק כדי שלא יהיה חסד חלילה שעלול  להזיק.

חסד אמיתי הוא חסד שיש בו תבונה, מידה ושיקול דעת.
לא כל נתינה היא טובה, רק נתינה שמתחשבת באמת בצרכי המקבל היא חסד שלם.
השלמות במידת החסד איננה רק מה שנותנים, אלא איך נותנים — האם המקבל ירגיש נוח, או שמא ירגיש נטל ומבוכה.

רבקה פועלת כך שהמקבל אינו חש כלל בטירחתה.
זה חסד "נסתר", חסד שאינו מציף את נותנו במרכז אלא את המקבל.

הנותן האמיתי הוא זה שמסתיר את עצמו.

האור החיים הקדוש מוסיף נקודה נוספת:
האות לכך שרבקה היא מבית אברהם — איננה רק טוב ליבה, אלא הוותרנות שלה.
היא נותנת יותר ממה שהתבקש ממנה.

אליעזר ביקש "הטי נא כדך ואשתה" — והיא לא רק השקה אותו, אלא גם את גמליו.
היכולת להעניק מעבר למבוקש, בלא חשבון של רווח אישי או מאמץ, היא סמל לבית אברהם.
זו אינה נדיבות רגעית, אלא צורת חיים: אדם שכל כולו נתינה.

מתוך הדברים עולה עיקר אמונה עמוק:

הזיווג אכן נקבע בשורש הנשמות עוד קודם הלידה,

אך הזכות להגיע אליו תלויה במידת הדבקות בטוב ובמעשים.

הזיווג האמיתי הוא לא רק גורל אלא שליחות — אדם צריך להיות ראוי לנשמה שמותאמת לו.
אברהם לימד את אליעזר שהשלמות אינה רק לדעת מה נגזר, אלא לפעול ולבחון אם הראוי מתקיים גם במציאות, בדרך של בירור מוסרי ורוחני — הבאר היא מקום בירור המעשים, לא רק הגזירה  זה לא מקום טכני, נקודתי אלא מקום מהותי מקום המבחן.

אז יש ממד שהזיווג נקבע מראש ויש ממד שהזווג תלוי במעשי האדם — חשש אברהם שמא גדלה רבקה בבית של רשע (בתואל ולבן) ותושפע מהם לרעה, עד שלא תישאר ראויה ליצחק.
לכן הוא אינו מצווה על אליעזר בפירוש לקחת אותה, אלא רומז לו: "לך אל ארצי ואל מולדתי" – כלומר, חפש שם, ובחן במידותיה האם נשארה טהורה וראויה למרות סביבתה.

הבדיקה נעשית על הבאר זה מקום טבעי שבו המים יורדים, לעולם אינם עולים מאליהם.
כאשר אליעזר רואה שהמים עולים לקראת רבקה, הוא מבין שקרה כאן דבר למעלה מדרך הטבע — כביכול קריעת ים סוף קטנה.

זהו סימן כפול:

בסוד הפנימי: כשם שקריעת ים סוף הייתה שינוי סדרי בראשית לטובת עם ישראל, כך כאן נקרע הים של הסתר והטבע לטובת זיווגו של יצחק.

בסוד המידות: כשם שהמים עלו למעלה, כך רבקה עלתה מעל טבעה — לא נמשכה אחר רשעת סביבתה, אלא הפכה את טבע בית אביה. היא "כשושנה בין החוחים", צומחת בטהרה בתוך סביבה מושחתת.

הזוהר הקדוש מגלה שהבאר היא מקום של בירור נשמות וצירוף של חסד וגבורה.
לא בכדי שלושת הצדיקים – יצחק, יעקב ומשה – מצאו את נשותיהם ליד הבאר, וכולן היו בנות רשעים.

• רבקה – בת בתואל ולבן.
• רחל – בת לבן.
• צפורה – בת יתרו.

שלושתן נבחנו באותו מבחן: האם יצליחו להפוך את הטבע שסביבן?
ואכן, אצל שלושתן נאמר שהמים עלו לקראתן — רמז שהן שברו את טבע העולם שלהן, ועמדו בניסיון של התעלות מתוך הטומאה.

לאחר שאליעזר סיפר על הנס – שהמים עלו לקראת רבקה, ושכל מה שאירע היה בדיוק כפי שביקש בתפילתו – הבינו גם הרשעים שבתואל ולבן שיד ה' פועלת כאן.
באותו רגע הודו: "מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב".
כלומר: כל עוד הדבר היה במישור הטבע, היה בכוחם להתנגד או לעכב.
אבל ברגע שנראה לעיניהם כי הטבע עצמו נקרע עבור הזיווג הזה, הבינו שזו הכרעה שמימית שאין בכוחם לשנותה.

הבאר מייצגת את נפש האדם: עמוקה, פנימית, מלאה מים חיים.
יש אנשים שנפשם "סגורה", ומים אינם עולים ממנה אלא אם כן חופרים בכוח.
אך כשהאדם מתוקן, נשמתו נעשית "באר מים חיים"

כך רבקה: היא באר חיה של חסד. המים עולים לקראתה מעצמם, כי כל ישותה נותנת  אין בה כפייה, אין בה מאמץ, אלא זרימה טבעית של חסד.
ולכן היא מתאימה ליצחק – שמידתו גבורה ויראה, והחסד של רבקה משלים אותו בדיוק.